כל הדרך אל החלום

 

היינו שלושה חברים עם מבט נועז בעיניים.

אנחנו נשנה את העולם ויהי מה!

על דגלנו חרטנו את המילים: יש לנו כוח, ביחד ננצח!

וכך יצאנו לדרך ארוכה. 

לא מדמיינים את העתיד לקרות בסופה.

שלושה חברים. רצון אחד

ומיליוני אנשים הזקוקים לשינוי ואינם מודעים לכך.

ביום בהיר עם שמש רגילה של בוקר, נצפו בשביל המוביל אל עבר תחנת הרכבת שבקצה העיר שלוש דמויות. 

האחד – גבוה, שחולצתו מונחת עליו ברישול, וכובע קש רחב שוליים מסתירות את  עיניו היוקדות, גורר  בידיו  מזוודה כמעט בגודלו. האמצעי  מעוטר בבלורית מרשימה בגווני הבלונד. מבטו מוחבא מתחת לזוג משקפי שמש חומות בעלות דוגמא מיושנת, ועל גבו מונח היטב תרמיל אימתני בו נמצא כמעט כל ביתו שלו, ולפי הגודל, כנראה גם של חבריו.

והאחרון, ג'ינג'י. כתום. עטור נמשים. צעדיו קלים והוא מנופף בידיו בשלושה דגלים.

למען הצדק! למען היושר! למען ההגינות! זעקו האותיות מן הדגל האדום.

יש לנו הכוח, ביחד ננצח! התחרו ההם מן הדגל הכתום זורח.  

אף אחד משום מקום לא מתפספס!  החרו אחריהן המילים שחורות וחצופות.

הם לא שמו לב לזוג עיניים העוקבות אחריהם  בדקדקנות מוגזמת.

והדמות ממלמלת לעצמה: כאלה נערים בדיוק אני מחפשת.

 

היעד הראשון שנקבע, לאחר סקירה מדוקדקת שלנו במפת העולם היה האי הצפוני  בנקודה  C5  על  F6.  . הדרך לשם, בחישוב מהיר שעשינו, תארך לפחות יומיים. היא תחל ברכבת, תמשיך בצעידה רגלית, ותיגמר בנחיתה רכה של כדור פורח מאולתר. תסמכו עלינו.

 

צפירה רמה נשמעה ברציף  מבשרת על בואה של מתחילת מסענו.

נשרכנו  אליה, מפזרים חיוכים  עקומים לכל עבר. ידענו את אשר לפנינו.  המטרה הייתה ברורה וחדה. אף אחד לא יעמוד מולנו.  העולם הולך להשתנות  לפי ראות עינינו!!

הנסיעה עברה עלינו בהתלחששויות בינינו לבין עצמינו. משכנו אלינו לא מעט מבטים מהיושבים  סביבנו.

אבל למי אכפת. התעלמנו.

"הי, אתם, שם".  קול גבוה וצורמני הפתיע מאחורינו. 

"לא להסב ראש". לחשתי  לרפרף ולאנדי.

"מה זה? אין לי איפה לשבת".  המשיך כשהוא מעלה את קולו  בהדרגה מפחידה.

"ממתי תיקים יושבים על כיסא, אה??????"

יד נתפסה בידית המזוודה מוכנה לתלוש אותה ממקומה.

יורי, כלומר אני, היה היחיד שראשו מופנה היה קדימה, וראה  את הפנים של האיש שראשו הגיע לתקרת הרכבת ושאר גופו חסם את המעבר לחלוטין.

"סליחה???" נעמדתי מוכן לפתוח  בקרב מילולי עם הבריון ולהראות לו בדיוק  עם מי יש לו עסק.

 "עכשיו", הספקתי לומר להם בשקט לפני שהוא הניע את רגליו  לעוד פסיעה  קטנה במושגים שלו.

שלושה דגלים הונפו במרץ.

פנים סמוקות עם עיניים בורקות הציצו מבעד  לתרמיל.

"אנחנו נראה לך מה זה!!!!!!

ככה להטריד נוסעים תמימים??"

הוא לא ויתר,

אבל גם אנחנו לא.

"למען הצדק" קרא אנדי בקול שלא מן העולם הזה.

"למען היושר" צרח  רפרף.   

"ולמען ההגינות" השלמתי אותו, מניף את ידיי בפראות כלפי מעלה.

 

כל יושבי הרכבת התעוררו לשמע הקולות.

