לא סופרים / חנה יעבץ

לא סופרים / חנה יעבץ

עוד הפסקה רגילה בכיתה ט’ ארבע.

נחמי הייתה מוקפת חברות, כתמיד.  ברכי עמדה מן הצד, צופה בהמולה. ‘מעניין על מה היה הדיון הפעם’, הרהרה.

“אתן מבינות”, קראה נחמי. “חברת ‘שמניה’ מוכרת ארבעים וארבע צלוחיות בערכה שלהם. ארבעים וארבע! בדיוק כמו התכולה בחבילת נרות הצבעוניים.”

“אה”, קלטה רינה.  “אח שלי בגן מדליק נרות כאלו.”

“גם שלי”, הדהדה מלכי.

“למה חברת ‘שמן-לכל’ מוכרת רק שלושים ותשעה נרות מוכנים?”  התעלמה נחמי מתגובת החברות.  “ללא ספירת השמשים יש לנו שלושים וששה נרות,  אז לשם מה השלושה הנוספים?”

הבנות השתתפו בדיון וברכי שמעה מספרים קופצים באוויר. “שמונה” “שלושה” “ארבעים”…

‘ואני?’  שאלה ברכי את עצמה.  ‘אני לא מספר. אותי לא סופרים. אף אחת עדיין לא שמה לב אלי. למה בחנוכה יש  מספרים רבים כל כך ובשבילי אין אפילו אחד?”

“אז הערב החברותי הפעם יתקיים ביום האחרון של חנוכה,”  קבעה נחמי בקולי קולות.  “לאחר שבע הברכות האחרון של אחותי. הדגשתי למדריכה שאי אפשר לקיים את זה קודם.”

ברכי בלעה את רוקה.  ‘מעניין אם מישהי הייתה בחינה אם אני הייתי נעדרת?”

היום המתיש בא על סיומו. בודדה, הלכה ברכי הביתה לאיטה, שורכת רגליה אחריה.  פנתה ימינה. מאפיית “קסם” קרצה לה מפינת הרחוב. מזמינה אותה פנימה.

“שלום,”  ברכה אותה מוכרת חמודה. “לקראת חנוכה,  יש לנו מבצע של שלוש סופגניות בעשר. לארוז לך?”

“שלוש סופגניות?”  התפלאה ברכי, “מה אעשה איתן?”

“תאכלי אותן,”  צחקה המוכרת,  “הרי לא סופרים קלוריות של סופגנייה,  נכון?”

“לא סופרים?” התפלאה ברכי.

“בוודאי שלא!”  הצהירה המוכרת נמרצות.  “הן נבלעות… לא סופרים אותן!”

‘בדיוק כמוני,’ כאבה ברכי.  ‘נבלעת ובלתי ספורה.’

היה קשה לה לגמור שלוש סופגניות, ומאוד כאבה לה הבטן,  אך התנחמה שאת הקלוריות לא סופרים…

למחרת קמה ברכי עם חצ’קון קטן על לחי ימנית.  התפלאה, הרי אין לי בעיה עם פצעי בגרות בדרך כלל. שטפה פנים והרגישה בחצ’קון קטן נוסף בצד של באף, ועוד אחד למטה צמוד לסנטר…. וואו.  כמה יש כאן? סופרים או לא סופרים…

עוד יום מתיש  בסמינר, בהפסקות נחמי מעבירה נושאים ובקשות, מטלות ופקודות.  מעריצותיה מחכות למלא את משאלותיה.  ברכי הרגישה בחילה. אולי עדיין מהסופגניות הבלתי נספרות?

בדרך הביתה, המוכרת קרצה לה מהחנות ואף יצאה לקראתה.  “שלום!” קיבלה אותה כחברה ותיקה. “שמעי, לא תאמיני:  היום -ארבע סופגניות בעשר!  אני אורזת לך! ” 

ברכי היססה. 

“זכרי”, הכריזה המוכרת בשירה וזמרה. “קלוריות של סופגנייה – לא סופרים!” 

כלואה וחסרת אונים, הגישה ברכי למוכרת מטבע של עשרה שקלים… לא בשטר, חישבנה.  המוכרת תתן לי עודף,  ואם לא סופרים…

לא הצליחה לאכול יותר משתים וחצי סופגניות,  כבר כאבה לה הבטן.  אולי, אולי כן סופרים…

למחרת קמה ברכי עם פצעים על השפתיים.  רק אחד, שתיים – שלו – אך לא סופרים… אוכל שומני כנראה לא שמע על הכלל הזה ומשאיר עקבות בלי לספור.

פנינה נגשה לברכה בהפסקת האוכל.  “שלום, ברכי,” ברכה בפשטות.

ברכי, הופתעה. “מה את צריכה?”  התגוננה.

פנינה לא נבהלה.  “לא זכיתי עדיין להכיר אותך”, חייכה. ‘ומה גרם לך להכיר בקיומי דווקא היום?’ שאלה אותה ברכי בלי קול.  “החצ’קונים… גם אלי הם באו לאחרונה. אני רואה שהם עשו עלינו יד אחת…”. ברכי השיבה לה חיוך מפשיר. “הסופגניות אשמות” אמרה בזעם קטן. תנועת פה לא נכונה, ו’איי’ כואב נפלט לה מהשפתיים.

“מסכנה”, פנים מנוקדות בחצ’קוני חנוכה השתתפו בצערה. “פצעי שפתיים מאוד כואבים. גם לי זה קורה, ומאז שגיליתי את זה, אני ממעטת לאכול סופגניות ספוגות בשמן.”

ברכי הסתכלה בפניה החייכניות של פנינה. “שמעתי שלא סופרים את הקלוריות של סופגנייה”, אמרה באיטיות מוגזמת.

“כל דבר סופרים,”    צחוקה של פנינה דמה לברכי כצליל פעמונים.  “כל דבר משפיע עלינו”.

ברכי נרגעה, החזירה חיוך. “אני גם לא ממש חובבת סופגניות”, גילתה לה.

“מצוין!”  החמיאה פנינה.  “אז אנחנו חברות!”

צלצול הפעמון קטע את השיחה הזורמת בין שתי החברות החדשות.

הדרך הביתה  חלפה לה ביעף וברכי כמעט שעברה את המאפיה הפינתית.  המוכרת החמודה תפסה אותה בדקה אחרונה וצעקה:  “בחורה נחמדה!   את לא תאמיני!  מבצע היום הוא:  חמש סופגניות בעשר!  יש לך מזל!  אני אורזת לך במהירות!”

 “לא, תודה!”  קראה אחריה. 

“למה?”  התפלאה המוכרת.   “עדיין לא שכנעתי אותך שאת הקלוריות של סופגנייה –  לא סופרים?”

ברכי נפנפה לך ממרחק.   “סופרים אותם”. החזירה לה.   “הכל סופרים”, לחשה לעצמה. מביטה אל השמיים, מקום האכסון של כל התפילות, גם אלו שלא העזה להוציא מהפה. “גם אותי.”

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד