בס"ד

משרת אם פרק א'

את המשא שלה השאירה מלי אצל ר' שמעון, במקום שבו כל החבילות נפרקות. הלב שלה היה קל באופן מוזר גם כשפקיד הבנק התקשר וזעם על החשבון שחרג מהמסגרת עד קצה הגבול ומעבר לו.

"תחפשי עבודה אחרת" הוא אמר. "כל הציירים וכל האומנים הם עניים, זה ידוע".

אז הוא אמר. היא הנהנה וחייכה בשלווה, גם כשדוד רשם עוד צ'ק דחוי למכולת. בערב הגיע הטלפון.

"שמי זהבה ואני מזכירה כאן בבית הספר היסודי" הזדהתה הצעירה שמעבר לקו, וקפצה ישר לעניין בלי הקדמות. "האם היית רוצה להיות מורה לציור, למלאכה ולזמרה, דברים כאלה? המורה למקצועות האלה יצאה בפתע פתאום" מלי בהתה בשפופרת. אולי ההיא טעתה במספר. "אני גרפיקאית וציירת במקצועי" היא המהמה. "יושבת כבר עשר שנים מול מחשב דומם, מתקשרת במילים כתובות, בעיקר. לא זוכרת איך מדברים לקהל. איך בכלל הגעתם אלי? מי שלף אותי מהגניזה?", היא גיחכה ונשכה את שפתיה. טלפון מוזר כזה יכול להגיע רק אחרי תפילה אצל ר' שמעון. הנה הפתח לשפע שלך, מה את מנסה לחסום אותו. ה' שלח לך הצעה, תפסי אותה בשתי ידיים.

"לא יודעת בעצמי" אמרה זהבה. "אולי המפקחת הזכירה פתאום את השם שלך… מה זה משנה" זהבה העלומה התעקשה. "שמעתי שהיית פעם מורה, שיש לך כושר רטורי לא רע. את גם אם לילדים, ואני מאמינה שאת מדברת איתם פה ושם".

אולי אלו השכנות ששומעות את נאומיה בגינה. "יודעת מה? ההצעה שלך מתחילה לקרוץ לי". חייכה חיוך דק. נמאס לפעמים לשבת בין ארבע אמות כל בוקר. לכלוא בגרון את כל המילים והסיפורים, לשבת בשקט ולבד, ולעבוד. האפשרות לראות אנשים מחוץ לקוביה, לשבת בחדר מורות ולהקשיב לדיונים ברום העולם ובעיקר, לקבל סוף סוף איזה סכום בסיסי קבוע כדי להתחיל איתו את החודש, קרצה לה פתאום. אולי יום אחד תוכל להפסיק עם הדילוגים קצרי הנשימה מפרויקט לפרויקט ולחוות תקופות ארוכות של יובש בין לבין. די, כמה אפשר.

"אברר פרטים עם המנהלת ואחזור אלייך" סיכמה זהבה וניתקה נמרצת את השפופרת. אדרנלין חדש זרם בדמה של מלי כשהיא ציירה את קוי הסקיצה לציור הקומיקס. עוד מעט, היא הבטיחה לדמויות שנרקמו, אנמיות משהו. עוד מעט תקבלנה צבע חדש וצעיר.

אולי גם פקיד הבנק יהיה מרוצה, ואולי לצ'קים הבאים יהיה כבר כיסוי.

עוד יום של ציורי סקיצות ומחיקות וציורים נוספים ודשדוש בעבודות הבית שאין להן סוף, הגיע אל קיצו. עוד בוקר מעורבב ומרוח, בגדים שלא התייבשו כל צורכן ושעון שדוהר מהר מדי. ריצה טרופת נשימה אל הסעות הילדים, דילוג למכולת ולמטפלת, רק בעשר מצאה את עצמה מול המחשב, מתחילה את סדר היום.

התחילה לשבץ את בועת הדיבור הראשונה כשהטלפון צלצל. הקול של זהבה המזכירה היה ממהר ולחוץ. "אמרתי למנהלת שעקרונית את מסכימה" היא צעקה כמעט אל תוך השפופרת, כדי לגבור על הקולות סביבה. "העניין הוא, שאנחנו צריכות ממש ממחר ממלאת מקום למקצועות כלשהן. יש לך חיבור גם למקצועות קודש, נכון? היית פעם מורה לביאורי תפילה או משהו, ככה אומרים".

מלי הנהנה. אם אפשר לכנות 'שיעור ביאורי תפילה' את שיעור הקפיצות והדילוגים הזכור לשמצה, מלפני עשר שנים… זה היה השיעור ששבר אותה סופית וגרם לה לנטוש את שדה ההוראה, בלי מחשבה לשוב אליו. והנה, החיים מפתיעים.

"גדלתי מאז" היא הרהרה בקול. "הן לא תעשינה לי היום מה שעשו לי אז. עשר שנים וודאי עשו את שלהן" היא התרוממה מהמחשב והתקרבה עם השפופרת אל המראה. שלחה אל הבבואה שלה חיוך מעודד. חוץ ממטפחת הבית המסובבת קמעה יש לה בהחלט סמכות טבעית מובנית.

"מה עלי לעשות?" שאלה מלי מבולבלת, מסמנת לסקיצות במחשב שימתינו.

"אם את יכולה לבוא היום לקראת הצהריים ולמסור שני שיעורים לדוגמא" אמר הקול הלחוץ של זהבה. "המפקחת תשב בצד ותקשיב ותחליט מה הלאה איתך". מלי הציצה בשעון. צהריים זה אומר עוד שעה שעתיים, גג שלוש. ואת קלסר מערכי השיעור שלה שנרקבו במגירה, היא מזמן זרקה לפח האשפה. "אין לי שיעור מוכן מרגע לרגע" היא אמרה לזהבה והנשימה שלה הלכה והצטופפה ושרקה לה בתוך הריאות. מפקחת שיושבת בצד זה דבר מפחיד, גם אם עברת את גיל הענישה מזמן. "ועוד לא גמרתי עם העבודה לבוקר, והבית שלי מסובב ואני צריכה לעכל את הרעיון הזה, של חזרה לשדה ההוראה. לא עושים דברים כאלה מרגע לרגע".

"אז תבואי מחר?" המילים של זהבה הצטופפו במהירות. מלי הנהנה. "מחר בשמונה בבוקר. תהיי איתן בתפילה ובשיעור, אחר כך הפסקת האוכל, אחר כך עוד שיעור.

"רגע" ניסתה מלי לעצור את האוטוסטרדה בלי להידרס. "תני לי לרשום רגע ביומן שלי את כל הפרטים האלה. הם רציניים". נס שיש יומן בבית הזה, ונס שרק היום מצאה אותו קמוט מתחת למיטות. הנה הוא, במדף הכי עליון של הויטרינה. והנה עפרון נגוס עם שארית קטנה של עופרת. דפדפה ביומן. מה התאריך העברי היום, למען ה'. ולמה הדפים האלה מלאים בסקיצות של ציורי קומיקס. איך תרשום בו שמות של תלמידות והכל.

"את רושמת?" קולה של זהבה נבלע בתוך ים של ילדות וצלצול.

"כן. מה התאריך מחר?"

"כ' אייר" גיחכה זהבה. "תרשמי שמונה ורבע תפילה, שעור מתשע עד רבע לעשר, הפסקת אוכל ועוד שעור".

"על מה יהיה השיעור?" מלי נבהלה. "אי אפשר למסור שיעור לדוגמא במקצועות כמו מלאכה וזמרה, ולא אעמוד לשיר לאוזניה של מפקחת, כן?"

"תמסרי מה שאת רוצה" אמרה זהבה, אחלה הצלחות ונעלמה לה בחדר המזכירות ההומה, שוכחת לנתק את השפופרת. מלי אטמה את אוזניה. קולות ילדותיים בכל מיני גדלים וגילאים הציפו את השפופרת בכל מיני דרישות ובקשות. קולה של זהבה נבלע אי שם ומלי חמלה עליה. "לי הן לא תעשינה את זה" עודדה מלי את הדמות המבוהלת מהמראה. "המזכירה הזו נשמעת צעירה. ואת, גדלת הרבה בחיים השקטים שלך מול המחשב והסקיצות. גדלת והיית לדמות".

היא לא פרגנה לה חיוך, לדמות המכווצת. אצל מורה כל חיוך הוא מדוד, כל אמירה היא אקט חינוכי וכל קריצה שקולה בפלס.

"על מה אדבר איתן מחר?" שאלה את דוד ששמע בלי נשימה את כל הסיפור. דוד ליטף את הזקן והציע לשאול את הילדים.

"תדברי איתן על מריבות של ילדים" אמר נחומי תוך כדי מריטת הפאות של מוישי. מלי חייכה. שיעור על מריבות יכול להיות חינוכי ומעניין. הבנות וודאי תשתינה בצמא כל מילה ולא תרבנה יותר מעתה ועד עולם, בזכות שעור הדוגמא של המורה מלי הנערצת והבלתי נשכחת.

השיעור שבנתה היה מרתק וכלל דוגמאות מוחשיות של מריבות מכל הסוגים כולל הופעה חיה, ודרכים שונות של התבגרות והתגברות וכיבוי האש.

"השיעור שאחר כך יהיה על בין אדם לחברו" אמרה לחבורת הילדים ווידאה שמטפחת הבית עומדת ישר. "איזה תיק תקחי" דאגה רוחי. "מורות צריכות תיק גדול ומרובע".

רוחי צודקת. "יש לי רק את תיק העגלה", והיא אפורה בהדפס צהוב 'נולדתי בשערי צדק'. איזה פנים יהיו לה אם תכנס ככה לכתה. "בפעם הראשונה אפשר להסתפק בשקית" הרגיעה מלי את הרוחות וסימנה לילדים שאפשר להמשיך לריב. אבל אפס. אחרי השיעור המרתק שהמורה אמא מסרה להם, אבדה המריבה את כל האפקט.

וזו הייתה ההשפעה הראשונה והחיובית מאד לשיעור הדוגמא של מלי.

דוד השתדל לחזור מוקדם מהכולל. באוויר זרם החשמל בהילוך גבוה. "מחר אמא הולכת להיות מורה" היא אמרה לילדים ולפיג'מות. "וזה אומר שכולם קמים מוקדם, לא שוכחים לסדר את המיטות ולא שוכחים שום דבר, כן?

מי שצריך פתק או משהו, נזכר בזה בערב. בבוקר אמא בורחת".

"איזה כיף"! הפנים של רוחי זרחו. "הלוואי שתהיי מורה לתמיד, אמא, כמו כל האמהות המורות. ותספרי לנו מליון סיפורים על תלמידות וכל השכונה תרדוף אחרייך ותגיד 'הנה המורה מלי' ותתחבא מאחורי הספסל בגינה! אח! יהיה לי הרבה כבוד!"

מלי חייכה חיוך דק ומורתי לכיוונה של רוחי. הלחץ דם דהר לה על קמ"ש גבוה והבטן התהפכה מאימת המפקחת.

"תיזהרי לא להיות נחמדה יותר מדי, בשיעור הדוגמא" הזהיר אותה דוד בעודה מכינה בגדים לכולם, כי בבוקר לא יהיה זמן לחפש: חולצות תלבושת, חצאיות, מכנסיים, ציצית, גרביים, סנדלים לפי הסדר. יכלה לעשות את זה בכל יום ולהרוויח בקרים אחרים, עם הספקים פי אלף.

"שיעור דוגמא הוא לא זמן לשחרר בדיחות, תהיי רצינית" המשיך דוד עם ההנחיות. "זו ההשתדלות שלך. להיות רצינית ועניינית וממוקדת וקצת חמורת סבר. מפקחות אוהבות את זה. ככה התלמידות תקשבנה לך ולא תנסינה עליך כל מיני תעלולים".

מלי הצטמררה. זכרון התעלולים ההם מלפני עשור ריצדו מול עיניה, מאיימים לפורר את החזות הסמכותית שלבשה בעמל. בכוחות לא לה הצליחה לגרש אותם.

"אההה" הנהנה מלי מול החזות המורתית שיישרה גוו בתוך המראה בפרוזדור. "נעים מאד. אני המורה מליה. אנא הוצאנה סידורים והתחלנה בתפילה ברגע זה".

אההה. היא הייתה רצינית האשה מהמראה. רצינית וחיוורת וסנובית להחריד.

את החזות הזו הלבישה מלי על פניה בבוקר השכם, כשתחבה את הסנדוויצ'ים והעירה את כולם לנטילת ידיים. היא חייבת לאמן את שרירי הפנים כדי שזה יהיה לה כך טבעי. דוד התגייס ישר מהתפילה. הידיים רעדו לה מעומס מטלות. איך דוחסות המורות בכל העולם כל כך הרבה פעולות בבת אחת?

הכינה סנדוויץ' לעצמה, הכניסה גרבר וטיטולים לתיק העגלה, הבריחה את הילדים להסעה, חיפשה שקית יפה ומצאה רק ענקית מבזאר שטראוס, תחבה מהר את היומן המרוט, את הסנדוויץ' וברגע האחרון גם את דפי המערך.

הצצה קטנה אל המראה, הנהון כבד ודהירה במורד המדרגות.

בשמונה וחמישה היא הייתה, מתנשפת ומבולבלת ועטוית פנים סנוביות חמורות סבר, בפתח חדר המזכירות.