מפתח אפס \ פניני צישינסקי

מפתח אפס \ פניני צישינסקי

בס"ד

מפתח אפס/ פניני צישינסקי

המדרגות לא נגמרו והוא התנשף, עוצר בכל חצי קומה. הוא נבלע במסדרון 'שלו' בקומה שלישית, תוהה בפעם האלף למה אין מעלית. ג'ק קיווה להחליק לכיתה בשקט, בלי שאף אחד ישים לב. להתיישב במקום שלו ולאכול בנחת. להירגע מהמבחן המתיש הזה.

יד ארוכה שהונחה על כתפו, גדעה את תקוותיו, וקול בטעם דבש אמר: "איך היה המבחן, ג'ק? הא? הצלחת?" הוא התעלם מהיד ומהקול גם יחד והמשיך לצעוד לכיסא שלו. רק שפתיו המהודקות יותר מדי, העידו שהוא שמע את המילים, שמע ושמר. הוא התיישב על הכיסא בחבטה, שומע את דן, קולו מנוקד בשפריצים לועגים, שואל: "מה, הלכת למבחן?" הן זלגו עליו, המילים. מותירות בו חותם של כאב.

הלחמנייה שלו זכתה לביס חזק יותר, ועצבני. ג'ק סובב את ראשו אל החלון, מספיק לשמוע לחישה ארסית: "מה הוא חשב הטיפשון הזה, שהוא יצליח?"

***

הדרך הייתה ארוכה. טוב, ממתי הוא הולך ברגל? אבל היום לא הייתה לו טיפת חשק לחזור עם טד ודן באוטובוס. ובכל מקרה הוא מעדיף להאריך היום את הדרך. אין לו, אין לו כוח לצעקות שיעופו עליו כשיגיע הביתה. אפס. אפס אחד גדול. זה מה שאתה. הוא גורר את רגליו בכבדות על המדרכה. ילד אחד מוציא לו לשון. אין מה להיפגע מילד קטן, נכון? אבל ג'ק יודע שהדמעות שסוללות שבילים בלחייו, הן לא בגלל הילד והלשון. הדמעות האלו, הן תוצאה של דייסה מבעבעת שגלשה והכתימה את הסביבה.

וככה, מרגיש כמו דייסה חרוכה, הוא נכנס הביתה, שמח לגלות שהוא ריק וארוחת צהריים ממתינה לו על השולחן ופתק. לא סתם פתק. סמל הקונגרס האמריקאי מתנוסס שם בגאווה, ומתחתיו משורבטות כמה מילים: "תעדכן לאיזו אוניברסיטה התקבלת", וחתימה.

שורה אחת. ארבע מילים שכל אחת מהאותיות שלה חובטת בג'ק, מהממת אותו לרגעים ארוכים. המילים צורחות באזניו, מקבלות גוף וחיות ממשית.

תעדכן.

לאיזו.

אוניברסיטה.

התקבלת.

המילים יוצאות במחול קטן מול ראשו הסחרחר, לועגות לאידו. הוא מניח את ידו על ראשו הדואב ומעסה אותו רכות. המנה המכוסה שלו צדה את עינו, והוא מעיף אליה מבט חמוץ. נוגס בשניצל בחוסר חשק ומזיז את הצלחת הצידה. התיאבון המפורסם שלו נעלם. התאדה באופן מפתיע. הלוואי שגם הפתק הזה ייעלם מפה באותו אופן.

הוא מעיף מבט בשעונו המעוצב. אין עוד הרבה זמן עד הערב, עניין של כמה שעות. הוא נושך את שפתיו בעצבנות, תוהה על שמחתו הקודמת כשראה שהבית ריק. במחשבה שנייה היה עדיף לקבל הערות וצעקות עכשיו ולגמור את הסיפור, אבל להיות התליין של עצמו? הוא נושם עמוקות, ממולל את הפתק בין אצבעותיו לעיסה דביקה.

***

הלשכה עמוסה מאד בימים האלו של טרום בחירות. אנשים יוצאים ובאים, שולחים ומצלמים, וצריך לנסוע לשם, ולקחת את… ובכל זאת הוא מחמיא לעצמו שהוא אינו שוכח. הוא הכין תזכורת לשעה היעודה, וחייג בעצמו את המספר. צלילי חיוג מונוטוניים זמזמו באוזניו לרגעים מספר וזהו. הוא חייג שוב באותה עקשנות שעומדת לרועץ מול יריביו, רושם לעצמו להחליף את מערכת השמע בזמן ההמתנה.

אין קול ואין עונה. מה יהיה איתו? סמואל נאנח, מאגרף את כפות ידיו, ומשחרר אותן באיטיות.

ג'ק. בחור אחד, שתי אותיות וים של כעסים עובר באמצע.

סמואל משקיע את ראשו בין ידיו, מתעלם מהצלצולים שבוקעים מכל המכשירים שבחדר. עוצם את עיניו למול הררי משימות שצריך למלא. במקום כל אלו, הוא מהרהר בבן שלו. שהוא קצת איטי, ממוצע בלימודים, ולדעתו, גם לא מספיק מתאמץ. הוא חושב ששורש הבעיה נעוץ בכך שהוא לא מאד רוצה.

כן. רצון זו מילת המפתח. מה אם לא הרצון החזק להיות נשיא ארצות הברית הביא אותו לכאן? אוקיי. אז בינתיים הוא לא הנשיא בעצמו. בינתיים. אבל הוא מתמודד לנשיאות. הוא מחייך כשהוא מביט לאחור, על הדרך הארוכה שהוא עשה. מי הכיר אותו פעם? הוא היה סתם איזה סמואל, איש עסקים ממולח אמנם ורציני, אבל כל הזמן קיננה בו השאיפה להצליח, להיות מישהו. והוא עשה את זה. בעשר אצבעות שנחבלו לא פעם בדרך. אבל סם לא התייאש. הוא המשיך לעלות, כובש את הדרך לצמרת.

טוב, הוא חושב, מג'ק אני לא מבקש להיות נשיא המדינה, ואפילו לא סנאטור. אבל כן שיעשה עם עצמו משהו, שילמד, שיהיה איש עסקים מצליח.

הוא נאנח בשנית, ננער מהרהוריו הארוכים. היום ארוך ועבודה רבה מצפה לו עדיין. הוא קם מהכיסא במהירות, מבקש להספיק הכל. לכבוש את העולם בידיים.

***

שמונה וארבעים. ג'ק נושך את שפתיו בחוזקה. אבא שלו דייקן בדרך כלל. וגם היום, בשמונה ארבעים ושתיים מחליקה מכונית השרד השחורה, אטומת החלונות, לתוך החנייה שלהם. ג'ק עומד בחדר הפנימי ביותר, ידיו מתוחות בחוזקה מאחורי גבו. הוא רוצה לברוח מכאן עכשיו. לכמה רגעים פשוט לא להיות. להתאדות. אבל זה לא קרה לו בעשור האחרון ועל כן הוא מסיק שגם הפעם זה לא יקרה, והולך להגיד שלום לאבא שלו.

בארוחת הערב המשפחתית, שואל פתאום סמואל, כנזכר: "רגע, אז לאיזו אוניברסיטה התקבלת? לא התקשרת אלי!". ג'ק בולע את רוקו במהירות: "אני… אני חושב שלא התקבלתי". הוא נעצר לחצי שנייה, ואז ממשיך בשטף, למנוע כל התקפה: "אבל אל תדאג. אני אלך לעבוד. לעשות כסף. אני לא אתבטל כל היום". סמואל נועץ בו עיניים קשוחות: "כן? איפה תעבוד בדיוק? איך אתה חושב לעשות כסף?" הוא מחכה במדויק את הטון של ג'ק, מוסיף פס קול לועג. "במה תעבוד אם אין לך טיפת השכלה וידע?"

ג'ק משפיל את ראשו, ידיו משחקות בכיס המכנסיים: "אני אעבוד בירקות. אעשה לו משלוחים".

"משלוחן???" נהמה היא מילה עדינה לקול שמשמיע סם. "מ-ש-ל-ו-ח-ן! הבן שלי, משלוחן!" 

כעס מפעפע בו, מזרים כוח לכל גופו. ג'ק נסוג מעט אחורה בתנוחת התגוננות, וסם קולט שהבן שלו מפחד ממנו. בבת אחת עוזב אותו הכוח שנתן בו הכעס, אבל גם למילים יש כוח. אולי רב יותר. וג'ק זוכר את המילים הללו חזק: "טיפש אחד. אפס. תתחיל להיות בן אדם".

***

העבודה כמשלוחן אינה מציאה גדולה, אבל ג'ק נאחז בה, שומר עליה, על כרטיס הכניסה שלו לעולמם של בני האדם החכמים, המוצלחים.

זאת לא עבודה שיש מה להתפאר בה, אבל הוא עובד לפחות ומרוויח קצת. ולרגעים העולם מחייך אליו ואפילו השמש המסנוורת תמיד, שולחת ניצוצות שמחים, מרקדת על פניו המיוזעות. לרגעים.

כי כבר ביום השני לעבודתו שם, הוא מתבלבל ומחליף משלוח של כתובת אחת באחרת והתלונות הנזעמות אינן מאחרות להגיע. נבוך עד שורשי שערותיו הוא עומד נזוף מול מעבידו החדש.

סטף הוא אדם הגון, ולפיכך הוא אומר בקולו הצרוד: "ניתן לך להמשיך כאן. אבל את הנזק, אתה תתקן".

נלהב לאפשרות הזאת, שעד היום מעולם לא ניתנה לו, הוא ממהר להחליף את המשלוח חזרה. אבל בשבוע אחר כך ארגז עגבניות שלם נשפך לו בדרך והלך לאיבוד, למעט שתיים שלוש שנותרו למשמרת; ופעם נוספת הוא הניח את המשלוח ברחוב, ונח למשך כמה דקות, וכשפתח את עיניו גילה שאין ירקות ואין משלוח. וכשהוא צעד בפסיעות איטיות לעבר חנות הירקות, הבין ג'ק שגם עבודה אין יותר, כנראה.

סטף התנצל, אבל אמר שהנזקים לא שווים לו ופיטר אותו, נותן לו את המשכורת על החודש האחרון ומעט דמי פיצויים. וזהו. ג'ק מצא את עצמו ברחוב. בלי עבודה או מסגרת אחרת. וכעס נורא עלה בו. לא, לא על סטף. הוא היה דווקא הוגן. כעס על עצמו, על טיפשותו.

***

הרחוב גם הוא פונה לישון את שנת הצהריים שלו, ורק אנשים מעטים נראים בו, מהלכים בתכליתיות מהירה. ג'ק גורר את רגליו בכבדות, קול נשימותיו מהדהד ברחוב הריק. הוא נושא את מבטו, תר אחר משהו מעניין לעסוק בו.

הוא נאנח בקול, בדיוק כשמישהו מניח את ידו על כתפו. ג'ק המום מהיד הפתאומית שנחתה עליו, עד שהוא שוכח לרגע שליד מחובר גם גוף בדרך כלל, וכשהוא נזכר בזה, הוא מסתובב באיטיות אחורנית כדי לגלות שם את סטיב. סטיב הוא בחור מגודל שהועף מהתיכון בשל עסקיו המפוקפקים, אחד כזה שלא כדאי להתעסק איתו ועל כן מנענע ג'ק בראשו לשלום, ומרים את רגליו כדי ללכת משם.

אבל היד כבדה, וסטיב, קולו לא נעים, אומר: "הי ג'ק, למה אתה בורח? מה קרה?" ג'ק מושך בכתפו, וסטיב מוריד את היד ובאותה הזדמנות גם את הקול: "תשמע. יש לי הצעה בשבילך". הוא רוצה להמשיך, אבל ג'ק קוטע אותו בחריפות בלתי אופיינית: "הצעה? למה אתה מציע דווקא לי?" סטיב נאלם דום לשנייה.

אבל רק לשנייה. שכן סטיב הוא מסוג האנשים שמסתדרים בכל מצב ויודעים להמציא מחדש את המציאות בהתאם לצרכיהם, והוא אומר בקלילות: "אתה יודע, אתה מפוטר, ואין לך מה לעשות, ואנחנו צריכים עובדים", הוא צוחק מהבדיחה של עצמו, "בקיצור, הצעת עבודה משתלמת". הוא בודק שהשטח נקי וממשיך: "זה לא מסובך. בסך הכל להעביר חבילה מכתובת אחת לאחרת". קולו כמעט בלתי נשמע כשהוא אומר: "היום בלילה. בשתיים וחצי בנמל, בקונטיינר השני משמאל", ונעלם באותה פתאומיות שבה הופיע.

ג'ק חוזר הביתה. ראשו כבד. ברגע הראשון, ברור לו שהוא לא ילך. גם טיפש כמוהו, מבין שהצעת עבודה תמימה – זה לא… זה עסק מלוכלך, עובדה שהם לא רוצים להתעסק בזה בעצמם. אבל אחר כך, כשהוא עובר מהמיטה לכורסא ומשם אל הפוף בחדרו, בחוסר מעש, הוא חושב על זה שוב. אולי הוא ילך? יקשור קשרים עם אנשים נוספים מלבד המיטה שלו, אולי ירוויח קצת.

קולות המלחמה מרעימים באוזניו עד הלילה, וכשהוא פונה לישון, הוא יודע שילך. מכוון לעצמו שעון רוטט לשתיים בלילה. הוא מתעורר וגל של התרגשות חולף בין אצבעותיו. מה שהוא הולך לעשות הוא לא חוקי בעליל, ועל כן הוא יוצא חרש מהבית, וסוגר את הדלת אחריו. 

הוא מאיץ את פסיעותיו, מעיף מבט בשעון. שתיים וחצי. הקונטיינר השני משמאל.

הוא בפנים.

***  

הטלפון מצלצל בדיוק באמצע פגישה קריטית, שנוגעת לקמפיין הבחירות שלו.  אבל זה הטלפון השחור, זה שתמיד שותק. טלפון שמעטים יודעים את מספרו. לשעות חרום. הוא מתנצל, ועובר  לחדר השני, נושך את שפתיו בדאגה. שום דבר לא הכין אותו למהלומה שתצנח עליו עוד שנייה. המתקשר האלמוני השאיר הודעה קולית. הוא זיהה את ג'רי חברו הטוב: 'היי סם. הבן שלך אצלנו. בוא אלי, נדבר'.

סם נאחז בשולחן בכל הכוח. ג'ק אצלו.

ג'ק. אצלו! אצל ג'רי. מפקד המשטרה במרחב דרום. מה זה אומר? ג'ק נעצר.

הוא יוצא לחדר הישיבות, על פניו אין זכר לסערה שפקדה אותו לפני רגע. בקול נעים וסמכותי הוא אומר: "מצטער. אני צריך לעזוב כעת", ובלי לפענח את הבעות הסובבים אותו, הוא יוצא באלגנטיות, מהבהב בעצמו לרכב שלו, ונוהג לתחנת המשטרה במהירות שהייתה יכולה להניב לו בצדק, דו"ח ממשטרת התנועה.

לתחנת המשטרה הוא נכנס כמו סנאטור מכובד ומבקש להיפגש עם ג'רי. זאת לא הפגישה הכי נחמדה שלו אבל הוא יעבור את זה. ג'רי משפיל את ראשו כשהוא נכנס לחדר. הרבה שתיקות מדברות ביניהם ובסוף מבין סמואל שהבן שלו הסתבך. מאד. אבל ג'רי מוכן לבוא לקראתו ולשחרר אותו למעצר בית בערבות כספית. סם מתנשף. הוא לא יכול שג'ק יחזור הביתה על תקן עצור. זה יהרוס את שמו הטוב ויוריד את המניה שלו לעומקים שהוא לא ידע שהם קיימים. הוא לא יוכל להיות מועמד לנשיאות כשהבן שלו נחשד בפלילים. הוא מבקש מג'רי כמה דקות של מחשבה. הוא משוטט בחוץ, ידיו קמוצות, שפתיו מהודקות בחוזקה.

ככה מוצא אותו ישראל. המזכיר עטור הכיפה שיושב אי שם במשרד שלו. הוא צעיר ומתלהב, ולא פעם הציע הצעות חוק מעניינות. מעמדו במשרד די בטוח, והוא מרשה לעצמו לשאול במעט דאגה: "הכל בסדר, סם?"

ברגע הראשון רוצה סם להעיף אותו מכאן. אבל פוליטיקאים למודים לנצל הזדמנויות, והוא אומר בשלווה: "לא. ניכנס כאן לאחד החדרים?"

בחדר מגולל סם את הפרשייה בקצרה, משמיט חלקים נצרכים ומבקש, כמה פשוט, שישראל ייקח את ג'ק איתו. ואם בתחילה לא קרץ התפקיד לישראל, הרי שהמשכורת הגבוהה שיקבל החודש, קרצה לו בהחלט, וישראל לוקח את ג'ק המופתע לראותו, לביתו.    

***

הם עומדים ליד חלון ביתו של ישראל, הצופה לעבר אגם יפהפה, צבוע בכחול. ברבורים משייטים בו בחדווה. ג'ק מנתק את פניו מהמחזה הפסטורלי הזה, שמנוגד לכל הווייתו כעת. ברווז אחד נכנס לתוך המים, טובל בהם, ואז יוצא החוצה, מנער את כנפיו בחוזקה. ישראל מצביע עליו. "תראה, ג'ק. תראה את הברווז הזה. הוא לא רוצה להישאר רטוב. זה מציק לו וקר. אתה", הוא ממשיך באותה נימה אגבית, "טובע בתוך ברכה ענקית של משפטים ואמירות שאנשים אמרו לך במהלך הזמן. את כולם אתה שומר שם. הברֵכה הזאת כבר עכורה, חלק דברים ישנים כל כך, והם התעפשו כבר מזמן. מפיצים ריח לא נעים. אבל אתה לא שוכח אותם עדיין!"

ג'ק מסב את מבטו לחלון, דמעות בעיניו. אבל ישראל ממשיך בלי רחמים: "קדימה, ג'ק. תתחיל לזוז, תן ניעור לכנפיים! אף אחד לא יכול להכריח אותך להישאר שם. תצא מהביצה הזאת. אתה יכול לעוף!"

ג'ק נושם עמוקות. אלפי מחשבות מתערבלות בראשו, המוני משפטים שהוא רוצה להחזיר בתגובה. אבל אף אחד אינו יוצא לאוויר העולם. ג'ק מרגיש שאין לו אוויר. ישראל תומך בכתפו בעדינות, מוליך אותו לחצר הקרה. שלג יורד בחוץ, ניגוד מושלם לשמש שמציצה מידי פעם. הוא לא מרגיש בקור. בוער לו מבפנים. שאלות וחיבוטים שורפים בתוכו, מדליקים בו מדורה שחומרי הבעירה שלה אינם נגמרים. פתית שלג אחד יורד לכף ידו והוא מועך אותו, הופך אותו למים.

ואז, מכל המשפטים בעולם יוצא לו: "אבל אני באמת לא מצליח בלימודים".

ישראל שעמד בצד, נושא אליו מבט מופתע: "נו???"

"אז זה אומר שאני באמת טיפש ואפס גדול". ישראל שותק. ולרגע חושש ג'ק שאין לו מה לענות. נשימתו נעצרת, והוא חש כאילו כל חייו תלויים בתשובה לשאלה הזו. אבל ברגע השני אומר ישראל, קולו מוזר: "קר היום. מה הטמפרטורה עכשיו, ג'ק?" ג'ק מושך בכתפיו, אינו מרוצה מהכיוון אליו נטתה השיחה. הוא בודק בטלפון שלו. "בין אפס למינוס שתיים מעלות", הוא עונה, לא מבין מה הקשר לכאן.

פתיתי שלג ממשיכים להתעופף לידם וביניהם, מסתירים לג'ק את פניו של ישראל, שאומר: "אתה צודק, ג'ק, אתה אולי לא מצליח, וגם אפס".  ג'ק המום מההצהרה הבוטה.

ואז, בין פתית אחד למשנהו, לוחש אליו ישראל: "באפס מעלות, ג'ק, מתחיל לרדת שלג".

הקור עוד חוגג את נצחונו על המעלות והעולם כולו דומם לרגע, נכנע תחת המילים שיורדות עליו.

ובחצר יש אפס. הוא לא מוצלח ולא מצליח, ואין לו כלום משלו,

אבל הוא אפס עגול. שלם.

באפס מעלות, מתחיל לרדת שלג. ברכות. מכסה את העולם בשכבה לבנה של טוהר.

צריכים לרדת למטה כדי להפוך לשלג.

לבן, מלכותי, רך.

השלג יורד,

וג'ק רוכן, מרים פתית אחד

ואת עצמו.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד