כנפיים, מקורן הוא הלב \ תרצה אפללו

כנפיים, מקורן הוא הלב \ תרצה אפללו

בס”ד

 

 

תרצה אפללו

כנפיים, מקורן הוא הלב

 

“ילדים, סיימתם לארוז?”

“בגדים יש?”

“יש!”

“מברשת שיניים, שמפו, פיג’מה יש?”

“יש!”

“פנס?”

“יש!”

“כנפיים?”

“יש!”

אמממ…

לא, לי אין.

מה הכוונה כנפיים?

ובשביל מה צריך אותן?

כדי להיראות כמו האחים שלי?

נורמלי יותר?

אשמח לגנוב להם אותן, רק כדי לנסות, לראות איך זה להיות בעל כנפיים…

אבל אני ילד טוב, לא אעז לעשות דבר כזה.

ומה אם מישהו יגלה את סודי? ישים לב למה שחסר לי?

לא אדע מה לומר ומה לעשות…

“איפה הכנפיים שלך?”

יהודה!

נאלץ תמיד לתקוע את האף במקום שלא צריך.

“אבא! זאבי שכח את הכנפיים!”

“שתוק!” אני דוחף אותו ומסמן לו לשתוק.

אך מאוחר מדי, אבא כבר שמע.

“זאבי, לך תביא כנפיים, אנחנו נחכה לך”.

אני חוזר הביתה, ועל הדרך אני מתפלל: ‘ריבונו של עולם, אנא שלח לי כנפיים או עזור לי למצוא אותן’.

בבית, אני מחפש מתחת למיטה, מעל השולחן, מאחורי הארון, בתוך המגירות…

אין כנפיים באופק.

“טליה!” אני צועק תוך כדי שאני יורד כרוח סערה את המדרגות המובילות לקומה הראשונה של הבית.

“זאבי! עדיין לא עזבתם?” אחותי הגדולה מופתעת. קולה יוצא מהמטבח והיא באה לפגוש אותי במסדרון.

אני עומד נבוך.

שאלתי עומדת על קצה לשוני, מוכנה לצאת לאוויר העולם.

מנסה בכל הכוח לבלוע אותה בחזרה אך אין לי ברירה.

“טליה, למה אבא מתכוון כשהוא שואל אם לקחנו כנפיים לדרך?”

“אה, כנפיים…” היא מושכת בכתפיה.

“אל תדאג זאבי, זה ממש לא מסובך”.

היא מסבירה בפשטות.

“הן אלה שנושאות אותך ודוחפות אותך לעשות טוב”.

“אז אין לי כנפיים”, אני טוען ותורי למשוך בכתפיי.

“למה אתה אומר את זה?” טליה נדהמת.

“מכיוון שאיני מאמין שאני מסוגל לעשות דברים טובים”,  אני אומר בקול גבוה.

“אני ילד פחדן, לא חכם ולא מוכשר במיוחד, אני לא יודע איך לעזור ולתרום מעצמי.

אני נולדתי בלי כנפיים”, אני מסכם בעיניים דומעות.

“אתה לא חכם ולא מוכשר? אין לך מה לתרום?” טליה כועסת עלי.

“אילו שטויות אתה מדבר עכשיו, זאבי. אסור לך לדבר כך על עצמך, אתה שומע?”

“אגלה לך סוד שיעניין אותך מאוד”, היא מוסיפה בעדינות ומניחה את ידה על כתפי.

“אתה חושב בטעות שאין לך כנפיים כי אתה נמצא במקום גבוה מאוד, ציפור קטנה שלי, אתה בקושי נוגע בקרקע”.

ציפור? אני?

“אם את אומרת שאני ציפור ושמקומי גבוה מאוד, אני מבין שיש לי כנפיים ושאני עף!”

טליה מהנהנת לחיוב.

“כן, הבנת נכון. יש לך כנפיים, ולא סתם כנפיים. כנפיים גדולות מאוד”. היא פותחת ידיים גדולות גם כן. “כי אתה יודע מה מקורן?”

היא שואלת ונוגעת בקצה האף שלי.

“האף?”

“ממש לא!” היא צוחקת ומניחה את ידה על ליבה.

“הלב. יש לך כנפיים גדולות כי הלב שלך גדול”. 

אני מתפלא.

“אבל איך אוציא אותן מהלב כדי להעביר אותן אל המזוודה שלי?”

“פשוט מאוד”, היא עונה. “עצום עיניך ותנשום חזק.

מה אתה מריח?”

“ריח טוב של עוגות בתנור”.

“פקח עיניים עכשיו ותגיד מה אתה רואה”.

“את אחותי הגדולה והנחמדה בשם טליה”.

שנינו צוחקים. אני מרגיש טוב יותר, חזק יותר.

“עצום שוב עיניים ותגיד לי מה אתה שומע”.

“את הקול שלך הנעים”. 

מה לעשות? את אחותי טליה אני הכי אוהב במשפחה, וכשיש לי הזדמנות להחמיא לה איני מפסיד אותה.

“תמשיך לעצום עיניים ושים את ידך על ליבך ותגיד לי מה הוא רוצה”.

“אממ… אני חושב שהוא רוצה לעשות הרבה דברים טובים ומעניינים”. אני מחייך, מופתע מתשובתי ומרוצה מעצמי.

אחותי ממש מוכשרת, איך היא מצליחה לגלות את מה שאפילו אני לא יודע על עצמי?!

“שמעת את מה שאמרת עכשיו?” טליה מחייכת גם. “אתה רוצה לעשות דברים טובים”, היא חוזרת על מילותיי לאט יותר.

“ואם רצונך לעשות טוב, אז אתה מסוגל ויכול לעשות טוב”, היא מדגישה את המילה ‘יכול’ וחיוך מרוצה נמרח על פניה.

“ולאן הרגליים שלך רוצות ללכת?” היא ממשיכה.

“להצטרף לאחרים, לשחק וליהנות איתם”.

“ועכשיו, האם אתה יכול לראות את הכנפיים שלך?”

איני יכול להסביר איך זה קרה, אבל כן! אני רואה אותן! הכנפיים שלי…

הן היו כאן, כל הזמן הזה, על ידי. לא הייתי צריך לחפש אותן כל כך הרבה.

“כן”, אני עונה מהוסס, “נראה לי שהן נמצאות סביבי, מוכנות לעזור לי ליישם הרבה דברים טובים וחשובים”.

“טליה, את קוסמת!אני מתלהב.

“כל הכבוד! מצאת אותן”. טליה מוחאת כפיים, “ואתה הקוסם של עצמך. רק עזרתי לך לגלות את הכוחות שיש בך”, היא מביטה בי בחיוך, אני יכול לראות בעיניה שהיא חושבת עלי שאני מתוק.

“אז אתה מוכן, אתה יכול ללכת. רוץ עכשיו”, אחותי מעודדת אותי למהר.

אני מתחיל ללכת לעבר דלת הבית, אך אני מסתובב פתאום.

“רגע, טליה. ואת, מה תעשי עכשיו?”

“אל תדאג בשבילי, יש לי מה לעשות”.

היא עונה תוך כדי שהיא מסובבת את כיסא הגלגלים עליו היא יושבת לעבר המטבח כדי להוציא את העוגות שהכינה מהתנור.

אני מתקרב אליה ותורי להניח את ידי על כתפה.

“את יודעת, טליה”, אני לוחש, “גם אם אינך יכולה ללכת, לעוף את בטח מסוגלת”.

טליה מביטה בי משועשעת אך נראית מסוקרנת מעט.

“נכון הסברת לי שמקורן של הכנפיים הוא הלב שלנו?”

היא אינה מספיקה לענות כי אני ממשיך, ושומע איך ליבי פועם בהתרגשות.

“אני מבין מזה שהכנפיים שלך ענקיות בדיוק כמו הלב הענק שלך”.

טליה אינה עונה. היא ממשיכה לסובב את הכיסא עד התנור, פותחת את הדלת והמשקפיים שלה מתמלאים באדים.

אני בקושי רואה את עיניה אבל אני יודע שיש בהן דמעות, כי היא מנופפת בידה ומרמזת לי לצאת מהמטבח. ורגע לפני שאני יוצא, היא אומרת בקול רועד:

“אין אדם בעולם שאין לו כנפיים, לא משנה מה חסר לו. כל אחד יכול להיטיב לעולם אם הוא רק חפץ בכך.

תודה זאבי”, היא מנגבת דמעה שעברה את מחסום משקפיה. “אתה אח יקר מאוד”.

 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד