בס"ד
יש לי אלרגיה לפרחים.
זו לא האלרגיה הקונבציונלית שכולנו מכירים, עם עיטושים תכופים, נזילה בעיניים ובאף וצריבה אדומה. התסמינים האמורים אינם מופיעים אצלי כלל, ובכל זאת איני מסוגלת לראות פרחים מול עיני בשום צורה. לא פרחים חיים, לא פרחי פלסטיק, לא פרחים מצוירים על מפות ולא על תמונות הבית. לא פרחי חצב, לא פרחי סתיו, לא כאלות, לא ציפורי גן עדן, לא לבנדר, לא פרחי לוע הארי וגם לא חמניות.
הטלתי ווטו על הדבר הצבעוני הזה, שכל חברותי טוענות שהוא יפה, ריחני ומשמח את לבבם של הבריות.
התביישתי בווטו הזה אבל הבושה לא עזרה לי. פרחים על שלל צורותיהם וצבעם החזירו אותי אחורה בתנופה, אל שנות ילדותי בבית של דודה צירקה. בית קטן שאת כל החמצן שאמור היה להיות בו, שאבו הפרחים.
גברת צירקה הייתה דודה גלמודה של אמא שמעולם לא נישאה והתגוררה בכוך קטן, שלא היה מקום לגור בו, כי מקיר לקיר כיסו אותו פרחים. על התורנות השבועית אצלה בבית איש לא ויתר לי, וכך ראיתי מדי יום רביעי בשבוע, למשך שלש שעות תמימות, פרחים ופרחים, ועוד פרחים.
פרחים כתומים מבחילים על קיר הסלון, פרחים בסגול עז מעל הויטרינה ובתוכה, צמחיה מטפסת על ארבע פינות הסלון ושריגיה התפזרו על התקרה כולה, מכסים את אורם של מנורות הניאון הצהובים. פרחים כיסו את המטפחת העתיקה שעל ראש הדודה, פרחים השתרגו על סינרה הישן, ועל אדן חלון המטבח, ישבו צינצנות ממולאות בפרחים חנוטים.
"אז מה שלומך, פרח שלי?" שאלה דודה צירקה מדי יום רביעי, ועיניה בתוך אדנית, ידיה ממששות רגבי אדמה חומה ולבה שם.
דודה צירקה שאלה מה שלומי והתכוונה לרקפת שנראתה לה עייפה מדי. היא חייכה אליה חיוך נצחי ואני נרעדתי. חיפשתי אחוזת קיר או מרצפת ריקה, כדי להניח בהן את עיני המבועתות. הן דימו לראות בעומס הפרחים שסבב אותי זרועות ציד של חיות מפחידות. דודה צירקה נשמה בעונג את ריח האבקנים ואני חיפשתי אוויר, בתוך התערובת הבלתי אפשרית הזו של ריחות מתוקים – חמוצים – חריפים ואפס חמצן לנשימה. לא הבנתי למה התורנות הזו ולמי היא טובה. הרי דודה צירקה שוחחה עם פרחיה שיחות נפש שאין להן התחלה ואין להן סוף. היא דאגה להם והעניקה להם את תמצית נשמתה, עם הביקורים שלנו ובלעדיהם. "דודה צירקה חייבת לראות נפש חיה, לא טוב להיות לאדם לבדו" הסבירה לי אמא שוב ושוב, הכניסה לפתן תפוחים רך לקופסת פלסטיק ושילחה אותי לכוך הפורח של דודה צירקה, מדי יום רביעי. רגע לפני שיצאתי היא הוסיפה: "זה טוב גם לך, ילדה שלי. להתרגל לתת גם כשזה לא לגמרי נוח".
מאז חלפו שנים, הדודה הפורחת הלכה לעולמה, מותירה אחריה אלפי עלי כותרת מלאי געגוע וצער, מרכינים ראש, מתייבשים לאיטם ונובלים.
כולנו הצטערנו בלכתה של הנפש הבודדה והאומללה, וודאי עכשיו טוב לה יותר.
השנים שדהרו קדימה פיתחו בי תחומי עניין רבים. רצון ללמוד ולהחכים, פיתחתי טעם משל עצמי והאלרגיה ההיא עדיין תופסת בי מקום מרכזי. היא בוחרת בשבילי מפיונים לשבת (צורות הנדסיות, עיגולים, קווים ישרים או עקומים, רק לא פרחים!) בדים לתפירת וילונות (חלקים, חלקים, קנט פרחוני? לא תודה!) מסיטה את ידי בעת שאני מעטרת עוגות קצפת. דובדבנים, קצפיות, רק לא בצורת פרח.
בכל הנסיעות ביציאתי מן העיר וממנה, בעיקר בימי שישי, הסטתי את עיני הצידה מחבורת הדליים שעמדה שם, עמוסת גבעולים ירוקים ופרחים בשלל צבעים וריחות. חמשה עשר שקלים לזר, מבצע מיוחד. רק לא לראות, לא להריח.
"פרחים זה אור, פרחים זה חיים, פרחים זה שמחה" שיננה דיני חברתי בתוך אוזני. "תודה" חייכתי לעברה חיוך עקום. בחילה ישנה עלתה בי.
סיימתי את לימודי, באותה שנה, ליל שישי, אור לי"ד בשבט, באתי בברית האירוסין.
חגיגת האירוסין הייתה אמורה להיות יחד עם הווארט. יחד עם ההתרגשות הגדולה והתפילות שמילאו את לבי עם גורליות היום הזה, עלתה בי מועקה ישנה, וככל שניסיתי להדחיק אותה, לא עלה בידי. איש לא ניחש למה אני חיוורת כל כך ומתרגשת, ככל שנקפו השעות.
דודה צירקה עלתה מול עיני דמיוני. מחייכת אל תוך אדנית רקפות. נזרקתי אחורה אל הכוך המחניק, אל הריח הישן והמעיק ההוא.
עוד מעט תגיע לכאן חמותי לעתיד. בידיה יהיה מונח זר הפרחים המסורתי!
בכל שעות אחר הצהריים תרגלתי בשקט חיוך רחב, מול זר עלום אימתני. לא משנה איך הוא ייראה, אילו גוונים יהיו לפרחיו. אהיה חייבת להתגבר על המועקה הישנה. לחפש משהו בכד, או בצלופן, או בברכה המצורפת ולהתלהב ממנו. משהו שאוכל לומר עליו בלב נקי, תודה.
דפיקות עדינות בדלת. חמותי עם שיירה של ילדים, נכנסת פנימה. חיוכים חגיגיים, ובידיה של חמותי… אדנית גדולה ובתוכה – עיצוב פרות סינטטיים!
חמותי הניחה את האדנית על השולחן והתחילה בסדרת התנצלויות. תראי, אצלנו הירושלמים, קיבלנו מסבות סבותינו שזר פרחים הוא מנהג הגויים. לא כל הירושלמים הם ככה! אבל אצלנו, זה היה המנהג.
אבל ידעתי שבבני ברק זה כן מקובל. חשבתי עלייך המון. איך תרגישי בין חברותייך? מה תראי להן כשיבואו לאחל לך מזל טוב ולשמוח בשמחתך? לא רציתי שתהיי יוצאת דופן ומאוכזבת. לכן החלטנו, שלכבוד ט"ו בשבט, הכי מתאים שנתן לך זר של פרות.
ערמת אבנים התדרדרה מלבי. החיוך שלי היה רחב וכן. כמה שמחתי, כמה התלהבתי, והודיתי לה' שהתחשב באלרגיה הקטנה שלי, ושמר על שמחתי שתהיה שלמה.
התקופה שבין האירוסין לחתונה הייתה יפה ומרגשת, על אף שהיא הייתה חפה מכל גבעול ופרח. ולקראת החתונה שלי, חמותי ממש לא הרגישה מחוייבת לרכוש זר פרחים יקר ומיותר לכלה שכל כך סולדת מהן. רק הצלמת שלא יכלה להכיל תמונות בלי פרחים, הלכה לקושש לי פרחי בר מחוץ לאולם. ואני התגברתי והחזקתי אותם, שיהיו לפחות בתמונות.
