מיליוני שומרים מתרוצצים
כשפגשתי את אורית ביום רביעי אחר הצהריים, הייתה הבעה לא ברורה על הפנים שלה. אולי ערבוביה של הבעות. "מה שלומך?" שאלתי אותה, בעודי מתיישבת על ספסל הגינה. "תודה לה'", השיבה אורית, כמו תמיד, ומייד סיפרה: "ההורים שלי באים אלינו לשבת".
"הילדים שלי לא יודעים כמעט מה זה ביקור של סבא וסבתא, מה זה לנסוע לשבת, מה זה מפגשים משפחתיים… הדברים האלה חסרים לנו מאוד", קצות ריסיה נרטבו מעט. "אבל יחד עם זה, אני לא יודעת אילו פנים יהיו לביקור הזה… את יודעת, ההורים שלי למרבה הצער עדיין אינם שומרים שבת".
"הם ודאי יתחשבו ברגשותיכם", אמרתי. "הם יתחשבו, בטח", אורית אמרה. "אימא הבטיחה לי לבוא בבגדים צנועים, ואבא ישים על הראש שלו כיפה גדולה, לבנה ומגוהצת. עזבי, הדברים האלה הם חיצוניים, לא מהם אני דואגת. אל תיטול ידיים כאן, תעשה את זה בצד, שלא תהיה כאן שלולית". לא שמתי לב שאלחנן שלה התקרב אלינו. הוא נטל ידיים, אורית הגישה לו פרוסת לחם ריקה. "ככה הם אוהבים, לחם בלי ממרח", אמרה לי בנימה מתנצלת. "אחר כך הם אוכלים את החביתה, בנפרד".
"מבחינה טכנית, איך את מתארגנת לקראת האורחים?" עברתי לדבר איתה על הפסים הטכניים והבטוחים. "ה' יעזור. חשוב לי שהאירוח יהיה טוב. יותר מהאוכל המוצלח, שגם בו אני רוצה להשקיע, חשוב לי שתהיה אווירה טובה. שההורים שלי יבחינו באור שממלא את חיינו". הסתכלתי על פניה המוארות של אורית, ואמרתי לה בחום: "אין לי ספק שהם יראו את זה, בעזרת ה'. ומה לגבי לינה? יש לך מספיק מקום בבית?" שאלתי, על אף שאת התשובה ידעתי בעצמי. לאורית יש שלושה חדרים בלבד, ובהם היא מתגוררת עם משפחתה המבורכת בצפיפות גדולה.
האור בפניה של אורית הועם. "אני באמת לא יודעת מה לעשות. נוכל לפנות להם את חדר הילדים ולצופף את כולם בסלון, אבל לא יהיה להם נוח. הם מבוגרים, וזקוקים לפרטיות ושקט בין הסעודות לפחות".
"ולא ניסית לחפש כאן דירות?"
"ניסיתי. שאלתי בכל שלישיית הבניינים הזו. כל המשפחות נשארות בבית לשבת, או לא יכולות לארגן לנו את הדירה. אני מבינה אותם, זו טרחה עצומה".
"אותנו לא שאלת", זרקתי, בלי לחשוב.
"אני יודעת שאתם לא נוסעים כמעט, את אוהבת שבתות בבית, ככה אמרת לי יותר מפעם אחת".
"נכון. ומפסח לא נסענו. אולי השבת נעשה את זה. ההורים שלי לבד, והם ישמחו". עיניה של אורית הוארו. "במיוחד בשבילנו? אם תוכלו – זה יהיה אידיאלי. את יודעת, ההורים שלי כבר לא בני שמונה עשרה, הם לא בנויים למדרגות רבות מדי. והבית שלך גם נעים ומתוחזק".
חייכתי למשמע המחמאה המובלעת. אני באמת משתדלת מאוד לתחזק את הבית הזה, שיהיה נעים לגור בו.
בערב, מייד אחרי שנרדמו הקטנים ביצעתי מספר טלפונים. בעלי הסכים מייד, אף שבדרך כלל הוא אוהב להיות בשבת בבית. ההורים שלי הסכימו בשמחה לארח אותנו. הטלפון השלישי היה לאורית. "ההורים שלך מוזמנים אלינו בחום", אמרתי לה, יודעת עד כמה התשובה שלי משמחת אותה, ועד כמה חשוב לה לקדש שם ה' באירוח ההיסטורי.
"אין לך מושג כמה את משמחת אותי", התלהבה אורית, "ואת לא צריכה להכין כלום. גם לא מצעים. הכול הם ייקחו מכאן".
סגרתי את הטלפון ופניתי מייד אל הרשימות. חצי שנה לא נסענו לשבת. שכחתי כמעט איך אורזים מזוודה, מה מניחים בה וכמה. זה יהיה מבצע לא פשוט, לארוז ביגוד לעשר נפשות כן ירבו, להשאיר דירה נקייה קצת מעבר לסטנדרט (אני חייבת לגרום לקידוש ה', וגם להצדיק את המחמאה של אורית), ונוסף על אלו, להשתתף בהכנת הסעודות אצל ההורים שלי, אימא גם היא כבר אינה בת שמונה עשרה.
מחר אנקה את הבית באופן יסודי, כמה טוב שמחר הוא היום החופשי שלי.
***
"המבצע הגדול הוכתר בהצלחה", חייכתי אל משפחתי, כשישבנו באוטובוס עייפים אך מרוצים. עזבנו בית נקי ומזמין; מגש עוגות ריחניות לצד מחם דולק וכוסות קרטון, צנצנות של קפה וסוכר, ודף חינני מעוטר שעליו כתבה שולמית: "למשפחת זלוטקביץ, תרגישו בבית, שבת שלום".
ודאי יימצא מתנדב שיתרגם את המילים האלה לרוסית.
שבת יפה עברה עלינו בירושלים. ההורים נהנו מהנחת, ואנחנו השתדלנו למזער את הבלגן.
מוצאי שבת. חייכתי כשפתחנו את הדלת. הבית המתין לנו מסודר ונעים. "שווה לתת את הדירה רק בגלל התמריץ הזה". כמה נעים להתחיל את השבוע בבית מסודר.
"את בטוחה שהם היו כאן?" אברימי חיפש סימני שהייה בבית, ולא מצא. "היו, היו", צחקתי, בעודי מצביעה על שולחן המטבח. מהמגש המלא עוגות נשארו רק פירורים, על הדף המעוטר ששולמית כתבה היה מצויר סמיילי מחייך, ותחתיו שכבה בונבוניירה ורודה. כשרה למהדרין.
"נחמד מצידם", אמר בעלי. "מה זה?" הוא הושיט ידיו אל בקבוק מיץ ענבים. "אני זוכרת שהשארנו משטחי שיש ריקים לגמרי", אמרתי, והכנסתי בקלילות את הבקבוק הפתוח למקרר, "הם כנראה הרגישו בבית, כפי שביקשנו מהם".
"זה לא פשוט כל כך", אמר בעלי, והוציא את הבקבוק מהמקרר, "אמרת שהאנשים האלה עדיין אינם שומרים שבת".
"אורית אמרה לי בפירוש, שלצערה, הוריה אינם שומרים שבת, אבל מה זה קשור למיץ הענבים?"
"אני צריך לברר מה ההלכה אומרת", אמר בעלי. "אני יודע שהמחלל שבת, יינו יין נסך. אשאל מורה הוראה, בינתיים לא נשתמש בזה". "אנחנו לא נוהגים לשתות מיץ ענבים באמצע השבוע", אמרתי ברוח טובה, ופניתי להשכיב את הקטנים שהספיקו לפתוח את המזוודה בינתיים ולקפץ להנאתם על הבגדים המקופלים.
***
השבוע חלף במהירות. ביום רביעי שוב פגשתי את אורית על ספסל הגינה. "היה מקסים", היא קיבלה אותי בחיוך רחב. "ההורים שלי נהנו מכל רגע, דירתכם המקסימה השלימה להם את האירוח בצורה יוצאת מהכלל. 'הבתים שלכם קטנים, אבל ריקים', אמרה לי אימא. 'אין דברים מיותרים. אין הרבה ספות בסלון, אין סל עיתונים, אין המון ארונות והמון מדפים, יש הרבה אור ואוויר", היא אמרה, ואת יודעת ממה היא נהנתה במיוחד? מהפרטים הקטנים שחיממו להם כל כך את הלב, ובעיקר מהפתק החמוד 'תרגישו בבית'. היא לא האמינה לי שאת כל זה עשיתם בהתנדבות".
חייכתי חיוך שמח, מקווה בכל ליבי שהיה לנו חלק בקידוש ה', כמו ששידרתי לילדיי בלהט גדול כל כך.
רוחי הייתה טובה עליי כשחזרתי מהגינה. ידיי נעו במהירות, ובשעה עשר בערב מצאתי את עצמי מול בית מסודר. כבסים התגלגלו במכונת הכביסה, והנקיים כבר עשו את מקומם לארון. הגדולים היו בתפילת ערבית, והבנות שקועות בענייניהן בחדרן. "אפשר ללכת לישון", אמרתי לעצמי. השעון צחק עליי. אני לא רגילה לישון בשעה הזו, וגם לא עייפה מספיק.
'אולי תכיני עכשיו את העוגה לשבת?' הצעתי לעצמי, ועברתי מייד לפסים מעשיים. בדקתי במזווה, היו שם חומרים לעוגת שיש פשוטה ואהובה. כבר עלה המיקסר אל השיש. ביצים נדפקו, חלבונים קפצו אל הקערה והתערבלו לקצף אוורירי ומתוק.
באחת עשרה מילא ריח מתוק את הבית. המטבח חזר במהירות לצורתו המקורית. העברתי סמרטוט טבול באקונומיקה על משטחי השיש. ניגבתי שפריצים קטנים של שוקולד מהארונות, והנחתי את העוגה על מגבת, לקירור עד הבוקר.
השעה הייתה אחת עשרה. כבר הייתי די עייפה כדי ללכת לישון. שלחתי חיוך של לילה טוב אל המטבח, מקשיבה שוב לקולה העדין של אורית שהתקבע לי בתוך הלב. יש לך בית מתוחזק ונעים. מדהים כמה ארוכה השפעתן של מילים טובות.
הופה. מילותיה הטובות של אורית הזכירו לי כהרף עין את השבת שעברה עלינו, את מוצאי השבת, ליתר דיוק. "הבקבוק! מיץ הענבים!"
"מה קרה???" נבהל בעלי מהסלון.
"העוגה", אמרתי. "במתכון המקורי כתוב מעט יין (לעולם לא אדע כמה זה בדיוק מעט), אז הכנסתי קצת יותר ממעט מיץ ענבים. וזה היה הבקבוק ההוא… שאלת כבר מורה הוראה מה צריך לעשות?"
"לא הספקתי לשאול", התנצל בעלי בצער. "הבנתי שזה לא דחוף לך, כאן ממילא לא שותים מיץ ענבים באמצע השבוע. אבל לא הייתי בסדר. לא משאירים שאלה כזו בבית למשך ארבעה ימים תמימים. מחר על הבוקר אפנה לרב קוט ואשאל אותו".
שלחתי מבט נוסף בעוגה השנויה במחלוקת. צעדתי אל המיטה, מבטיחה לעצמי שהדבר הראשון שאעשה מייד אחרי נטילת ידיים של שחרית, הוא לארוז את העוגה ולהכניסה למקום בטוח. רק למחרת הבנתי כי שוב טעיתי; לא משאירים בהישג יד עוגה שיש בה ספק הלכתי…
נרדמתי אל תוך שנת חלומות מתוקה. פטיפורי שוקולד מתוק התעופפו מתוך מארז בונבוניירה ורוד אל קערת המיקסר שלי, ומיץ ענבים השפריץ נתזים על פניו המתוקות, הטהורות של אלחנן, הבן של אורית. התעוררתי אל בוקר שטוף שמש, ומשהו לא ברור העיק עליי. נזכרתי מייד בעוגה שעל השיש ובשאלה שהתעוררה. הקטנים! הם חובבי עוגה, ודאי קמו לפניי, והם מחסלים אותה לאט ובטוח.
בעוד ידיי רטובות מנטילת הידיים, נבהלתי את המטבח הנקי. הוא היה מסודר ומתוחזק, בדיוק כמו אתמול. ריח אקונומיקה נדף מהכיורים.
איציק ואלי עמדו שם בפיג'מות, מביטים מוקסמים בכיוון מסוים על השיש. והעוגה, איפה עוגת השבת הבהירה?
עיניי נפערו מול הגוש שעמד על השיש. "איכס!" צעק אלי, והצביע על הגוש החום והמבחיל שעמד שם. מיליוני נמלים חומות זזו שם כאחוזי תזזית. מעולם לא היו בביתי נחילים כאלה, ומסביב, במטבח הנקי, לא היה כל מקום פוטנציאלי לקן נמלים פורה כזה.
שלוש דפיקות עלו מהדלת. בעלי נכנס, נרתיק הטלית והתפילין תחת בית שחיו.
"שאלתי את הרב קוט, יש בעיה בבקבוק", הוא אמר מייד, אחרי ברכת הבוקר טוב.
"הבנתי את זה מייד", אמרתי לו, ושלחתי אצבע רועדת לכיוון המטבח. 'מיליוני' נמלים חומות היו שם, על העוגה. הגיעו משום מקום.
ואולי נבראו במיוחד כדי לשמור עלינו.
