כלפי מעלה \ יוכבד הויזמן

כלפי מעלה \ יוכבד הויזמן

כלפי מעלה – יוכבד הויזמן

סיוון תשפ”א – 11:43 בבוקר

פייר ישב בנחת ליד האגם התכול. לידו היה מונח דלי ובו שני דגים, וחכתו שקועה במים ללא נוע.

בום!!! נחת לידו חפץ שחור ומבריק. פייר הרים ראשו כלפי מעלה – ולא ראה דבר. “מה זה?” הוא שאל ברעד את קלוד היושב לימינו. קלוד קם באיטיות ובחן את החפץ בעיניים מכווצות. “נראה כמו משקפת משוכללת”, הוא אמר לבסוף. “זו לא פצצה שמישהו השליך עלינו?” שאל פייר בחשש. “לא נראה לי, אבל יותר בטוח לא לגעת בזה ולא להתעסק עם זה…”

שוב הרימו שניהם את הראש כלפי מעלה. פתאום הם שמו לב למשהו מוזר – הקרונית! קרונית הרכבל שתמיד נעה על מסלולה כלפי מעלה – הייתה נטועה במקומה. “זה לא נוסע?” שאל קלוד את פייר. “נראה שנתקעה שם או משהו”. פייר הניד בראשו ואז אמר: “לך תדע מי נמצא שם עכשיו… אני לא מקנא בהם!”

פייר התנער וקרא: “בוא נתקשר למשטרה! שיבואו לחלץ אותם”. הוא שלף מכיסו את הטלפון שלו, וחייג שלוש ספרות.

11:07 בבוקר

סוזי עמדה בתור, מחכה לעלות. היא וחברותיה עמדו בתחתית ההר. הקרונית ירדה אט-אט ונעצרה בחריקה. קבוצת הבנות נכנסה במהירות, וכשכולן התיישבו נסגרה דלת הקרונית והרכבל החל לעלות באיטיות. נוף מרהיב נגלה לעיניהן: כרי דשא מוריקים מנוקדים בכתמי שחור-לבן של פרות רועות, אגם תכול נוצץ ומבריק, וברקע – פסגות הרים מושלגות.

סוזי הידקה לעיניה את המשקפת. הייתה זו משקפת מיוחדת שנקנתה רק בשבוע שעבר. משקפת שמגדילה בחדות את המראות, וגם… מסריטה אותם! לילי הוציאה מתיקה אריזת חטיף ופתחה אותו. היא הושיטה את האריזה למרכז, ומספר בנות התכבדו. הן בירכו ולעסו במרץ תוך כדי פטפוטים נרגשים.

11:21 בבוקר

רוב הדרך לפסגה כבר מאחוריהן. סוזי כבר מתחילה לארגן את חפציה לקראת ירידה. המשקפת והמצלמה תלויים עליה בחוט, התיק מונח לצידה והיא בודקת שוב שהוא סגור היטב. היא יושבת דרוכה. לרגע אחד היא משחררת את המצלמה המקצועית ומצלמת כמה תמונות נוף יפות. אחר כך היא מבקשת מאחת הבנות לצלם אותה עצמה. בדיוק כשנטלה חברתה את המצלמה – נעצרה הקרונית באחת. חברתה מגחכת: “תראי, רצו שתהיה לך תמונה מושלמת! עצרו בשבילך את הנסיעה”.

11:23 בבוקר

הבנות מביטות זו בזו חליפות. הן מסתכלות מחלון הקרונית, ומחפשות רמז לסיבת העצירה. תחנת היעד נראית באופק – אך לא מאד קרובה. הן כאן – תלויות בין ארץ לשמים! מבט אחד כלפי מטה – האגם משתרע תחתיהן. כעת הוא לא מראה מרהיב בכלל… לאחר שניות של הלם – הן התעוררו אט אט מקיפאונן. זעקות החלו למלא את החלל: “מה קורה כאן?” “למה הנסיעה לא ממשיכה?” “יש כאן תקלה!” “הצילו, נתקענו פה! ה-צ-י-ל-ו!” פחד גדול השתלט על כולן.

אך אף אחד לא שמע את קריאותיהן הנואשות.

11:26 בבוקר

סוזי התיישבה, רועדת כולה, בפינת הקרונית ועצמה את עיניה. כמה רגעים ישבה כך – כשליבה הולם. לאט לאט היא נרגעה מעט. מחשבותיה הצטללו. ואז החלו לרצד מול עיניה שברי זיכרונות: הנה היא ילדה עם קוקיות… עולה לכיתה א’ עם ילקוט ורוד זוהר… הנה היא נערה בבת המצווה שלה… הזיכרונות מילאו אותה, והיא חשה שהיא משייטת הרחק משם. ואז, היא החלה לחשוב: “זהו? זה הסוף? מה כבר עשיתי בחיי הקצרים?” היא חשה מרחפת על כנפי הדמיון.

היא דמיינה שהיא נמצאת בביתה ויושבים עליה שבעה. מה יגידו עליה שם? מה יספרו? האם ישבחו אותה על הקניות המוצלחות שערכה, ועל הטיולים הרבים שיצאה אליהם? וכשיאספו את חפציה האישיים, יגלו שהייתה זו נערה עם חפצי מותרות רבים – חדישים ועדכניים ביותר…

11:31 בבוקר

סוזי ננערת ופותחת את עיניה. הקרונית נרעדה לפתע, וכולן קפצו בבהלה. צעקות אימה מילאו שוב את חלל הקרונית. כמה בנות שלפו מתיקיהן פלאפונים. הן ניסו להתקשר לאימן או להזעיק עזרה – אך ללא הועיל. לא הייתה קליטה. הפלאפונים נזנחו לאחר כמה דקות של ניסיונות חיוג נואשים.

סוזי ראתה שאינה מצליחה ליצור קשר. היא התיישבה שוב על הספסל ושקעה במחשבות. ‘זה מה שאני רוצה שיספרו עלי? שהייתי חובבת טיולים ומבצעת רכישות מרובות? וכשיאספו את חפציי – זה יביא לי כבוד, או שיגלו שהייתי נערה נהנתנית שמבינה טוב טוב בדברים של העולם הזה…?’ המחשבה הזו לא נעמה לה במיוחד.

11:39 בבוקר

“יש לי רעיון” – סוזי מכריזה לפתע. “אתן יודעות מה אמא שלי אמרה לי כשיצאתי מהבית?” “איחלה בהצלחה ותשמרי על עצמך!” הציעה חברתה לילי. “ממש לא!” ענתה לה סוזי בפסקנות. “אמא אמרה שזה הטיול האחרון שאני יוצאת אליו בתקופה הקרובה. הגיע הזמן לשבת ברצינות וללמוד”.

סוזי משתתקת לרגע, ואז ממשיכה: “אמא ממש לא מרוצה מזה שאני מטיילת כל כך הרבה. ‘נערה בגילך לא זקוקה לטיול פעם בחודש!’ היא אומרת לי, ‘וכל הרכישות הרהבתניות הללו מיותרות בהחלט’, היא מוסיפה”. “נו, אז מה הרעיון שלך?” שואלת לילי בציפייה. סוזי משפילה מבט לעבר המשקפת המשוכללת.

11:43 בבוקר

“החלטתי”, כך אמרה סוזי לפתע. “החלטתי שאם אזכה לצאת מכאן – יותר לא עוד! לא אצא לטיולים כל הזמן. לא אקנה צעצועים משוכללים ויקרים. אפסיק לרדוף אחר כל הדברים הגשמיים הללו!” הבנות הביטו בה. הן לא הבינו לאן היא חותרת, ומה היא מתכוונת לעשות. סוזי מיששה בערגה את המשקפת, ואז פרצה זעקה מגרונה: “ה’, אני כל כך רוצה לחיות! רוצה לצאת מכאן! תן לי לחיות, ואראה לך שאני יודעת איך!” היא הרימה את ידה וזרקה בכוח את המשקפת שלה, וצפתה בה איך היא צונחת במהירות. “מה עשית?” צעקו לעברה חברותיה, “זרקת את המשקפת המשוכללת שקנית רק לפני כמה ימים?”

“כן!” היא ענתה להן בביטחון. “אני רוצה להראות להקב”ה את רצינות כוונותיי. אני רוצה להפסיק לקנות דברים כאלו. אני רוצה לוותר ולמסור למי שרוצה את מה שיש לי כבר. פחדתי שכשאזכה לצאת מכאן – אשכח הכל. לכן זרקתי את המשקפת בתור סימן. סימן שיזכיר לי את החלטתי.

11:53 בבוקר

“נו כבר!” נאנחה דוני בייאוש. “אין אף אחד שמתכוון לבוא לחלץ אותנו?”

“בוודאי שמו לב מפעילי המסלול, והם ידאגו שיוציאו אותנו מכאן בקרוב”, הרגיעה אותה שירה.

לפתע נשמע רעש חזק של מסוק שהלך והתקרב. הבנות נצמדו לחלונות. היה זה מסוק משטרתי! כשהוא התקרב, נשמע קול מכריז: “באנו להציל אתכם. תמלאו את ההוראות בדייקנות, ונוכל לחלץ אתכם בשלום!” כמה בנות החלו לבכות בהקלה. תקווה החלה לנבוט בלב כולן.

כמה חבלים השתלשלו מהמסוק לכיוון הקרונית שלהן. לחבלים היו מחוברות רתמות קשירה מיוחדות.

הבנות עזרו זו לזו לקשור את עצמן בתוך הרתמה.

“האם אתם מוכנים?” נשמעה הקריאה. “אפשר ללחוץ על הכפתור הצהוב בחגורה, ונתחיל להוציא אתכם”.

לילי לחצה ברעד על הכפתור. נשמע קול שקשוק, והיא החלה להתרומם כלפי מעלה. תוך כמה רגעים נראו רק רגליה מבעד לחלון הקרונית, עד שהיא הוצאה ונעלמה מעיניהן.

אחריה חולצה בוני, ואחר כך שירה… רק בסוף מצאה סוזי את עצמה נמשכת כלפי מעלה. היא הביטה ברעד על החבלים, מקווה שהם חזקים מספיק כדי לשאת אותה.

12:00 בבוקר

סוזי התיישבה במסוק הצפוף, ופגשה את כל חברותיה ישובות שם.

“האם אתן בסדר?” שאל הטייס. “כולן מרגישות טוב? אפשר לנסוע?” הן הנהנו בראשן בלי מילים. החוויה הקשה שעברו הקשתה עליהן לדבר.

“בטח הייתן מבוהלות מאד. יש לכן מזל שהזעיקו אותנו!”

“מי קרא לכם?” לילי מצאה את לשונה ושאלה בפליאה. “הרי לא הצלחנו להתקשר לא אחד!” הוסיפה בוני.

“של מי היה הרעיון המבריק?” הוא ענה בשאלה. “המשקפת שלכן! המשקפת היא זו שקראה לנו!

לא מזמן התקשר אלינו דייג מהאגם שלמטה. הנפילה של החפץ המוזר הבהילה אותו, אבל כשהוא קלט שהוא נפל מהקרונית – הוא קלט שיש כאן אנשים במצוקה.

ומכאן ועד לחילוצכן – הדרך הייתה קצרה!”

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד