לפעמים חלומות (לא) מתגשמים/ פריידי לינדר

לפעמים חלומות (לא) מתגשמים/ פריידי לינדר

התך הראשון בחלום שלי נרקם בהיותי נערה בכיתה ט’.

שם רקמתי לי חלום, פשוט, טהור, אמיתי ומציאותי.

שיעור תורה, “זכה עזר, לא זכה כנגדו להילחם”

ואני הבטחתי להיות לעזר, הקשבתי בעיניים שואפות ובלב נוצץ.

כן, אני-אהיה-העזר-המדוברת. וזה לא היה חלום קל,

המורה דיברה על הסתפקות במועט, בית פשטני,

ללא וילונות המפארים חלונות ועל ארון ספרים שתפקידו לאכלס את ספרי הקודש ותו לא.

בלי ספוטים וזכוכיות, כמובן. ולמרות, נדלקתי והדלקתי לי חלום. 

חלום פשוט, חלום תורני. עברו השנים, חלומי נרקם תך ועוד תך. 

וכל תך רק הפך את החלום לפשוט יותר, מיוחד יותר,

שילוב הגיוני כשמדובר בחלום על בית של תורה.

כל מורה עם כל שיעור הוסיפה פרטים לחלום, הורידה פריטים מהחיים.

לא אלביש את הילדים שלי בבגדי קולקציה חדשים. מה רע ביד שניה?

כך נאה ויאה לילדי תלמיד חכם. לא אפרגן לעצמי כלום, ממש כלום. 

לא תכשיטים, לא תיקים, לא אקססוריז (מה זה בכלל?!)

ולא אהיה מסכנה. מה פתאום?! אני אזכה, אני אהיה ‘אשת חבר’ זה שווה, 

זה כבר אומר הכל, מספק הכל. אחיה חיים נעלים, מרוממים מכל עם, 

חיים בתוך בית עם תלמיד חכם! כן, זה היה חלום!

חייתי את החלום הזה כל רגע, נשמתי אותו, התפללתי עליו, שאפתי אליו.

עברו השנים, התחתנתי, עם בעל תלמיד חכם, כמובן. זכיתי.

הגיע הרגע להגשים את החלום.

והוא כבר היה לי כל כך ברור ומתוק החלום הזה. חלום על בית של תורה. פשוט ומיוחד.

הלכנו לקנות ארון ספרים. צעדתי מיד לכיוון העמודונים הפשוטים חסרי היומרה, 

הזכוכיות והספוטים. אבל, אבל בעלי צעד לכיוון אחר. ניסיתי להסביר להלהיב,

והוא מנגד גם ניסה, להסביר ולהלהיב,‘את התורה היקרה, 

את הספרים הקדושים אניח סתם כך בעמודונים?!

אני רוצה לכבד אותם, אנחנו הולכים לבחור את ארון הקודש של הבית שלנו!’ 

נאלמתי דום, פרמתי תך בחלום. אז, טוב, יהיה עם ספוטים וזכוכיות. 

זה עדיין חלום. אבל זה לא היה החלוםשלי.

כשחבקתי את בני הבכור, חמותי רצתה שאבחר עגלה, איכותית ויקרה.

בחלום שלי היה לי טיולון פשוט, והתינוק בפנים היה אהוב, מטופח, בן של תלמיד חכם.

אבל, אבל חמותי טענה שתינוק צריך עגלה נוחה, עגלה יציבה, עמוד השדרה הוא לא משחק.

 כיצד הוא יוכל לשבת וללמוד תורה ללא הפרעה עם עקמת?!

נאלמתי דום, פרמתי עוד תך בחלום.

אז טוב, יהיה לו עמוד שדרה יציב וישר, זה עדיין חלום.

אבל, זה לא היה החלום שלי.

עברו השנים, פרמתי בכאב תכים נוספים בחלום.

עבדתי, המשכורת נכנסה כל עשירי לחודש, עם בונוסים אפילו.

בעלי למד ‘רצופות’. מסר ‘חבורות’ סיים ‘מסכתות’ הוא היה תלמיד חכם, זכיתי.

אבל החלום שלי לא התגשם.

בעלי קנה לי לכל חג תכשיט או אקססוריז (אני כבר למדתי מה זה.)

אישה שעובדת, ונותנת לבעלה לשבת וללמוד, 

אישה שהיא ‘אשת חבר’ למי מגיע אם לא לה?!

ווילונות קנינו, ולא נעים לומר, מפוארים, עם פרנזים אפילו, 

כי בעלי אהב ללמוד בסלון, וזה הפך ל’בית מקדש מעט’ אז- כמובן.

התרפיה של חמותי מתאפיינת בקניות לנכדים כל תחילת עונה.

לא הייתה לי ברירה, כיבוד הורים, כן. איך קיוויתי לא לפגוש את מורתי לשעבר בחג, 

כאשר כל ילדי לבשו סט מהז’ורנל.

עברו השנים, הילדים גדלו, חמודים, טובים, צדיקים, ילדי תלמיד חכם.

אבל, אבל החלום שלי נותר פרום, הוא היה מיוחד נכון, אבל הוא כבר לא היה פשוט.

נותרתי בלי החלום שלי.

הרגשתי מוזר. טוב לי. אני מאושרת. זכיתי. 

אז למה אני נאחזת בקצותיו הפרומים של אותו חלום נושן, פשוט ולא מציאותי?!

ויום אחד, כאשר בעלי הזמין שבת במירון, למלא מצברים ולהתפלל ל’זמן’ מוצלח. 

זאת הייתה נקודה בה הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת.

קראתי לנערת הסמינר, הרודפת אחרי, המחזיקה בידיה את חוטי החלום הפרומים, 

ומביטה בי באשמה. הסברתי ואמרתי ברכות: “נכון יקרה, את חלמת, היה לך חלום,

חלום פשוט, טהור, אמתי ומציאותי. חלמת להקריב לקב”ה קרבן עולה בכל יום.

אך הוא בחר לך חלום יפה יותר, מיוחד יותר. הוא בחר בך, כן בך,

לעבודת הכהן גדול עם מחתה מזהב ועם פעמון ורימון”

עזבי את החלום הפרום והקרוע, זה לא חלומך, הוא לא שייך לך.

צעדי בשמחה לחלום שהקב”ה תפר לך,  למידותייך.

כי כן, זה, החלום שלך!

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד