בס"ד
לפי הזמנה מדויקת
"החביתה מתקררת" הזכרתי לו והמשכתי במלאכת קילוף הירקות. בצד תפח לו הבצק לאיטו ועל הכיריים בעבעו כבר קוביות הבצל, ממתינים בחום ובסבלנות לחלקי הטשולנט השבתי. הוא קם ליטול ידיים, והצעדים שלו היו כבדים ואיטיים, נושאים איתם משקל עצום של דאגה.
"קרה משהו" אמרתי בחצי סימן שאלה, דואגת מאד.
"לא קרה כלום" הוא אמר סמוך לכיור נטילת הידיים. "לא קרה כלום, אבל זה יקרה". פניו היו חוורות, מבוך של קמטים חדשים על מצחו, והשערות הכסופות החדשות בזקן שלו, הזדקרו.
"מה יקרה???" שאלתי, מבוהלת ממנגינת נבואת הזעם.
"את אשר יגורתי יבוא לי" הוא אמר. "הכל יקרוס שם בבנק. כל הצ'קים יחזרו להיכן שהגיעו, כל הוראות הקבע יתעופפו, המשכנתא תחזור, קווים אדומים יסומנו בחשבון הבנק שלנו, ומשם עד לעיקול כל נכסינו, הדרך קצרה".
"אוי לא!" סתמתי את אוזניי. רואה כבר בעיני רוחי משאית גדולה ושחורה מבליעה אל תוכה את שולחן הסלון, את המקרר ואת התנור. רואה את ילדי עומדים בפנים בוערות ושואלים למה זה ואם עוברים דירה ולאן ולמה לא אמרנו להם כלום. את השכונה כולה קמה על רגליה ומלחששת לחשושי רחמים.
"זה לא יקרה, אנחנו לא נעמוד בזה" העברתי יד לחה על מצחי, מנסה למחוק את המחשבות השחורות. "אבל למה לחשוב כל כך גרוע? מה ההגיון הסביר שעומד מאחורי החששות שלך?".
"זה ההגיון הבריא שלי שאומר לי את זה, אלו לא דמיונות בכלל" הוא טבל את לחמו בחביתה, המקלף והתפוד נשרו מידי היישר אל קערת המים, התיישבתי בחוסר כוח.
"ההגיון אומר לי, וגם איציק פקיד הבנק אמר לי את זה ברחל בתך הקטנה: 'אם לא תמלא את החשבון שלך בשלושים אלף ₪, עד צהרי יום ראשון, התאריך האחרון והסופי לפירעון ההלוואה שלכם, לא יהיו לך הנחות'. ושנינו יודעים שכבר מתחנו שם את החבל יותר מדי. כבר הוצאנו את כל ההלוואות האפשריות ומתחנו את קצות גבולות המסגרת, עד שהיא הפכה ממרובעת לעגולה". חייכתי, אז הלחץ לא מחק לו לגמרי את ההומור.
"מה חשבת לעשות?" ניסיתי לבדוק אפשרויות. "אין לי שמץ של מושג!" הוא נאנח, "גם את הגמ"חים באזור כבר מיציתי". הוא קם ליטול ידיו במים אחרונים. חזרתי לירקות ולמקלף. אני לא רואה דרך שבה אוכל לעזור לו בהשגת הכסף, לפחות אמשיך להתארגן לשבת.
"לא נעים לי לראות אותו במצב כזה של חוסר אונים" אמרתי לאבא שלי שנמצא בכל מקום, ממשיכה לקלף תפודים במרץ. "בדרך כלל הוא זה שלוקח את המושכות לידיים, לפחות בענייני הפרנסה. העול הזה הוא שלו.
הפעם, נראה שבאמת נגמר לו הכוח… אין לי רעיון איך לעזור לו, לי, לכולנו. אבל אתה הוא בעל הכוחות ובעל הרעיונות כולם" דמעה מלוחה נשרה אל קערת הירקות, התערבבה פנימה ונעלמה. היא וודאי תוסיף לטעם הפשטידה. "אני בטוחה שאתה שומע אותי ויכול לעזור לי" המשכתי לדבר, "אבל אם אבקש ממך שלושים אלף ₪ ליום ראשון בבוקר, זה לא יעזור לי לגמרי. כי כל הסכום הזה ייבלע אל החוב של הבנק, ושוב נשאר בלי כלום לחודש הבא…
ולחודש הבא אני צריכה…" השתתקתי, בולעת את רוקי המלוח. אולי אני מגזימה בבקשות האלה. אולי זה חצוף מצדי לדבר ככה. וזה אבא שלי, בסך הכל, שמפעיל את מערכת הדם והלימפה והלב שלי עשרות אלפי פעמים ביום, והוא לא חייב לי כלום.
מותר לי לבקש עוד? הוספתי ביצים בדוקות לתערובת הירקות, מחליקה את הפשטידה אל התבנית. הכנסתי אותה אל התנור, ויצאתי אל המרפסת הכהה. מול הנוף הפתוח, השתחררו לי כל המסננות, הייתי ילדה קטנה, ומפונקת, שמתגברת על הבושה ומבקשת מאבא שלה. ואבא אומר לה: נו, ילדה שלי, אל תתביישי, אני אבא שלך ואני רוצה לדעת מה בדיוק את רוצה.
התיישבתי על כסא הפלסטיק, מול מליארדי כוכבים בשמיים ונורות רחוב וים של מכוניות וכבישים סואנים, יודעת בוודאות שמי שמנהל את כל האוטוסטרדה הזאת ויודע בפרטי פרטים מה קורה בלב של כל אחד מהמליונים האלה, מקשיב עכשיו לכל מילה שלי ולניאואנסיה הדקים.
"טוב, לפי החשבון שלי עוד חמש עשרה אלף יספיקו ברווח לכל המחיה של החודש הבא. הם יכסו את החוגים של הילדים, את קניית העופות החודשית, את מילוי כרטיסי הרב קו ואת הקניות לשבת.
אז אם תכניס לי לבנק, לא יודעת איך אבל אינך זקוק לעצות שלי. אם תכניס לי לבנק ארבעים וחמש אלף ₪, זה יהיה פשוט אידיאלי".
סיימתי את שירת הבקשות, ניגבתי את העיניים בגב ידי ושבתי לעולם המעשה. קטפתי כבסים יבשים מהחבלים, מכניסה אותם פנימה. מהמטבח עלה ריח של בצל חרוך שאיבד את סבלנותו.
למחרת ירדה השבת אל ביתנו, השולחן היה ערוך, הבית נקי והילדים לבושים במיטב בגדיהם. באוויר טיילו ריחות של שבת קסומים ואני עמדתי מול הנרות, מוזילה דמעות על כל אחד מילדי, מבקשת על בעלי שיהיה לו כוח, ולרגע מבליח בי ניצוץ של הבנה, שמאז התפילה היפה ההיא במרפסת, הצלחתי פשוט לשכוח! לשכוח מהעול המעיק ההוא, לזרוק אותו הלאה ממני לאבא אוהב, מתוך בטחון גמור שהוא יושיע אותי.
והידיעה הזו משכרת אותי במתיקותה.
כשהילדים ואביהם חזרו מבית הכנסת, באו איתם מלאכים. שאמרו אמן על הבית היפה והמואר ששום דאגה יומחולית לא הצליחה להעיב עליו.
השבת חלפה בנעימים, שעת רעווה דרעווין, הנשמה היתרה עולה לגבהים חדשים, עוד מעט תגיע לפסגה, ומשם היא תאלץ לרדת, ולהפרד בכאב גדול משבת המלכה.
פק, פק.
על הרצפה ישב שמוליק בן שמונת החודשים, עם המשחק החדש שלו. הוא סגר את כל הדלתות, דוחק פנימה את חיות הפלסטיק, פנימה עם הקפיצים שלהם, שימתינו עד בוש.
הסתכלתי על הקפיצים האלה. הסתכלתי על בעלי, שפניו המוארות התכרכמו, לקראת הפרידה משבת המלכה. יש ואתה מדחיק את דאגות היומחול ומותיר אותם בעמדת המתנה עד לצאת שלשה כוכבים, אבל המועקה הזו נמצאת שם, חיה וקיימת ונושמת, וברגע שתלחץ לחיצה קטנה על דלתות הפלסטיק, כל החיות תקפוצנה החוצה.
מסתבר שהוא לא הצליח לשכוח. הקפיצים כולם יצאו אל פניו ומיד אחרי ההבדלה, הן הפכו להיות מכורכמות.
בבוקר, מיד אחר שליחת הילדים, ניגשתי עם כרטיס הכספומט אל העמדה.
לחצתי את הקוד הסודי שלנו וביקשתי לדעת את מצב החשבון. הספרות שהתנוססו על המסך הקטן גרמו לי לקוצר נשימה.
ארבעים ושישה אלף שקלים, יתרה.
התקשרתי לבעלי בתרעומת קלה. למה כל כך דאג, למה הדאיג אותי לחינם, האם הוא לא ידע לקרוא את דיווחי הבנק? "ארבעים ושש אלף שקלים, ביתרה" הדגשתי לו כל מילה. "האם הם לא מספיקים לכיסוי ההלוואה בבנק?".
"ארבעים ושש אלף" המהם בעלי. "תבדקי שוב, וודאי תגלי שם מינוס קטן…".
"אני יודעת לקרוא" התרעומת הקטנה התחילה להתנפח. "ולצד הספרות האלה מופיע פלוס".
"נשמע לי מוזר" הוא לא האמין. "תנסי למשוך כסף ותראי אם יוצא לך…".
לחצתי שוב את הקוד הסודי שלנו, ביקשתי למשוך שמונת אלפים ₪, המסך הבהב לאישור והגיש אל כף ידי באלגנטיות שטרות מגוהצים. הם נערמו אחד על רעהו במנגינה מונוטונית שאינה ממהרת לשום מקום. והידיים שלי, אלא שניגבו את עיני הדומעות בליל שישי האחרון, לחצו על המסך 'עוד שמונת אלפים', והמסך, בלי להניד עפעף, הבהב לו שוב לאישור.
הביתה צעדתי בצעדי שיר, כשארנקי הישן עמוס להתפקע ולבי עמוס בסימני שאלה. עם כל התמימות, רציתי לדעת מיהו הצינור שדרכו העביר לי אבא את השפע הזה.
בדרך הביתה עברתי מהצרכנייה השכונתית, ספרתי עשרים שטרות של מאה, כמעט באינסטינקט רציתי להגיש את הערמה לקופאית.
הקופאית, שכנה מהבניין מולנו, תסתכל עלי ותשאל: "מה זה? מתנה?". אני אצחק ואגיד לה: "מתנה לקופה שלכם. תכניסי לחשבון שלנו, לחודש הבא".
אולי בקרוב אוכל לעשות את זה… רק אדע את מקור הכסף. אח, איזה חלום מתוק!!!
משם אעלה קומה וחצי לשלסר, "לפני חצי שנה לוויתי ממך מאתיים ₪" אומר לה, ואזכר בסיטואציה המביכה שבה עמדתי בעת ההלוואה. אגישה לה את השטר האדום והשיר בלבי יתגבר.
משם, לחנות העופות. אבצע הזמנה ארוכה לחודש הקרוב, אבקש עופות טריים במשלוח עד הבית ואשלם מראש במזומן.
כשהגעתי הביתה, מלווה בחלומות הורודים, הארנק עדיין לא הצליח להיסגר. 'עוד מעט הכל יתברר כחלום ורוד מדי' אמר קול מרושע בלבי, מלווה אותי במעלה המדרגות. 'יתברר שהכל היה טעות, זה יהיה כל כך לא נעים…'.
"זו לא יכולה להיות טעות" השתקתי את הקולות ומהר. "הסכום המדויק הזה, בדיוק כמו שביקשתי, בעיתוי המדויק הזה… הדיוק הזה הוא מרגש מדי, מכדי להיות טעות".
בבית, התפניתי סוף סוף לבדוק את פרוט דפי החשבון. אסימונים כבר לא קיימים היום, ואני לא מצאתי ביטוי אחר להבנה שהתגלגלה לה לאט ובטוח במורד מוחי, ויישרה את כל סימני השאלה: שתי ילדות יקרות לי בבית, מתוך השמונה שבהם חנן אותי ה'. עבור שתיהן אנו זכאים לקבל קצבת נכות מהביטוח הלאומי, את הבקשה הגשנו אי אז, לפני חמש או שש שנים.
מסתבר, כי העניינים האלה לוקחים את הזמן שלהם, מאז הגשת הבקשה ועד קבלתה בפועל, עשויים לעבור חמש – שש שנים. ולאורך השנים מצטברת קצבת הנכות חודש ועוד חודש, כשבעצם קיימת עבורנו קופת חסכון מלאה בקופת הביטוח הלאומי, מבלי שנדע עליו.
והיום, ביום המדויק שבו אבא שלי בשמיים החליט,
תמו שנות ההמתנה הארוכות,
הגיע הסכום המדויק, ביום המדויק
ארבעים וששה אלף שקלים.
מה שהכי ריגש אותי אלו האלף הנותרים. הרגשתי בהם סוכריה מתוקה מהשמיים. חיוך של אבא אוהב שאומר לי: את רואה? נתתי לך כל מה שביקשת, ועוד אלף לפינוקים.
