לא תמיד \ שרי וינר

לא תמיד \ שרי וינר

בס”ד

 

לא תמיד\ שרי וינר

“חברים,  אני שומע פסיעות..  תורידו  פרופיל ..”

הלחישה הייתה מיועדת  לכמה זוגות אוזניים בודדות, שבבת אחת עברו ללחוש בקולי קולות  אודות אחת הקושיות שהרב  קפלן הציג ב’סדר ‘ הקודם. העלו פרופיל.  לבחורים שאין הפסקתם, אלה לחזרה  על הנלמד.

סבא היה מרוצה לו היה עובר כאן בדקה זו,  לולא היה נוכח גם  בזו הקודמת.  חשק פתאומי בער בנתן  להכנס לחדרו של ראש הישיבה להעליל על ארבע בחורים עם חשקים  אחרים. וכדי לא להשאיר רק את הרושם הרע, לספר גם  על אליפותם בהצגות  והעמדות פנים.

אבל נתן הבין  שכדאי לו להיות בשקט.

בהפסקת הצהרים איציק ניגש אליו . ליתר בטחון  כלשונו. לודא שזה מה שאכן יהיה.

לאחר סדר שלישי  הוא נעמד בתור לטלפון  ציבורי, חסר סבלנות.

לפניו,  מסתיר שורת בחורים  משועממת עמד אחד משיעור ג’. נתן  לא הכיר את שמו. בכל אופן לימיו פה בישיבה  בקושי מלאו שבועיים, אך זה לא הפריע לו מלהרהר עליו,  ולגרום לתחושות השליליות   להתעצם בליבו.

קול תורה  נחשבת לישיבה טובה מאד  של בחורים  מעולים.  שנתיים תמימות ההוא זכה,  ועדיין, ללמוד בה.  והוא, נתן  סוקולובסקי, בתחילת הדרך ממש.  אך כבר  רואה את עצמו  בסופה,  ממתין  להתקשר לאביו  על קרקע שונה. למול נוף אחר.

גם תורות ארוכים  סופם להגמר , וצלילי חיוג  מונוטוניים להענות.

“מה שלומך נתן?”  נימת געגוע עטפה את השאלה,  מעלימה את מילותיו בין העצים  המועטים הפזורים  סביבו.

“איך הולך?”  המשיך הקול החם, עוטף את ליבו.

“פסדר” הוא זרק  כאילו  באדישות.  למרות זאת.

אבל  אבא שלו  לא נתן  למילה להזרק סתם כך ללא שתתפס על ידו.

“עם החברותא או  אחד מהצוות..?” הוא ניסה לגשש בתחילה,

הקו נותר דומם.

“האוכל …? החדר בפנימיה?  אולי חסר לך משהו…?”

הדממה העמיקה.

רק לאחר מכן, כאשר אף תגובה לא הגיעה מצידו, הוא   תפס את הנקודה.

“החברים…?”

מילותיו האבודות של נתן  חזרו אליו באחת,

מחזירות לאביו את חששותיו המוקדמים, טרם  נכנס בכורם  לישיבה.

“..הם בטוחים שאני מרגל אחריהם…  מסיטים נושאי שיחה עם כל פסיעה שלי  רועדים להסתבך…  מה אני האחראי הבלעדי  במידה ואכן זה מה שיקרה??”  נתן התנשף,   כמו  משיל מעליו משא מיותר  ומעיק.

אמנם יש גם בחורים רציניים  שאף נהנים  מעובדת היותי הנכד של… אבל הקבוצה השנייה מעפילה עליהם. ..

הרב שמואל  סוקולובסקי  היה באותה עת  רכון על ההגה מניע  את גלגלי מוחו  בקצב כפול למהירות  הנסיעה.

שליחתו של נתן לישיבה של סביו  לוותה בהמון  תקוות ותפילות.  הוא תאר לעצמו שההתחלה לא תהיה קלה,  אך יחד עם זאת  הם קוו לטוב.

במציאות הכל הופך למורכב יותר. ולשמוע את בנו  מממש את חלומותיו  האפורים,    גורם לו לחשוב  שמא כן היה כדאי… דמות אביו חייכה אליו , מבקשת,  אני רוצה את נתן בישיבה שלי… שלי..   לא.   הם לא יכלו לעשות זאת.  ועכשיו? החיוך הדמיוני התרחב.  לא. גם לא עכשיו.

מה יאמר כעת לנתן? כיצד יוכל לעודד אותו?

רמזור אדום  עצר את  מחשבותיו.  הוא התרכז במכונית השחורה  שלפניו.

ברגעים שלאחר מכן הוא שכח לגמרי מהטלפון  ומהתלבטויותיו.

—-

כשרק רעשי רקע נשמעו, נתן הניח את השפורפרת  על כנה, מנתק את השיחה. תחושה לא ברורה  התלוותה  אליו בדרכו חזרה לבנין הישיבה.

——

המראה  מעל  הרב שמואל  שקפה  לו  עוד מכונית שחורה. ומחלון הימני לעגה  לעברו, מכונית שחורה. נוספת.  צמודה  אליו.  הדמות שישבה  בתוכה  אותתה לו.

כשהרמזור  התחלף לירוק,  הוא פנה בכיכר  שמאלה אל עבר שדרת הפרחים.  לא נותרה לו כל ברירה אחרת.

חלום  אפור טבל מכחולו  במציאות השחורה של החיים.

 

פרק ב’

“תוכל להסביר לי רק  איך  הוא הגיע  מקליפורניה  לישראל  ללא  שיתפס בידינו,  ומה עוד הבחורציק  הזה עתיד לעולל?! ” דני  לא רגיל לנחול כשלונות חרוצים כאלו פעם אחר פעם.

הוא המשיך להקליד נתונים  במהירות,  להגיב לכל טרטור  מהמכשיר,  ולהתאכזב.

יגל האזין לתסכולו של ראש המוסד בדממה.  צופה ביכולתו לתפקד בו זמנית בעשרות ענינים המונחים על כתפיו. לא  מרפים רגע. משהו נראה לו מוזר , אך מוחו המבריק בדרך כלל  לא הצליח  להעלות  כעת ולו השערה  הגיונית אחת.

את כל  האפשרויות  הרגילות במקרים כגון אלו הם בדקו  כבר.  משהו מסתתר פה.   השאלה  היא, מה.

“מדוע  כל כך בטוחים שזה אכן הוא?” הוא שאל בלי קשר. זוג עיניים   חודרות הונחו עליו. הוא  לא הוריד את מבטו.

“אתה לא ברצינות מפקפק ביכולות הזיהוי שלנו, נכון?”

סגן  ראש המוסד לא נבהל  משאלתו הישירה.  “היו  דברים מעולם”  הוא סנן , מבטו יציב, עדיין.

“לא הפעם.  שחר  ראה בבירור את דמותו.  תא הטלפון היה שקוף , אם כי, ניתן לומר  שהתחפושת נראתה  מושלמת, אך  תסמוך על יחידת  443  שלנו. ”

יגל  בחר שלא לענות.  דני חזר  למסך הגדול  עוקב אחר עדכונים בזמן אמת. חושב בקול.

“השאלה היא,  איך אנחנו שולפים אותו משם מבלי לעורר סקנדלים מיותרים.  אנו זקוקים לפעולת מסווה תמימה  שלא תעורר  את חשדו ” הוא  הצית סיגר.  מה שעוזר לו  להמשיך לחשוב בהיגיון. לנשום סדיר. להרגע.  טרטורים זכו להתעלמות. מקלדת לחופשה.

“מה אתה אומר על רפי?” יגל קם לפתוח  חלון.  המשרד של ראש המוסד  התרגל אמנם לספוג את האדים הרעילים. הוא לא.

“מאשר”   באה תגובה  מבעד לערפילים.

כמו המצב שלנו עכשיו.  לא יכל יגל להתעלם, אפוף  אדים סמיכים שחייבים בדחיפות לפזר.

את השיחה עם רפי הוא מבצע  משרד שלו, קומה מתחת, בסוף המסדרון הארוך  של בנין  המוסד.

“נדאג לך  לחליפה וכובע כמו של השחורים,  נכניס לך ללקסיקון כמה  הברות לא ברורות…  תהיה בסדר ,אה?”

” כן ” ההוא ענה קצרות..  זו לא פעם ראשונה .

“אוקי. מעולה. תהיה אצלי  אממ.. מצידי עכשיו”

“שם קסדה  ומגיע”.

נהמת אופנוע  הייתה סיום  השיחה.

——————————-

מזודה  כחולה משופשפת  נגררת אל תוך  מבנה הישיבה  בידיים  יציבות.

” היכן חדרו של … ” בעליה מוציא פתק מקומט  מכיס חולצה מקומטת עוד יותר,  “הרב  סוקולובסקי? ”

הבחור  שנקרה  בדרכו  מסמן לו לבוא אחריו.  הם חוצים  גרם מדרגות ישן כשהם  מחליפים שמות,

עורכים הכרות קצרצרה .

“רפאל”  המבטים שלו נבוכים.  בחור חדש.

“איציק” חיוך גדול . ותק של תחילת שנה.

כותיק ורגיל הוא  מוליך אותו   בפרוזדורים הארוכים,   קירותיו הסדוקים  אינם מעידים  על העושר הפנימי  העצור ביניהם.

בפתח חדר האוכל הוא נעצר , רפאל אחריו.

רק לבאים בזמן” הוא קורץ, מקבל חזרה קריצה זייפנית.

מהי  העליצות הנושבת מהבחור לפניו , ומה מצליח להצחיק אותו בבנין הקודר בו הוא מסתובב,  שלושה פלורוסנטים  לפחות הבהבו  מעליו  עד כה.   רחמיו על גלגלי מזוודתו הנגררים על המרצפות  העקומות.

יום יומיים  זה המקסימום שהוא מאפשר לעצמו  להיות כאן .

לא מבין מהי הבחירה  הלא מוצלחת של מבוקשנו  המוצלח  מאד,  לצערו ,מקליפורניה.

לחדרו של ראש הישיבה  הוא נכנס בצעדים  מהוססים  וחיוך קטן.

——————————

“איתרנו את  מיקום  פלאפון שותפו של  הבחורציק.”  מקבל ההודעה התרווח על כסאו  בעיניים עצומות.  לאות נמסכה בתנועותיו.

“לבוש שחורים  באזור השדרה המרכזית ”

“מ..מה..?? “הכסא נזנח לאנחות.  “לאן הוא חותר עם הרעיונות שלו?

“אנו נצמדים אליו.  נראה לאן פניו מועדות. ”

סיגר  קובני  שלישי למחצית השעה האחרונה נשלף מכיסו.  ענני  עשן התערבלו  יחד עם אויר העולם  היפה שבחוץ.

 

הרב שמואל סוקולובסקי עצר את רכבו בחריקה, עוד קמש אחד ברעד  האוחז אותו,  ולא נותר זכר לעץ שמימינו.

מה רוצים ממנו??

הוא לא שמע את הדלת נפתחת.  כן שמע  פתאום דיבורים  משמאלו .

משקפי שמש  קטנות הסתירו את מבטי האיש,  אך לא טשטשו את טון דיבורו הקשוח,

“מה הקשר שלך לגארי ?”

השדרה התרוקנה מפרחים  ולא נותר בה עץ אחד.

רכבים שחורים הקיפו אותו  מכל צד.

בנימין שלו. מה קרה לו??

“אני .. אממ.. א..ני..  ”

———————-

” הם משוחחים בשפה חדשה שעדיין לא למדתי..  הרב שלהם  נואם כבר שעה…  יש חדש?”

מבעד לאוזניה  הדקיקה באוזנו  נשמעו אנחות בהולות, ” מה הסיכוי שאתה לוקח את רגליך משם ו.. יוצא?”

“לאן”

“אלי”

הוא הרים את עייניו מהספר שהיה שקוע בו סוקר  את המאזינים בדממה.  עד מתי??

“הספקתי לתפוס שיחה עם הבחורציק.”  עושה  רושם תמים למדי. הוא פלט לבסוף.

“לא רק עושה. באמת. ” הגיעה התגובה,  לוחשת בצעקה לאוזנו.

רפי כמעט תלש  את האוזנייה,  להעיף אותה  יחד איתו , החוצה.

 

 

בערב כשמחוגי השעון התקרבו  לחצות, נתן ירד לחצר הישיבה  מדשדש בנעלי בית.  זוהר כמו כוכב בשמי הליל.

אף אחד מלבדו  לא  האיר  את  השביל המוביל  אל הטלפון,  אך הוא לא חש כוכב בודד.  כולם למעלה,  מארגנים  שאריות  מסיבת יום הולדת.  הוא  הקיש את הספרות  המובילות אל אביו.

צלילים עליזים נענים  מיד.

“אבא” הוא לחש בקול מתנגן.

“כן יקירי מצטער על הצהרים..”

הוא לא נתן לאביו לסיים את המשפט,  “הם ארגנו לי מסיבה  כשאיציק   מנצח על מקהלה שקטה  בגיטרה שלו  החדר כולו קושט בבלונים ואפילו הביאו מתנה והכל היה .. ”

אבא שלו שהיה עייף ממאורעות היום,  חשב שהוא חולם.  “מתנה? מסיבה?  לך, נתן?”

“כן אבא  וכדי שההפתעה תהיה מושלמת הם  עשו הכל שלא אדע! שינו נושאי שיחה העמידו פנים  ודאגו להשתיק   אותי.  פחדו שסבא  לא יתאפק ויגלה לי.  הם  קבלו אישור מיוחד  ממנו בשבילי. הנכד שלו.”

הרב שמואל סוקולובסקי  הביט על צג  הפלאפון  לראות שוב כי אכן מישהו נמצא על  הקו,  והוא לא מדמיין.  אחרי  היום,  הכל אפשרי.

“ואתה שומע אבא  מה הם קנו לי? ” הקולות היו אמיתיים. הוא חזר להאזין.

נתן  לא המתין לתגובה,  “מחברת לחידושי תורה”

הוא לא מצא את המילים המתאימות להביע את אושרו לבן השבע עשרה שלו,  בישיבה. כשבמקום אחר  נמצא  בנו השני,  באוניברסיטה. באיזו צורה הם חוגגים שם בקליפורניה–  הוא העדיף להתעלם מהמחשבה הזו. להתמקד  בנקודת האור של חייו.

זו שבזכותה  עלו סוכני המוסד על טעותם.

 

 

 

 

שעות ספורות קודם לכן.

“טעינו. ” הכיסא הזנוח של דני  אינו רגיל לחוש כך.  הוא עומד,  פניו אליהם.  המאפרה מלאה  עד גדות.

ברקע צפצופים  מכמה מוקדים  ודלת הנעה על צירה.   סוכנים מיחידות נוספות נכנסים,  משתלבים  באוירה הכללית.

.  “חשבנו  שאנחנו  יודעים…”    המילים מתפזרות לחלל החדר נופלות בעיקר  על אוזניו הלא מאמינות של יגל, ועל  חולצתו המקומטת של רפי,

“דומה מאד אבל שונה “הוא משחרר חיוך. אותן תווי  פנים  בתלבושת אחרת.

שחר מעלה שוב את  משקפי השמש על עיניו  במבוכה פתאומית.  “והוא רצה לדעת מה הקשר שלנו  אליו..  הבן שלו… מה שמו האמיתי?” הוא פונה  ליושב לצידו.   “בנימין אולי ?” אבי מהנהנן לחיוב.

“טעינו  כפול שתיים”   כל  המבטים מופנים  בסקרנות ליגל , מלבד זה של  ראש המוסד . פעם אחת הספיקה לו .

“עקבנו אחר  הדמות הלא נכונה בקליפורניה.”

הדלת נעצרת על עומדה.  עננים סמיכים  מתחילים לעטוף את החדר .

“אחיו בישיבה הייתה הדמות לגלות  זאת. לא יתכן  כי למבוקשינו יש קשר  למשפחה   בישראל  קולו  עמוק.  הנהוני הסכמה  עולים מכל קצוות השולחן הארוך.  יגל פותח  את  החלון למקסימום, מאפשר לערפל  שאופף את החדר  להתאדות החוצה.   להכניס משב חדש .

מתחילים מחדש.

 

——–

נתן פותח את העמוד הראשון במחברתו החדשה, מטביע עליו  בעט כחול :

“חשבתי , אני  רואה את האמת.

גיליתי, עיתים היא מוסתרת מעייני,

מחכה לזמנה,  להתגלות.

 

 

 

 

 

 

 

 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד