בס"ד

מכתב ישן ולא רלוונטי

"אין לנו ברירה" אמרה המנהלת, טורקת את קלסרה עב הכרס. "אם אנחנו לא רוצות שהתפוח הזה ירקיב את שאר התפוחים, עלינו להרחיק אותה ליומיים מבית הספר".

כולן הנהנו סביב שולחן העץ הרחב, שידע החלטות גורליות בחייו הארוכים. הנהון קולקטיבי ומכבד הקיף את המנהלת. חגית לא הנהנה. אצבעותיה ניסו לנגב אבק בלתי נראה מציפוי הפורמייקה. מה היא עושה כאן בכלל, לצד המנהלת ירום הודה, הסגנית אברמוב, וכל המורות הנחשבות. למה הזמינו אותה בכלל לאסיפה הזו. סתם מורה למלאכה ולזמרה ועוד כמה מקצועות קלים כאלה.

אולי דווקא לכן?

"רבקי היא לא תפוח" המילים נפלו לה מהפה, בלי לשאול את רשותה. "היא לא תפוח שיכול להפלט לה סתם ככה מהסל, רק משום שהיא לא מתאימה לסביבה התפוחית שלה". המנהלת שלחה בה מבט נוקב, אברמוב המפקחת פילחה אותה על כרעיה וקרבה בלי לומר מילה. למה הזמינו אותה לאסיפה הזו, וודאי שאלה את עצמה. מסבכת את האסיפה בשאלות של חכמי חלם.

"ברור שרבקי היא לא תפוח, כשם שהשולחן הזה אינו דוכן ירקות" אמרה המנהלת ודפקה קלות על השולחן. השתעלה שיעול קצר, מתלבטת אם להמשיך ברחל בתך הקטנה. "הנמשל הברור לכולנו הוא, שאם אנחנו רוצות לשמור על שלמות הכתה והאווירה החינוכית – לימודית בתוכה, עלינו להרחיק את רבקי ליומיים. רק ההרחקה הזו תגרום לה לטלטלה מספקת, טלטלה שתעורר אותה ממעשיה ותחלחל לתוכה את ההבנה שסוף מעשה במחשבה תחילה".

"אהההה" הנהנו שם כולן. פניה של חגית הסמיקו עד לשורשי שערותיה. היא לא ראתה כלום, מעבר לפניה הצוחקות של רבקי. האם הן לא רואות, חברותיה לצוות החינוכי הנכבד, את החיוך הרב שכבתי הזה? האם אינן שמות לב לרבדים נוספים שמסתתרים שם מתחת?

"יומיים בבית יטלטלו אותה כהוגן" דברה חגית אל תוך ענן התמיהה שרבץ בחדר. אם הזמינו אותה לכאן, מותר לה לפצות את פיה ולדבר. וכאשר אבדתי אבדתי.

"אולי יטלטלו יותר מדי" המהמה חגית כמו לעצמה. "אולי יוכיחו לה שאין לנו אמון בה, וביכולת שלה להתגבר על עצמה".

המפקחת אברמוב שלחה לה חיוך סלחני. פסיכולוגית חדשה צומחת כאן על זרי הזמרה ומלאכת יד. "את מרחמת על התלמידות שלך יותר מדי" פלטה, מתרוממת מכסאה המרופד. "הרחמים האלה לא יקדמו אותן לשום מקום" צווארה התפוס של חגית שלח פקודת הנהון לראשה הכבד. המפקחת נעלמה כבר לעיסוקיה. "עזבי, מה את לוקחת ללב" טפחה נחמה קלות על כתפה. "מה את לוקחת את רבקי כאילו הייתה תלמידה פרטית שלך". חגית מתחה את שפתיה לחיוך עקום, נדחקת החוצה יחד עם כולן. המנהלת שלחה בה מבט ארוך, וחגית, כאילו כלום, צעדה אל כתה ג' 3.

הבנות כבר חיכו לה במסדרון. "המורה חגית! יש!" הן הקיפו אותה בטבעת אוהדת.

"המורה חגית, מתי צ'פרי לנו את ההמשך של חצ'קל העגלון? אנחנו במתחחחח"

"המורה חגית, גם היום תמציאי לנו שירים חדשים?"

"המורה חגית, זה נכון שהעיפו את רבקי מהביצ'פר? זה לתמיד?"

פניה של חגית התכרכמו. מי החצופה שהקשיבה מאחורי דלת חדר המנהלת? איך הוליך עוף השמים את הקול הזה, איך. חגית קימרה את גבותיה והקיפה אותן במבט חמור סבר. "חס וחלילה, חס ושלום!" אמרה בטון מזועזע. "ילדה היא לא כדור שאפשר להעיף אותו מהחלון!"

"נו, ברור שמדובר במשל" אמרה בריינדי וקולה דמה להחריד לקולה של המנהלת. אולי יצא ממנה משהו בעוד כמה שנים, אי אפשר לדעת.

"מלבד סיפורי מתח, אל תשכחי שהן חייבות להתקדם בשיעורי המלאכה. ההורים רוצים לראות תוצרים" נשף קול סמכותי מאחוריה. המנהלת. פניה התרוקנו מצבען. המנהלת לא המתינה לתגובה שלה, המשיכה הלאה לאורך המסדרון, פוטרת אותה מהצורך להנהן ולחייך, כמה אפשר להכריח את שרירי הלסת.

 

חגית עמדה בפתח הכתה. זקפה את גבה והביטה נכחה במבט חד, "כולן למקומות!" עוד ניסוי חסר סיכוי של השיטות להעצמת הסמכות. הבנות לא התרשמו מעמידתה הזקופה. גם היא לא. הפעם היו אלו המשקפיים של חפצי שקפצו לגובה יחד עם אצבעה המונפת. בתחילה הצליחה חגית לחנוק את הצחוק בתוכה. אחר כך הוא פרץ וטלטל אותה, פולט החוצה את כל המתח שהצטבר בה לאורך האסיפה האומללה. הצחוק נע בגלים בכתה. חגית שלחה לאחוריה מבט מבוהל. אולי המנהלת עדיין שם כדי ללכוד את כשלונה החינוכי. הדלת הייתה סגורה ודוממת.

הביטה בריכוז בציפורני ידיה. אומרים שזו סגולה לכבישת צחוק בלתי נשלט.

"אם תשבנה מהר ותתחלנה לגזור את הריבועים האלה" הוציאה מתיקה הגדול ריבועי סול מנוצנצים. "אם תגזורנה אותן בצורה מדויקת ותתחלנה להדביק על האגרטל לפי הסדר, אספר לכן עוד פרק מהסיפור של חצ'קל העגלון".

שקט רך ירד על הכתה. שלושים זוגות מספריים החלו לנוע, פוערים את פיותיהם כנמרים רעבים. חגית הביטה בחיבה על הילדות הרכות האלה, השובבות ומלאות החיים, המחכות למוצא פיה.

איך תספר להן על חצ'קל, כשהאסיפה הזו ייבשה את מעיין הדמיון שלה. מאז הפך חצ'קל לדמות מטושטשת ולא רלוונטית.

"נו, המורה חגית! הבטחת לנו פרק מותחחחח" תבעה דבורלה ושלושים זוגות מספריים פערו את פיותיהם ברעב. סיפור, המורה. סיפור!

והיא סיפרה להן. בלי לדעת מאיפה ובלי לחשוב. סיפרה להן על חצ'קל שידע את שפת הסוסים, שלחש סודות אל תוך אוזניהם הגדולות, שכל אנשי העיירה כינו אותו חצ'קל המשוגע, כי לא הבינו למה הוא אינו מצליף בסוסים, ולמה הוא מדבר כל היום לעצמו.

רק הוא והסוס ידעו את הסוד. ועכשיו גם הילדות.

השיעור והסיפור נגמרו. הבנות התעוררו מחלום מתוק, צוררות את האגרטלים הבלתי גמורים אל הסלסילה הגדולה שחגית העבירה ביניהן. בצעד עייף ניגשה אל הדלת, פותחת אותה לרווחה, חובטת במצחה של…

המנהלת.

אשר יגורה בא לה.

"הסיפור היה דווקא יפה" אמרה לה, משפשפת את המצח. "את מספרת בצורה מרתקת מאד" פניה הסמוקות של המנהלת בחנו בביקורת את חדר הכתה ההפוך. "חבל שאת עושה שימוש ביכולת הזו רק כנשק בלתי קונבנציונלי להטלת משמעת" המהמה המנהלת, הביטה בשעון היד שלה ופתאום מיהרה הביתה מאד.

חגית נשארה נטועה במפתן הדלת, עוקבת אחר גבה המתרחק של המנהלת.

"המורה, אני צ'כה לצאת!" הדפה אותה יוכי קלות. חגית הזיזה בכבדות את רגל ימין. מעניין אם גם את נחמה מזיזות התלמידות ככה, באגרסיביות. "המורה, להתראות, היה יפה הסיפור! תמשיכי להמציא לנו עוד פרקים!" צחקקה נעמי. חגית הנהנה להן לשלום, עייפה מכדי למחות על כבודה הרמוס.

ככה זה. הילדות מבינות עם מי יש להן עסק. הן מרגישות מיהי מורה אמתית, ומי זו סתם ילדה בלבוש של מבוגרת.

הופה. ילדה בלבוש מבוגרת.

המילים היכו על ראשה באלף פטישים. ליוו אותה אל התחנה. עלו אתה אל האוטובוס הדחוס והצמיחו גוש גדול וקוצני בגרונה היבש.

הבית חיכה לה בדיוק כמו שהשאירה אותו. הכבסים התגוללו על הרצפה. הזבובים חגגו על השיש עם הכלים של אתמול, ובחדר הילדים ישבו הקטנים וחיסלו חבילת פופסים.

גיטי, זו שאמורה הייתה למלא את מקומה עד שתשוב, נעלמה אל תוך ספר מתח.

"גיטי!" הרימה את קולה אל החלל. "אה, חזרת?" שאלה הבת סתמית וחזרה אל הפרק המותח. הכדור בגרון שלח קוצים אל הזרועות. "חזרתי! הוד נסיכותך!" חגית הרימה את קולה. קרסה על הספה, שולחת מבט מזוגג על הבית המלבב.

אין לי כוח. בכה בה כדור הקוצים. אין לי כוח לקום ולחמם ארוחת צהריים. אין לי כוח לדאוג לילדים האלה. אין לי כוח להציב להם גבולות. אין לי כוח לחנך אותם.

חגית קמה מהספה לכיוון הקומקום. אולי קפה טוב יאפס אותה. הושיטה יד ארוכה אל המזווה העליון. הלוואי שנשאר משהו מחפיסת השוקולד. אולי שוקולד יסדר את הפיוז שנפל לי.

אחר כך אחמם את הסיר. אחר כך אטפל בילידם. אחר כך אנסה לחנך את גיטי. עכשיו אני ילדה, ילדה בלבוש של מבוגרת. וכל שאני רוצה הוא חפיסה טובה של שוקולד.

—

שמונה עשרה שעות על הרגליים שכוללות עבודה בבית הספר, נסיון לשיקום הבית ונסיון לחנך את הילדים ואת עצמה, לא הספיקו לעפעפיה העייפות. הן סרבו להיעצם, ולא עזרו נשימות ההרפיה. הכבשים שניסתה לספור, התערבלו על הכבסים על הספה ועם פניו העגולות של חצ'קל.

קמה אל הסלון, לוגמת לאיטה את השקט הלילי. מרפרפת מבט על הילדים הישנים. אפרוחים רכים כאלה, בשנתם. רק ביום הם הופכים לאריות וכמעט בולעים אותה חיים.

אצבעות הידיים דגדגו לה. אולי אם תכתוב לה מכתב, לההיא… משהו יירגע בה. הביטה מופתעת במחשבה החדשה והמוזרה. איך תכתוב לה מכתב. היא וודאי שכחה אותה, כלומר את זו שמתחת ללבוש המבוגרת, זו שהייתה ונשארה ילדה.

במדף שליד הטלפון מצאה עט אדום. החליטה להמר, אם הוא תקין ולא מגמגם, תתרגם על הדף את המחשבה הנועזת.

העט היה דווקא בסדר, לא גמגם אפילו בהתחלה.

התיישבה עם דף דפדפת לאורה הקלוש של מנורת המסדרון.

–

הייתי ילדה בת שמונה בערך. זה היה סתם יום תמים של אמצע החורף או הקיץ, והפטפוט שלי היה סתם פטפוט של ילדה קטנה שקשה לה לסגור את הפה לזמן ארוך מדי.

עמדת זקופה על הקתדרה, והצלפת בי מבט חמור סבר: "אמרתי – שאסור – לדבר – באמצע  – השיעור!". הנהנתי. הייתי כל כך קטנה וכל כך מפוחדת. ואת היית כל כך גדולה ואימתנית. רציתי לבכות, ובמקום בכי יצא לי חיוך עלוב.

"את עוד צוחקת! מוסיפה חטא על פשע!" הזדעזעו שרירי פנייך. מבטך היה כה חודר וקשה, ייחלתי שהרצפה תבלע אותי כמו קורח, יחד עם השולחן והכסא. חיכיתי שתענישי אותי, שתשלחי אותי החוצה מהכיתה, לא יכולתי לשאת את השקט הזה.

ואת שתקת. וכל הכתה שתקה יחד אתך, ממששת את אימת הדין ומפלחת במבטיה את חגית הקטנה והסוררת. חגית שדברה בעיצומו של השיעור, על אף שהמורה לא הרשתה.

"חגית תקבל היום עונש" הטעמת את מילותייך, למען ישמעו וייראו. "ואת העונש הזה, אספר לה בסוף היום".

הצלצול בקע אל תוך דבריך. הילדות יצאו בעליזות אל הברזיה. השתרכתי אחרי כולן, ראיתי שחור בעיניים. נטלתי ידיים, לא הצלחתי לבלוע את ביס הלחם. העונש עמד מול עיני, שחור ומיירא ומטיל אימה. ארוחת הערב של אתמול עלתה לי אל הגרון, רציתי להקיא אותה ולא הצלחתי.

אין לי מושג מה למדנו בהמשך היום. בתנועות של רובוט הוצאתי מחברות וגם החזרתי אותן. רגליי היו מאובנות. שכחתי איך משחקים בחבל ובקטרים באים.

היום השחור הזה הגיע אל סיומו. לקראת סוף השיעור האחרון, סגרת את קלסרך, הקפת במבטך את הבנות כולן ואמרת: אני רוצה שכולכן תשמענה מה העונש של מי שמפטפטת בזמן שהמורה אמרה לא לפטפט! דממת לרגע ארוך, להגדלת האפקט.

חגית, היא לא תלמידה שלנו מהיום. אמרת. היא לא תקבל שכפולים, לא אסתכל עליה וגם לא אעניש אותה. יש לה רשות לפטפט באמצע השיעור, היא יכולה לאכול ולשתות כמה שהיא רוצה! אם היא תשאל שאלה, לא אענה לה.

כרגע, חגית היא לא תלמידה בכתה שלנו, על אף שהיא נמצאת בתוכה".

כך אמרת לבנות הכתה ולא הסתכלת לעברי, חלילה, כדי לא לקלקל את האפקט. הרי איני תלמידה יותר ואסור לך לדבר אלי.

חזרתי הביתה. הילקוט היה כבד. הבטן התהפכה לי. המטבח היה מלא בריחות מבחילים של עוף ותפוחי אדמה. אמא מלאה לי צלחת ושאלה למה אני חמוצה, חודש אדר היום. משכתי בכתפיי. אם אדבר יפלו לי הדמעות וכל האחים שלי יגידו שאני תינוקת, חייכתי חיוך גדול וכשאמא הפעילה את הטייפ עם שירים של מיש נכנס, אפילו מחאתי כפיים.

כשאמא הלכה לנוח החזרתי מהר את העוף ותפוחי האדמה אל תוך הסיר, והלכתי לישון גם אני.

לא נרדמתי. רק אמהות נרדמות במנוחת הצהריים. ואולי באמת לא התנהגתי יפה שדיברתי בשיעור. כנראה אני באמת ילדה רעה. המורות תמיד צודקות.

למחרת באתי לכתה. כי ככה זה. יש בית ספר וצריך לבוא לכתה, גם אם הכתה היא גהינום.

הייתי אוויר. מהצד הסתכלתי על הידיים שלך שטיילו על הלוח. על הראש שלך שהסתובב קדימה ואחורה. על העיניים שלך שהקיפו את כל התלמידות חוץ ממני. על הפה שלך שחייך לפעמים, כשכולן התנהגו בדיוק כמו שרצית, חייך לכולן רק לא אלי.

ידיי השלובות לא ניסו לגעת בשכפולים שהוגשו לחברותיי, ופי הקפוץ היה סגור על מנעול ובריח. בשיעורים אסור לדבר, בהפסקות לא צריך לדבר. גם לאכול אי אפשר.

חלפו מאז מעל שני עשורים, ובכל זאת אני מצליחה לחזור בלי מאמץ לספסל הלימודים ההוא, בלי מאמץ אני חשה שוב את החולשה שלי, את חוסר האונים ואת תחושת הכלום מול דמות אימתנית וחזקה ממני, שדורשת שקט בשיעור כדי שלא יפריעו לה לדבר.

היום היה ארוך כנצח. כולן למדו ושיחקו ואכלו וקפצו ופטפטו. אני הייתי סתם אוויר שיושב על כסא ובוהה. עוד לא ידעתי לקרוא בשעון, אבל הרגשתי שעוד יום איום בכתה בא אל סיומו. כתפתי את הילקוט ויצאתי הביתה.

הלכתי לבד, שקועה בתוך ערפול החושים שעטף אותי בימים האחרונים. ניסיתי לפתוח את הדלת, היא הייתה נעולה. אמא פתחה לי את הדלת בפנים מופתעות: חזרת הביתה? מה קרה? ראש חודש היום???

לא הבנתי את פשר השאלה הזו. "היום נגמר, וחזרתי הביתה" עניתי לה את שהיה לי מובן מאליו.

"השעה שתיים עשרה, היום עוד לא נגמר" תיקנה אותי אמא, ומבטה מוטרד מאד. "המורה שלחה אותך הביתה? קבלת עונש?" שאלה אותי שוב. ואני חזרתי ועניתי לה, ששום מורה לא שלחה אותי. הייתי בטוחה שהשעה כבר אחת. היה צלצול, כתפתי את הילקוט והלכתי הביתה.

אמא שלי הייתה נסערת מאד. "כנראה עשית מעשה לא טוב, והמורה הענישה אותך ושלחה אותך הביתה" המהמה, והסתגרה עם הטלפון בחדר השינה. כעבור שעה ארוכה שבה התהפכה הבטן שלי שלושים פעמים, יצאה אמא מהחדר. "המורה סיפרה לי הכל" אמרה. "היא הייתה בטוחה שאני יודעת הכל…"

כבר לא יכולתי. כבשתי את פניי בפינת החדר ובכיתי, כמו שלא בכיתי מעולם. הדמעות הרטיבו את הקיר, את הידיים שלי, את השמלה. הסתכלתי על הדמעות שלי מופתעת. לא ידעתי שאוויר מסוגל לבכות.

אמא שלי עמדה מאחורי, ולא ידעה את נפשה. "המורה אמרה, שהיא כל כך רצתה לגמור עם העונש הזה. היא מחכה כבר כמה ימים שתבואי לבקש ממנה סליחה…

המורה הסבירה, שכדי לגדול את חייבת לדעת להתאפק, גם כשאת מאד רוצה לומר משהו. כי מי שלא יודע להתאפק, לא גדל לעולם. הוא יכול להשאר ילד בלבוש מבוגרים" הנהנתי נכנעת, בולעת את דמעותיי המלוחות. "אכתוב מכתב סליחה למורה שלך, ואת תמסרי לה אותה מחר בבוקר" אמרה אמא, והלכה לסלון לכתוב מכתב ארוך, שאין לי מושג עד היום מה היה כתוב בו כי הוא הודבק מסביב ברצועה עבה של דבק סלוטייפ, כדי שלא אראה חלילה את תוכנו.

בכל אותו זמן שכבתי ממוטטת במיטה ובכיתי.

למחרת באתי לכתה. ידיי רעדו כשהושטתי לך את המכתב החתום של אמא, המודבק בדבק הרמטי. וזהו. שבתי להיות תלמידה מן המניין. הואלת לחונן אותי במבטייך ולחלק לי את שכפולייך כתלמידה מן השורה.

השיטה שלך הועילה. הצלחת להטיל משמעת.

מאז ועד סוף השנה, לא היו הפרעות בשיעורייך. אף לא תלמידה אחת פטפטה. יכולנו לשמוע את מעופו של הזבוב.

הצלחת להטיל משמעת, הידד.

 

חגית ניסתה לטשטש כתם רטוב שהתהווה במרכז הדף, קיפלה אותו לשניים ולארבע, דחפה אותו אל תיק המורה שלה והלכה בזיג זג אל המיטה.

שקעה אל תוך הפוך הרך. שוב היא הייתה ילדה קטנה מול מורה גדולה ואימתנית. "שלא תשארי ילדה בלבוש מבוגר" השתמשה המורה בקולה של המפקחת אברמוב, ופניה שלה התערבלו עם הפנים של רבקי הקטנה, הצוחקות קצת יותר מדי.

בבוקר היו רישומיו של החלום רכים ורחוקים.

"אולי אני צריכה לעזוב את שדה ההוראה" אמרה לדוד, תוך מריחת טונה על פרוסות הלחם. דוד הביט בה. "את כל כך אוהבת את הילדות" לאט אל תוך המקרר. "לא פשוט למצוא היום עבודה אחרת".

"אולי אני פשוט אהיה אמא" כתפה את התיק שלה. היא צריכה לצאת לבית הספר. אסור לה לאחר. "אולי ממחר, אני אהיה אמא פשוטה שמסדרת כל בוקר את הבית ומעניקה לו מראה שפוי. אחסוך את המלחמות האלה עם עצמי ועם המנהלת".

"עם הבנות את לא נלחמת" הזכיר לה דוד, "וזה מה שהכי חשוב".

חגית הנהנה לשלום. יישרה את גבה במורד המדרגות. עשוריים וחצי עברו מאז, הזכירה לילדה העלובה שעדיין ישבה לה בלב. גדלת מאז, בגרת והחכמת. את צריכה להתנער. את צריכה לצמוח משם הלאה. את צריכה להבין שהיא טעתה אז בגדול.

וודאי גם היא בגרה מאז והחכימה.

את צריכה. האצה את צעדיה. שיעור זמרה מתחיל עוד מעט. התיק שלה התנדנד קדימה ואחור, ודף אחד גדוש באותיות כחולות מוכתמות, שלח אליה זרמי חשמל.

רוח קלה ליטפה את פניה, מקררת אותן. שערי בית הספר עמדו מולה בגודל טבעי. הבנות בכתה ד' מחכות לה. רק כסאה הריק של רבקי ידקור את עיניה. כסאות אינם יכולים לשיר.

דמות רחבה הגיחה מבעד לשער. ג'קט חום, תיק עור חום, פיאה בהירה.

המנהלת, מכל האנשים שבעולם.

חגית התכווצה. רצתה להפוך לאוויר לרגע קטן. אין לה כוח לחייך למנהלת. אין לה כוח לביקורת שלה. המנהלת התקרבה אליה. היא דווקא חייכה. אליה. ואולי זו טעות אופטית.

"מה שלומך?" שאלה אותה. חגית הנהנה בתמהון, מציצה בשעון שלה. "השעור מתחיל, אני יודעת" למנהלת היה כל הזמן שבעולם. "הן תחכינה לך שלש דקות, שום דבר רע לא יקרה להן. רציתי לדבר איתך שתי מילים". המנהלת הפנתה את צעדיה שמאלה, מקיפה לאט את הבניין הישן. חגית לוותה אותה בצעדים קטנים. מה המנהלת רוצה לומר לה? לפי החיוך, זה לא נראה משהו גרוע.

"תראי" אמרה לה המנהלת. חגית נסתה להעלים את עצמה.

"שמעתי את הסיפור שלך אתמול מאחורי הדלת" זרקה המנהלת וליטפה את המזכרת הכחולה בהירה שנשארה לה על המצח, מאתמול. "זה לא ממנהגי בדרך כלל, להאזין מאחורי דלתות, את יודעת" היא דברה בגילוי לב לא אופייני. "אתמול אמרתי לך, והיום אני אומרת לך שוב: יש לך כלי בידיים, ואת צריכה לעשות בו שימוש, מעבר לנשק בלתי קונבציונלי להטלת משמעת".

חגית התכווצה. "זה… זה סתם סיפור מפוברק בלי שום יסוד. איזה שימוש אני יכולה לעשות בכלי הזה?".

"הסיפור המפוברק הזה הוא סיפור טיפולי לגמרי" אמרה לה המנהלת. "כלומר הוא… הוא יכול לעזור לילדות שקשה להן, להבין טוב יותר את עצמן. לשקף להן את עצמן. אני חושבת שיש לך את זה, את יכולה להמציא עוד כאלה, בהתאם לנסיבות, ולעזור לילדות".

"אין לי שום תואר. לא למדתי כלום" לאטה חגית.

"יש לך את זה, כאן בלב" אמרה לה המנהלת. חגית עקבה אחר מעופו של פרפר לבן יפה כנפיים, שחיפש לו צוף בין שיחי הבר. ספק אם תמצא את זה כאן, רצתה לומר לו. השיחים האלה מלאים בקוצים.

הילדה הקטנה והמכווצת בלב, רטטה. "למה המנהלת מתכוונת?".

"לרבקי". אמרה ודממה.

חגית הפנתה את פניה. הפרפר הלבן התעופף הרחק.

"רבקי לא הועפה… הורחקה מבית הספר ליומיים?"

המנהלת הניעה בראשה. "החלטנו לדחות את זה, בינתיים. לנסות לעזור לה מכיוונים אחרים, לנסות להגדיל את האמון שלה בעצמה. אולי דרכים אחרות יעלו אותה מהר יותר אל דרך המלך".

"מה גרם לשינוי ההחלטה?" העזה חגית לשאול.

"את". הטיחה המנהלת אל תוך פרצופה המופתע, והמשיכה ללכת לאט. "ראיתי את הפנים הלוהטות שלך. ראיתי עד כמה באמת אכפת לך… עד כמה רבקי נוגעת לך באופן אישי". פני המנהלת האדימו. "כן, באופן אישי מאד" חגית העזה לומר, ושפתיה לבנות.

אני רוצה שתוציאי את רבקי מהשיעור. תדובבי אותה. תקלפי את הקליפות שלה, אולי תצליחי להגיע לגרעין.

אם תסכימי, כמובן".

"להוציא את רבקי מהשיעור… לא בטוחה שזה טוב" אמרה חגית. "הייתי מנסה לתת לה כלים כתלמידה מהשורה. זה מה שהיא רוצה להרגיש…" קולה של חגית גווע.

המנהלת לחצה את ידה. "ה' יצליח דרכך" ברכה אותה. "הבנות מחכות לך. לכי, לכי אליהן". המנהלת הסיטה את מבטה ממנה. מאחור, היה גווה המוצק שפוף מעט.

השנים עשו לה משהו, ידעה חגית.

וגם לך.

בצעדים רכים עלתה חגית אל הכתה. מנגינה חדשה הולחנה לה בלב. המילים "אלוקי, נשמה שנתת בי, טהורה", התלבשו עליה באופן מושלם.

הנשמה הזאת, ששוכנת בגרעין של כל אחת מהתלמידות שלי.

הנשמה שלי, היפה והמוארת, שנמצאת מתחת לשכבות השנים המאובקות,

הנשמה הזאת, שהייתה ונמצאת גם אצל המורה ההיא. שגדלה מאז.

טהורה היא.

פתחה את דלת הכתה. הפעם לא נסתה לזקוף את גווה בתנוחה סמכותית מזוייפת. היא הייתה היא בעצמה. קולה היה סדוק, כשמנגינה חדשה למילים ישנות נושנות, הפציעה מבין שפתיה.

לאט הלכה המנגינה והתפזרה בכתה. הבנות הביטו בה, מוקסמות. לאט הן הצטרפו אל המילים.

שיעור זמרה הסתיים. כסאה של רבקי לא היה ריק. משהו התמלא בלבה של חגית. פתחה את רוכסן התיק. הדף ההוא, שמילותיו הכחולות מטושטשות, שכב שם בשלווה. היא גדלה, גם ההיא גדלה מאז. המכתב הזה כבר לא רלוונטי.

הוציאה את הדף וקרעה אותו, שולחת את גזיריו אל הפח הלבן.

היא כבר לא ילדה, ואין לה יותר צורך, לשלוח את המכתב למנהלת.

 

 

–