מכוונת נכון
"זה הולך להיות משהו—" ללי לא מצאה מילים מדויקות, אלא רק פתחה את ידיה לצדדים ככל יכולתה.
"אדיר!" השלימה אותה ריקי בחיוך.
"מעניין את מי יבחרו לתפקיד הראשי".
"נכון", הסכימה איתה יהודית. "הלוואי אותי", נאנחה בתיה אנחה מזויפת. אין לה סיכוי. היא אפילו לא חולמת. כולן השתתפו בתקוותה בחיוך.
איילה הקשיבה לחילופי המשפטים מן הצד. עיניה שקועות במחברת. ערב ההורים בה' הידיעה, שכל הסמינר מדבר עליו, אינו מעניין אותה בכלל. מי המציא את הדבר הזה? בטח היה לו משעממם נורא באותן שניות שחשב עליו. אין לה סיבה הגיונית אחרת, כי מה למשל תעשה מי שאין לה— היא התרוממה מהכיסא האפור ונפרדה בלי לומר שלום מהמחברת. לא קשור אליה כל הסיפור הזה.
המסדרון היה מלא בתכלת כחול מפטפט בעליזות. איילה לא הצליחה להעלות אפילו חצי חיוך על פניה.
"היי, איילה, לאן את ככה?" אהובי נעמדה מולה. הבעת פניה ההפך הגמור. איילה נעצרה, תוהה כיצד עליה להגיב. היא יצאה מהכיתה ללא מטרה מוגדרת, והאמת שהיא הכי רוצה לברוח מכאן, מהקולות המתלהבים, המקווים, המחכים ליום הגדול. אבל את זה היא לא תגיד לאהובי. מלבד זאת, אין לה באמת לאן לברוח. בניין הפנימיה שמם בשעות כאלו. אף אחד לא יקבל אותה מלבד השקט.
"לקולר, לשתות", הבריק לה פתאום. אהובי בחנה אותה ללא מילים.
"אבוא איתך".
"אז מה", היא נשענה על הקיר המקביל לקולר בזמן שאיילה התאמצה ללגום שלוש טיפות מים לפחות.
"גם לך אין כוח לכל ה—?"
"גם לי?" איילה הרימה את ראשה בפליאה, "למה, את חושבת שיש עוד מישהי כמוני? זאת אומרת.." היא התגמגמה פתאום. "איך את יודעת?" שלוש יוד בתיות נעמדו בתור לקולר.
אהובי משכה קלות בידה. "בואי לחצר. יש לנו חמש דקות עד לסיום ההפסקה".
לא, מה הקשר. אין לה כוח לדבר על זה עכשיו. בשביל זה יש לה את מלי. אף אחד נוסף לא צריך לשמוע על מחשבותיה האומללות. איפה הצלצול כשכל כך צריכים אותו? שיבוא כבר. ומהר.
"עזבי, אהובי, בואי ניכנס לכיתה".
אבל גם הצלצול שהגיע לבסוף – לא עזר לה מאומה; כי לא נכנסה לאחריו שום מורה והתחילה בשיעור היסטוריה או תחביר, אלא התחלקו לקבוצות וקבעו תפקידים לכבוד ערב ההורים.
—-
עץ הדקל נשאר עומד זקוף על תילו, למרות השנים הרבות שחלפו עליו בחצר פנימיית "שבילים". סודות רבים נלחשו תחת ענפיו. כאבי לב עמוקים נפרקו סמוך לגזעו. בנאמנות הוא ספג הכל, אוצר אותם לתוכו ומביע בתנועותיו החרישיות את השתתפותו.
לצידו, עטור חריצים של חכמה, עומד ספסל העץ העתיק. ברגישות הוא מאזין לעשרות הדאגות המונחתות על קרשיו המקולפים ומוסיפים לו קמטים. בלילות שוברות אנחותיו את הדממה השוררת בחוץ ומהדהדות בינות לעצים.
יותר מכולן הוא מזדהה עם איילה. מה לעשות שהיא זו שבאה אליו פעמים רבות כל כך?
"אין לי מה לעשות בימים הבאים בסמינר", איילה משלבת רגליים על הספסל מבטה מטייל על האדמה הלחה מהממטרות. "למה?" מלי שואלת, למרות שהיא יודעת את התשובה.
"למה?!" היא אינה מרימה את העיניים. "כי בשביל מי ובשביל מה? נכון שזו לא הפעם הראשונה…" קולה רועד בקצוות, "אבל… אבל…." היא נעצרת.
מלי שומעת אותה ואת מה שנאמר מעבר למילים. לא ממהרת להגיב.
הספסל נותר אף הוא דומם כהרגלו. רוח של שעת ערב מעיפה עלים תלושים. בודדים. אל הלא נודע.
מבטה של מלי נשלח אל עלה אחד שנשר בסמוך אליהן. אצבעותיה ממוללות אותו בעדינות. "זה באמת לא נעים", היא אומרת לבסוף, "ליטול חלק במשהו שאת מרגישה לא קשורה אליו. אולי אפילו משהו מרגיש לך כמוהו", היא מצביעה על העלה בכף ידה. "אבל תדעי", היא מנמיכה את קולה. איילה חוזרת להביט בה בסקרנות. "שאת כמו, כמו… ציפור. כן". מלי מחייכת לעיניה השחורות והמצטמצמות בחוסר הבנה. "הציפור עפה גם היא ברוח, אבל לה, בניגוד לעלי השלכת, יש כנפיים שמכוונות אותה. ומטרה". מלי משתתקת לרגע אחד ארוך.
"ו… גם לי יש כנפיים", אומרת מלי בסופו, "ועוד מעט…" איילה כבר לא מרוכזת, והיא מפספסת קריצה רבת משמעות.
שביל מרוצף אבנים חומות בולע את פסיעותיה הקטנות. מחשבותיה נישאות לשמים. זה מה שאני? היא שואלת אותם בלי מילים, ציפור? מעולם לא חשבה על רעיון כזה. היא מחפשת כנפיים דמיוניות מאחוריה בכל הדרך לחדרה.
קומה שלוש. חדר מספר עשרים ואחת: בתיה לב. מיכל סוקולוב. אסתי כהן. איילה שוורץ.
עשרות פעמים ביום היא פותחת את הדלת הזו, נתקלת בשלט המצחיק הזה שמיכל עיצבה ותלתה ברוב טקס ומשתתפות נרגשות; ובכל זאת, בכל פעם מחדש הוא מעצבן אותה יותר ויותר. ארבע בנות חולקות חדר אחד וכל אחת נושאת שם משפחה שונה. ההרגל לא עשה את שלו עדיין.
בפנים היא מוצאת את מיכל ואסתי מדפדפות ב—רגע! היא נעצרת על מקומה הלומה. לא יכול להיות. זה כבר יותר מידי ליום אחד. היא מתקרבת אליהן בצעדים שקטים. "מה נראה לכן שאתן עושות?"
הן זזות שני צעדים אחורה. "הי, איילה, זה היה מונח פה על הרצפה ו…" מיכל משתתקת.
"רק בדקנו של מי זה", אסתי ממהרת להרגיע אותה. "קחי", היא מושיטה יד מהוססת, "זה שלך".
לילה נטול כוכבים יורד על הפנימייה.
הכי קרוב לקיר, עמוק מתחת לשמיכה, יורד מסך שקוף לאיטו על פניה. יום המחר שולח לה אותות חיוורים ומעצבנים, והמחברת מתחת לכרית מייחלת להיעלם כאילו מעולם לא נכתבה. אין לה כוח יותר. לכלום.
הרגשה של עלה תלוש ומסכן הולמת אותה עכשיו יותר מתמיד. תאמר מלי מה שתאמר. היא מורידה את השמיכה ממנה ומתיישבת לכיוון החלון. כל הציפורים נמות בשלווה. מוגנות בקינים הפרטיים שלהן. על האדמה מתגוללים עלי שלכת לבדם מול הרוח. כמוה. בת ללא בית. ללא הורים.
רכבת המחשבות שלה דוהרת למטה. ואיפה כנפיים והיכן מילים יפות לכוון אותה נכון למעלה. למרות זאת.
וכשהיא מחפשת את המדריכה שלה למחרת, היא אינה נמצאת בשום מקום ברחבי הפנימייה.
"מלי לא תגיע היום", בתיה מעדכנת אותה בארוחת הערב. "וגברת רוזנברג אמרה שכנראה גם מחר היא לא תבוא". הבעת פניה של איילה אינה מסגירה מאומה מהמתחולל בתוכה. "את יודעת למה ועד מתי?" היא רק מבררת בקול נמוך.
"אין לי מושג. נו, ואיך מתקדמות החזרות לערב ההורים שלכן?" בתיה עוברת באותה נשימה לנושא אחר. "אני יודעת…" איילה מעדיפה להמשיך לאכול בשקט.
"את לא נשמעת מתלהבת", בתיה מסרבת להירמז. היא עוברת מהצלחת שלה לשל איילה מדי כמה שניות. "איפה יעשו את זה?"
"שמעתי שמשקיעים אצלכם ברמות", יהודית מתערבת מהצד. "הלוואי בסמינר שלנו! אה, בתיה?" עיניה עוברות לצלחת של יהודית. "אהה. תאמיני לי, לא יזיק לנו משהו שישבור את השגרה האפורה הזו".
הן לא מדמיינות אלו מחשבות הפוכות חולפות בראשה של איילה. זה אכן שובר לה את השגרה. במובן השלילי של הביטוי.
"בחרו כבר תפקידים?" בתיה חוזרת אליה. "מאד מתאים לך להציג, את יודעת?"
איילה מניחה את הכפית על השולחן. "נראה לך?" אני? בשביל מי בדיוק… היא פולטת בלי לחשוב, את מה שמעסיק אותה. יהודית מחייכת לכיוונה חיוכים גדולים. "בשביל עצמך. מה זאת אומרת?"
בשביל עצמי? מה פתאום?
במה גדולה ומוארת. עשרות בנות מופיעות. אולם מאוכלס בנשים וסבתות כבודות שיושבות על כיסאות מרופדים ומביטות בעיניים גדולות על יקירותיהן; בעוד היא מייחלת להצמיח כנפיים, עלה בודד שכמותה, לעוף משם הכי רחוק שאפשר. בלי מטרה. סתם ככה.
***
יומיים בלבד חולפים על השער החורק בכניסה לפנימייה עד שחריקותיו הצורמניות הופכות למנגינה עליזה ורועשת, וקול פתיחתו מסמן את האות למאה בנות זוהרות להתחיל להריע. כלה באה בפתחו. שביל מחופה בשטיח אדום מקדם את צעדיה המהוססים. "מלי!" גברת רוזנברג מתקרבת אליה ראשונה. לאחריה מקיפות אותה באהבה עשרות בנות מולהבות, ועוד אחת. עדיין לא מאמינה למתרחש נגד עיניה. מיליוני מחשבות חוגגות בראשה, מסחררות עד לכאב. מלי. כלה. מהרגע שפרשה ההודעה כנפיים בבניין הגדול שלהן, נוחתת עליהן בהפתעה לא לגמרי מושלמת – איילה אינה מוצאת לעצמה מקום רגוע להיות בו. שום רמז לא נקלט במוחה קודם לכן.
שירי חתונה מתנגנים ברחבה האחורית. הן גוררות אותה לשם, רוקדות במעגלים, מלאות מרץ נעורים. מלי חשה בתוך חלום עטוף עננים לבנים וצוחקים שמשייטים במרחבי האינסוף. היא מפזרת סביבה עיני כוכבים. נוצצת על רקע שמיים שחורים.
לילה אפוף דאגות חדשות יורד על חדר מספר עשרים ואחת, בצד ימין, הכי קרוב לקיר. מה יהיה מכאן והלאה? מלי תרחף באושרה והיא תצטרך להמשיך לנסות לדשדש בשביל ללא מוצא שלה, לבד. היא מסתובבת לצד השני, מנסה לברוח מהמחשבות ללא הצלחה. היא הרי אמורה להיות שמחה. והשמחה רחוקה ממנה כרחוק עלה נטוש מהרקיע. כי מי יבין אותה ומי ילחש קולות מרגיעים לצילו של עץ הדקל ויאמר לה שהיא לא מה שהיא חושבת, אלא משהו אחר, גבוה יותר. אף אחד. נוחתת עליה ההבנה ושומטת כנף אחת. השנייה שבורה כבר ממילא.
אף אחד? האומנם? שואל קול עמוק מתוכה, כזה שלא הכירה ולא שמעה מעולם. ומי זה שהביא אותה לעולם לצעוד בשביל המיוחד רק לה? ויצר את השמים השחורים שנשקפים מחלון חדרה ברגעים אלו ממש? וכוחות לעבור את מה שהכין עבורה? לא יתכן שהותיר אותה ככה. לבד.
חיוך דק מקשט את פניה בשעה שהיא נוחתת לעולם החלומות. לא נוחתת. ממריאה.
כמה דקות בטרם נכנס החתן להוביל את הכלה לחופה – הן נפגשות שוב. פניה של מלי זוהרות באור מיוחד כשהיא לוחשת עמוק לתוך אוזנה: "אני פורשת זוג כנפיים לביתי החדש, ואת", מבטיהן מצטלבים לשבריר שנייה, "עפה היום למקום גבוה יותר. אמיתי ונכון".