לפתע נעצרה הרכבת בחריקת בלמים מצמררת.

"לקפוץ מהרכבת" הוריתי  להם בעודי מעיף את המזוודה מהחלון, בלי לחשוב.

התרמיל נזרק אף הוא  וצנח על האדמה בחבטה.

"אין בעולם מקום לאנשים כאלו", הספיק אנדי לומר בטרם  נחתו רגליו  "אף אחד עוד לא יעז להתערב  לאחרים במעשיהם".

לא ויתר רפרף וזנק מהחלון.

מתנשפים מהחוויה המפוקפקת ומרוצים מההצלחה המסחררת צעדנו אל עבר  השדות  שנראו למולנו.

"ראיתם את הפרצופים ההמומים שלהם?" נזכר אנדי והחל לצחוק בקול.

הבריון ההוא לא  יעז יותר לנגוע בדברים שלא קשורים אליו הייתי בטוח. "אילו פנים  שידרתי לו  באומץ, מה הוא חושב לעצמו??"

"בדיוק למען מטרה זו אנחנו כאן" השיב רפרף.  ויותר משמץ גאווה בקולו.

הדגלים התנופפו  לקצב הרוח הנושבת. קרני שמש בהירות  חממו לנו את הדרך.  היינו מולהבים  מכדי לשים לב להפתעה שנחתה מאחורינו באותו רגע.

                                     **

 

 

"חברים!!! כדור פורח!"

 הסתובבנו.

 "אמרתי לכם שתסמכו עלי", מצביע רפרף אל עברו של דדי, אחיו, הניצב הכן ליד כדור פורח בגוני הקשת.

הוא זרז אותנו לעלות, תוך כדי שהוא שורק  בהתלהבות רפרפית.

"לים!" הוא המשיך, פניו אש.

"יוווו" צרחנו באושר כאילו אין עוד אנשים בעולם מלבדנו.

"זזנו", הודיע דדי וכבר ריחפנו מעל הרחוב ההמום.

 הסתכלתי על שורת האנשים שנשארו למטה, אלו שהשתתפו בקמפיין שלנו לטוהר העולם, אלו שטעמו מנחת זרוענו ומנפנוף דגלינו, ואלו שרק הביטו מהצד על עבודתנו המסורה. רבים היו מעללינו, ואין כאן המקום לפרטם.

כעת עמדנו בין שמיים לארץ, פנינו מועדות אל חוף הים.

היעד הבא.

                                        **

 

גרגר חול לח מתעקש להכיר מקרוב את עינו הימנית של יורי. הוא מנסה לתפוס אותו אך הוא בורח לו אל מתחת לעפעף.

"גם אותך אצרף לרשימת החייבים תיקון", הוא אומר לו אחרי שהצליח להוציא אותו. הוא משפשף את העין האדומה וחוזר בקפיצה אחת אל  אנדי ורפרף, העוסקים  במילוי דליים בחול זהבהב.

"מה אתם חושבים שאתם עושים???" מקפיץ אותם קול מאחורה. הם מסתובבים בחדות, מגלים בחור גבוה וחסון, מביט בהם מבעד למשקפיו השחורים.

רפרף, חדור רוח קרב, שולף את דגלו ומתכונן להתחיל את הפזמון הקבוע.

"אני יודע. בשם הצדק , היושר וההגינות—" מפתיע אותם הנער ומעלה את משקפיו אל המצח. מי לא שמע עליהם? שלישיית תמהוניים בע"מ.

"ברוך הבא למועדון!" רפרף מוחא כף אל כף וכמעט מוסיף קידה.

"הו, לא! לא!" הוא מתרחק מעט. "לא התכוונתי להצטרף לעמותתכם המשונה".

"אז קח את רגליך נעולות הסנדלים, ואל תפריע לנו בעבודת קודש זו", מתערב אנדי.

"עבודת קודש, אפשר לחשוב", הוא שולף חפיסת סיגריות מכיס חולצתו. "לכבוד מה אתם ממלאים כבר שעה דליים בחול? תכף תגידו שמשימתכם הבאה היא להטביע את החול בים". הוא מדליק את הסיגריה. הזלזול שבעניו לא מתעמם, למרות טבעות העשן שהוא מעלה.

"אני רואה שאתה דווקא קולט מהר את העיקרון", הפעם תורו של יורי להביע דעה. "זו בדיוק המטרה שלנו. כרגע".

צחוק בטעם מרלבורו מתגלגל מפיו של הבחור "חהה חהה נראה אתכם מצליחים". הוא אוחז בבטנו ומנגב דמעות בכף ידו. "אולי תסבירו לי מה הסיבה לכך? מה חטאו הגדול של החוף שהועמד תחת גזרת השמד?"

"טרף קל", לוחש יורי אל אוזנו של רפרף. "הוא נראה מעוניין".

רפרף שומט את הכף ומושיט את ידו.

"נעים מאוד. רפרף" הוא לוחץ את ידו.

נעים מאוד? "גיל" הוא מחזיר לחיצה רפה.

"גילי, אולי נשב מעט, נסביר את הדברים לאור השמש הקופחת מעלינו?"

"גיל". הבחור נותן בו מבט מצמית. "אני לא בת. טפו" כאילו אפשר לחשוב אחרת.

הם מתיישבים במעגל, ארבעתם, מניחים את ידיהם על ברכיהם המקופלות.

"ארצנו הקטנה זכתה בכמה חופים מרהיבים ביופיים" מנסה רפרף להתפייט, ללא הצלחה. "אך אם תבדוק, תגלה שהביטוי הנפוץ ביותר הוא "הולכים לים" לא כך?"

גיל מהנהן קלושות.

"אז אם אנשים באים בשביל הים, מה החוף עושה פה?! היה מתאים יותר לומר "באים ליבשה". אך ארצנו הקטנה מונה ^^^^^ תושבים, וכמעט בלתי אפשרי ללמד את כל האוכלוסייה לדבר נכון. אז כאן אנחנו נכנסים לתמונה". היא מעביר מבט גאה בחבריו וממשיך: "תפקידנו להעלים את היבשה, למחוק את החוף מעל פני הים, וככה למנוע מהעולם להיכשל בהתבטאות בלתי תקינה. אתה מסכים איתנו, גיל?"

אוי. לכזו המצאה גיל לא ציפה. "תראו", הוא מכחכח בגרונו וקובר את בדל הסיגריה בחול. "הרעיון שלכם מאוד יפה א—"

"איזה גבר! ידעתי שאתה משלנו" אנדי מתרומם לחבק אותו,

"לא לא", גיל הודף אותו בעדינות. "תשמע עד הסוף".

"אה, יש אבל?" אנדי מאוכזב. "אז אני לוקח את החיבוק בחזרה". לא מגיע לו מחווה כזו אם הוא לא איתם.

"קח בחזרה, אין בעיה" ואולי טוב שכך. "האבל הוא… שאתם לקחתם רעיון מצוין אך קצת מסובך".

"דבר ברור" יורי.

"תגידו, כמה זמן ייקח לכם להשמיד להרוס ולאבד את החוף, כשאיפתכם הטהורה?" בכוונה הוא מדבר בלשונם.

רפרף דופק באצבעו על אפו המנומש "יום, יום וחצי לא יותר".

גיל בולע את החיוך. "נראה לך? בוא תראה לי איפה החוף נגמר".

רפרף מעיף מבטים אל הסביבה. "הום.. הוא לא נגמר", הוא מגמגם. כל כך לא רפרף.

"איכנשהו נמצא הסוף שלו, זה בטוח, אבל לא קרוב כל כך, אתם מבינים?"

נקודות קטנטנות של הבנה מתחילות לנקד את עיניהם הנעוצות בחול.

"אז מה עושים? כל עמלנו ירד לטמיון? שוב נתייאש ולא נצליח לשנות את העולם?" דמעות מלוחות גולשות בין נמשיו של רפרף.  יורי טופח לו על השכם.

"די, רפרף! מספיק דמעות יש בים המלח", סונט בו אנדי ומנער את החול ממכנסיו.

"אבל עמותתנו הטהורה, מה יהא עליה? הלשווא התאמצנו? כלום הייתה זו רק השליה, חלום שאינו בר השגה?" רפרף מקמט את הדגל.

"רפרף יקר" גיל מתכופף אליו. "אנדי, יורי" פונה גם אליהם.  "אני בטוח שאתם מבינים, ובטוח שתצליחו כן לשנות את העולם ולעשות אותו טוב יותר, רק נחשוב שוב, איך ומה נעשה לשם כך"

רפרף מביט בגלים שמולו ומוחה בדש חולצתו את שאריות הדמעות, יורי חובש את כובעו ואנדי רק מזכיר להם מי הם.

"איך אנחנו אומרים? יש לנו את הכוח, ביחד ננצח".