כל הדרך אל החלום- שרי וינר ודבי בסול

היינו שלושה חברים עם מבט נועז בעיניים.
אנחנו נשנה את העולם ויהי מה!
על דגלינו חרטנו את המילים: יש לנו כח, ביחד ננצח!
וכך יצאנו לדרך ארוכה.
לא מדמיינים את העתיד לקרות בסופה.
שלוש חברים. רצון אחד.
ומליוני אנשים הזקוקים לשינוי ואינם מודעים לכך.
ביום בהיר עם שמש רגילה של בוקר נצפו בשביל המוביל אל עבר תחנת הרכבת שבקצה העיר שלוש דמויות.
האחד, גבוה, שחולצתו מונחת עליו ברישול וכובע קש רחב שוליים מסתירות את עיניו היוקדות, מוליך בידיו מזוודה כמעט בגודלו . האמצעי מעוטר בבלורית מרשימה בגווני הבלונד. מבטו מוחבא מתחת לזוג משקפי שמש חומות בעלות דוגמא מיושנת, ועל גבו מונח היטב תרמיל אימתני בו נמצא כמעט כל ביתו שלו, ולפי הגודל, כנראה גם של חבריו.
והאחרון, גינגי. כתום. עטור נמשים צעדיו קלים והוא מנופף בידיו שלושה דגלים.
למען הצדק! למען היושר! למען ההגינות! זעקו האותיות מן הדגל האדום.
יש לנו הכח ביחד ננצח! התחרו ההם מן הדגל הכתום זורח.
אף אחד מאף מקום לא מתפספס! החרו אחריהן המילים שחורות וחצופות.
הם לא שמו לב לזוג עיניים העוקבות אחריהן בדקדקנות מוגזמת.
ממלמלת לעצמה כאלה נערים בדיוק אני מחפשת.

היעד הראשון שנקבע, לאחר סקירה מדוקדקת שלנו במפת העולם היה האי הצפוני בנקודה C5 על F6. הדרך לשם, בחישוב מהיר שעשינו, תארך לפחות יומיים. היא תחל ברכבת, תמשיך בצעידה רגלית, ותגמר בנחיתה רכה של כדור פורח מאולתר. תסמכו עלינו.

צפירה רמה נשמעה ברציף מבשרת על בואה של מתחילת מסעינו.
נשרכנו אליה, מפזרים חיוכים עקומים לכל עבר. ידענו את אשר לפנינו. המטרה היתה ברורה וחדה. אף אחד לא יעמוד למולינו. העולם הולך להשתנות לפי ראות עינינו!!
הנסיעה עברה עלינו בהתלחששויות בינינו לבין עצמינו. משכנו אלינו לא מעט מבטים מהיושבים סביבנו.
אבל למי אכפת. התעלמנו.
"הי ,אתם, שם" קול גבוה וצורמני הפתיע מאחורינו
"לא לסובב ראש" לחשתי לרפרף ולאנדי
"מה זה? אין לי איפה לשבת" המשיך כשהוא מעלה את קולו בהדרגה מפחידה.
"ממתי תיקים יושבים על כסא, אה??????"
יד נתפסה בידית המזודה מוכנה לתלוש אותה ממקומה
יורי, כלומר אני היה היחיד שראשו מופנה היה קדימה וראה
את הפנים של האיש שראשו הגיע לתקרת הרכבת ושאר גופו
חסם את המעבר לחלוטין.
"סליחה???" נעמדתי מוכן לפתוח בקרב מילולי עם הבריון
ולהראות לו בדיוק עם מי יש לו עסק.
"עכשיו" הספקתי לומר להם בשקט לפני שהוא הניע את רגליו לעוד פסיעה קטנה במושגים שלו.
שלושה דגלים הונפו במרץ.
פנים סמוקות עם עיניים בורקות הציצו מבעד לתרמיל.
"אנחנו נראה לך מה זה!!!!!!
ככה להטריד נוסעים תמימים??"
הוא לא ותר,
אבל גם אנחנו לא.
"למען הצדק" קרא אנדי בקול שלא מן העולם הזה.
"למען היושר" צרח רפרף.
"ולמען ההגינות" השלמתי אותו, מניף את ידיי בפראות כלפי מעלה.

כל יושבי הרכבת התעוררו לשמע הקולות.
לפתע נעצרה הרכבת בחריקת בלמים מצמררת.
"לקפוץ מהרכבת" הוריתי להם בעודי מעיף את המזודה מהחלון, בלי לחשוב.
התרמיל נזרק אף הוא וצנח על האדמה בחבטה.
"אין בעולם מקום לאנשים כאלה" הספיק אנדי לומר בטרם נחתו רגליו "אף אחד עוד לא יעז להתערב לאחרים במעשיהם"
לא ותר רפרף וזנק מהחלון.
מתנשפים מהחויה המפוקפקת ומרוצים מההצלחה המסחררת
צעדנו אל עבר השדות שנראו למולינו.
"ראיתם את הפרצופים ההמומים שלהם?" נזכר אנדי והחל לצחוק בקול.
הבריון ההוא לא יעז יותר לנגוע בדברים שלא קשורים אליו ההיתי בטוח. "אילו פנים שדרתי לו באומץ, מה הוא חושב לעצמו??"
"בדיוק למען מטרה זו אנחנו כאן" השיב רפרף. ויותר משמץ גאוה בקולו.
הדגלים התנופפו לקצב הרוח הנושבת. קרני שמש בהירות חממו לנו את הדרך. ההיינו מולהבים מכדי לשים לב להפתעה שנחתה מאחורינו באותו רגע.
**

"חברים!!! כדור פורח!"
הסתובבנו.
"אמרתי לכם שתסמכו עלי" מצביע רפרף אל עברו של דדי, אחיו, הניצב הכן ליד כדור פורח בגוני הקשת.
הוא זרז אותנו לעלות, תוך כדי שהוא שורק בהתלהבות רפרפית.
"לים!" הוא המשיך, פניו אש.
"יוווו" צרחנו באושר כאילו אין עוד אנשים בעולם מלבדינו.
"זזנו" הודיע דדי וכבר רחפנו מעל הרחוב ההמום.
ההסתכלתי על שורת האנשים שנשארו למטה, אלו שהשתתפו בקמפיין שלנו לטוהר העולם, אלו שטעמו מנחת זרוענו ומנפנוף דגלינו ואלו שרק הביטו מהצד על עבודתנו המסורה. רבים היו מעלילנו,ואין כאן המקום לפרטם.
כעת עמדנו בין שמיים לארץ, פנינו מועדות אל חוף הים.
היעד הבא.
**

גרגר חול לח מתעקש להכיר מקרוב את עינה הימנית של יורי. הוא מנסה לתפוס אותו אך הוא בורח לו אל מתחת לעפעף.
"גם אותך אצרף לרשימת החייבים תיקון" הוא אומרת לו אחרי שהצליח להוציא אותו. הוא משפשף את העין האדומה וחוזרת בקפיצה אחת אל אנדי ורפרף, העוסקים במילוי דליים בחול זהבהב.
"מה אתם חושבים שאתם עושים???" מקפיץ אותם קול מאחורה. הם מסתובבים בחדות, מגלים בחור גבוה וחסון, מביט בהם מבעד למשקפיו השחורים.
רפרף, חדור רוח קרב, שולף את דגלו ומתכונן להתחיל את הפזמון הקבוע.
"אני יודע. בשם הצדק , היושר וההגינות—" מפתיע אותם הנער ומעלה את משקפיו אל המצח. מי לא שמע עליהם? שלישיית תמהוניים בע"מ.
"ברוך הבא למועדון!" רפרף מוחא כף אל כף וכמעט מוסיף קידה.
"הו, לא! לא!" הוא מתרחק מעט "לא התכוונתי להצטרף לעמותתכם המשונה"
"אז קח את רגליך נעולות הסנדלים, ואל תפריע לנו בעבודת קודש זו" מתערב אנדי.
"עבודת קודש, אפשר לחשוב" הוא שולף חפיסת סיגריות מכיס חולצתו. " לכבוד מה אתם ממלאים כבר שעה דליים בחול? תכף תגידו שמשימתכם הבאה היא להטביע את החול בים" הוא מדליק את הסיגריה. הזלזול שבעניו לא מתעמם, למרות טבעות העשן שהוא מעלה.
"אני רואה אתה דוקא קולט מהר את העיקרון" הפעם תורו של יורי להביע דעה "זו בדיוק המטרה שלנו. כרגע"
צחוק בטעם מלבורו מתגלגל מפיו של הבחור "חהה חהה נראה אתכם מצליחים" הוא אוחז בבטנו ומנגב דמעות בכף ידו."אולי תסבירו לי מה הסיבה לכך? מה חטאו הגדול של החוף שהועמד תחת גזרת השמד?"
"טרף קל" לוחש יורי אל אוזנו של רפרף "הוא נראה מעוניין"
רפרף שומט את הכף ומושיט את ידו.
"נעים מאוד. רפרף" הוא לוחץ את ידו.
נעים מאוד? "גיל" הוא מחזיר לחיצה רפה.
"גילי, אולי נשב מעט, נסביר את הדברים לאור השמש הקופחת מעלינו?"
"גיל" הבחור נותן בו מבט מצמית "אני לא בת. טפו" כאילו אפשר לחשוב אחרת.
הם מתיישבים במעגל, ארבעתם, מניחים את ידיהם על ברכהם המקופלות.
"ארצנו הקטנה זכתה בכמה חופים מרהיבים ביופים" מנסה רפרף להתפייט, ללא הצלחה. "אך אם תבדק, תגלה שהביטוי הנפוץ ביותר הוא "הולכים לים" לא כך?"
גיל מהנהן קלושות.
"אז אם אנשים באים בשביל הים, מה החוף עושה פה?! היה מתאים יותר לומר "באים ליבשה". אך ארצנו הקטנה מונה ^^^^^ תושבים, וכמעט בלתי אפשרי ללמד את כל האוכלוסיה לדבר נכון.אז כאן אנחנו נכנסיו לתמונה" היא מעביר מבט גאה בחבריו וממשיך "תפקידנו להעלים את היבשה, למחוק את החוף מעל פני הים, וככה למנוע מהעולם להכשל בהתבטאות בלתי תקינה. אתה מסכים איתנו, גיל?"
אוי.לכזו המצאה גיל לא ציפה. "תראו" הוא מכחכחת בגרונו וקובר את בדל הסיגריה בחול "הרעיון שלכם מאוד יפה א—"
"איזה גבר! ידעתי שאתה משלנו" אנדי מתרומם לחבק אותו,
"לא לא" גיל הודף אותו בעדינות "תשמע עד הסוף"
"אה, יש אבל?" אנדי מאוכזב "אז אני לוקח את החיבוק בחזרה" לא מגיע לו מחווה כזו אם הוא לא איתם.
"קח בחזרה, אין בעיה" ואולי טוב שכך. "האבל הוא… שאתם לקחתם רעיון מצויין אך קצת מסובך"
"דבר ברור" יורי
"תגידו, כמה זמן יקח לכם להשמיד להרוס ולאבד את החוף, כשאיפתכם הטהורה?" בכוונה הוא מדבר בלשונן.
רפרף דופק באצבעו על אפו המנומש "יום, יום וחצי לא יותר"
גל בולע את החיוך. "נראה לך? בוא תראה לי איפה החוף נגמר"
רפרף מעיף מבטים אל הסביבה. "הום.. הוא לא נגמר" הוא מגמגם. כל כך לא רפרף.
"איכנשהו נמצא הסוף שלו,זה בטוח, אבל לא קרוב כל כך, אתם מבינים?"
נקודות קטנטנות של הבנה מתחילות לנקד את עיניהם הנעוצות בחול.
"אז מה עושים? כל עמלנו ירד לטימיון? שוב נתייאש ולא נצליח לשנות את העולם?" דמעות מלוחות גולשות בין נמשיו של רפרף. יורי טופח לו על השכם.
"די, רפרף! מספיק דמעות יש בים המלח" סונט בו אנדי ומנער את החול ממכנסיו.
"אבל עמותתנו הטהורה, מה יהא עליה? הלשווא התאמצנו? כלום היתה זו רק השליה, חלום שאינו בר השגה?" רפרף מקמט את הדגל.
"רפרף יקר" גיל מתכוףף אליו "אנדי, יורי" פונה גם אליהם "אני בטוח שאתם מבינים, ובטוח שתצליחו כן לשנות את העולם ולעשות אותו טוב יותר, רק נחשוב שוב, איך ומה נעשה לשם כך"
רפרף מביט בגלים שמולו ומוחה בדש חולצתו את שאריות הדמעות, יורי חובש את כובעו ואנדי רק מזכיר להם מי הם.
"איך אנחנו אומרים? יש לנו את הכח, ביחד ננצח"