משרת אם פרק ב'

"היכן כאן מכונת הצילום?" שאלה מלי והנהנה כבודות לשלום לדמות הקטנה שטבעה כמעט בהררי הניירת, מאחורי דלפק המזכירות. הדמות חייכה אליה.

"את מלי? מצוין שבאת. תני לי את הדפים ואשכפל לך. כדאי שתכנסי בינתיים לכתה. הבנות מחכות לך, בסוף המסדרון שמאלה".

הזדקפה ככל יכולתה ופתחה את הדלת. ערמת בנות עמדה בערבוביה במרכז הכתה והרימה גבה. זה הזמן שלך להפגין משמעת ונוכחות, אמרה מלי לעצמה המבוהלת.

"את תהיי המורה שלנו? במקום המורה זילבר? למה? מה קרה למורה זילבר? עד מתי תהיי איתנו? ואיך קוראים לך?"

"אני המורה קוט, השם הפרטי שלי לא רלוונטי כרגע" אמרה מלי ושרירי פניה לא נעו. "שבנה כולכן במקומות, והתחלנה להתפלל".

"נורא מוקדם עכשיו" אמרה מתולתלת אחת. "כל המורות באות באיחור. המורה".

"לא מעניין אותי מה כל המורות" היא הייתה כבר ממש מרושעת. נעמדה מאחורי השולחן ונשענה עליו קלות, להעצמת האפ – בום! לוח השולחן קרס תחתיה ויחד איתו נשפך ממנה צחוק חנוק. די, תמיד הדברים האלה קורים בדיוק לה. איך עוצרים צחוק, למען ה'? הבטה ממושכת בציפורניים זו סגולה שהוכיחה את עצמה גם הפעם. בפרצוף הרציני שלה נפער סדק קטן, הלוואי שהן לא תשמנה לב. סדרה את השולחן והתרחקה ממנו מרחק בטוח, מבטיחה לא לגעת בו עד סוף היום ועד בכלל.

"כרגע אני המורה שלכן, ואני מבקשת לפתוח סידורים". הצליחה לומר. הבנות התרשמו מקולה הצלול, פתחו סידורים והחלו להתפלל. אחרי ויכוח קצר נבחרה חזנית. הן היו מתוקות בתפילה והפרפרים של מלי נרגעו לאט. בנות חמודות שמזכירות לה את הילדות שלה ואת עצמה, מה כל כך חששה מהן. עד שהמפקחת תכנס היא יכולה אפילו ליהנות.

"המורה, אפשר לשיר אני מאמין?" שאלה ילדה תמימת מבט, כשאחרונת הבנות סיימה שמונה עשרה. "אפשר, למה לא" מלי הנהנה בנדיבות, וכשהבהבו ניצוצות אושר בעיני כולן, היא הבינה שהיה כאן מכשול. היה מאוחר מכדי להתחרט. מנגינות ישנות הוצאו מהארכיון, כל אחד מ13 חלקי האני מאמין זכה במנגינה ארוכה משלו. מלי התנדנדה והצטרפה אל השיר, ובנות השורה האחרונה החלו למחוא כפיים. זו הייתה מקהלה סוחפת, המילים חלחלו בה ומלי נהנתה מכל רגע.

הביטה בשעון ונבהלה. התפילה נמרחה על פני מחצית השיעור! נסחפת לגמרי, המורה מליה.

"השיעור מתחיל ברגעים אלו" היא מחאה כף אל כף, עם סיום השירה. "הייתה לכן תפילה של ראש השנה, באורך של שחרית, מנחה וערבית". הבנות גיחכו. "כל יום יש לנו חגיגה אחרת" אמרה המתולתלת. "אנחנו בקייטנה כבר הרבה זמן".

"היום הקייטנה הזו הגיעה אל סיומה" אמרה מלי בקול לא לה.

"באמת?" שאלו זוג בנות מקצה הכתה. "עד מתי המורה תהיה אתנו?"

"אלוקים יודע" היא פלטה. אויש. זה לא התאים לסמכות ולמעמד. בסוף הכתה הסתובבו כמה חפצים חשודים. היא שלחה את ידיה ולקחה אותם. ספינרים, בכל הגדלים והצורות, הסתובבו על קצות האצבעות. גם מתחת לשולחן. "המורה, לפי החוק אסור לקחת את זה מתלמידות! זה עושה קשב וריכוז!" הצחוק ההוא איים לטלטל אותה שוב. "אם זה עושה קשב וריכוז אני רוצה אותם לעצמי" אבדה שליטה על החזות ועל הכל. "אל תדאגנה, אני לא גונבת. כתוב בתורה 'לא תגנוב'. אני רק מניחה על השולחן למשמרת עד סוף השיעור, לא לוקחת תשלום על בייביסיטר". עברה על פני הטור האמצעי, לקחה חפיסת לורדים וחבילת מכתביות הלו הובי.

פתחה את דפי המערך שלה ואת היומן המרוט. עט הוא מצרך בסיסי למורה. איך תאיים על הבנות שהיא רושמת, שאפילו עט אין באמתחתה.

"שמעתי שהמורה מציירת קומיקסים, זה נכון?" הכריזה מישהי מהטור האמצעי, וטרם פצתה את פיה לענות, שאלה ילדה מקצה הטור שהשמאלי. "איך המורה מציירת, במחשב או בעט? המורה מקבלת עיתון קומיקס בחינם?"

"לא מקבלת שום עיתון בחינם" חרגה מלי מהגבולות של עצמה. "המורה תצייר אותנו, איך שאנחנו נראות בכתה?" שאלה מתוקה אחת מהשורה לפני האחרונה.

"זה דווקא רעיון" נפלט לה חיוך. "אצייר אתכן כולכן יחד, עם הספינרים והכל, זו תהיה קריקטורה ענקית".

צחוק גדול ומעורבב שטף את הכתה, והדלת נפתחה.

המפק –

הדם של מלי התערבל לה בתוך הפנים.

המורה שלה שיין עמדה שם בגודל טבעי, חייכה אליה חיוך טוב ונעמדה בפינת הכתה. מה היא עושה כאן?

הלכה לחפש לה כסא. "אני יכולה לעמוד" חייכה המורה. "את יכולה להמשיך".

המילים של מלי הלכו לאיבוד והיא הייתה חייבת לקרוא להן לסדר. לחפש כיסא זה טוב. הנה בקצה הכתה סמוך לקיר נמצא אחד מיותם. אז המורה שיין היא המפקחת בבית ספר הזה שמתחת לבית, והיא זו ששלפה אותך מהגנזך.

"לא אתן למורה שלי לעמוד" חייכה מלי והניחה ביראת כבוד את הכסא. המורה – המפקחת הנהנה בתודה והתיישבה, שלבה את ידיה והמתינה להמשך.

מלי חלקה שכפולים, הקריאה מונוטונית את המשפטים המעוצבים שכל כך השקיעה בהם, ולבה לא היה שם.

–

שנות היסודי לא היו לה קלות. היא חיה בענן משל עצמה ולא תמיד הוא היה ורוד. לא הצליחה לעמוד בקצב התמורות החברתיות ולאורך השנים היא הייתה בכתה אבל ראתה אותה מהצד. דפים נעלמו לה, חוברות התבלבלו לה ומחברותיה היו גדושות בציורים יפים, שאיש לא ראה.

היא הייתה עוף מוזר, שלא ידע לעוף.

בסמינר התחילו הכנפיים השמוטות להפתח לה, לאט. המורה שיין חבבה אותה מהיום הראשון, היא הקשיבה לתשובותיה ושבחה אותן לא פעם.

ביום האחרון ללימודי המחצית הראשונה, בעת חלוקת התעודות, אמרה לה המורה שיין: "יש לך כיוון חשיבה מאד מקורי".

מלי הסמיקה. היא הביטה מופתעת בחמישיית המילים. הן היו חדשות לה, זרות ומוזרות. מעולם לא שמעה אותן קודם לכן.

בעצם, אולי היא לא ממש משוגעת? אולי היא לא סתם אחת שלא יודעת לסדר את עצמה בתוך קופסא מסודרת? אולי היא פשוט מקורית, בעלת כיוון חשיבה משל עצמה.

זה נשמע הרבה יותר טוב. המילים האלה המשיכו לצלצל באוזניה של מלי בשנים שאחרי. הן פתחו לה את קישורי הכנפיים ולאט היא התחילה לעוף. ציוריה הקומיים קפצו משולי המחברות אל קדמת הבמה. מפארים את העלון הסמינרי ואת קירות המסדרון. היא כבר לא הייתה מלי המרחפת, הקשורה בקשר תלוש אל קרקע המציאות.

היא הייתה מלי המקורית.

–

בסיום השיעור נקראה מלי אל חדר המפקחת. היא הייתה עייפה עד לשד עצמותיה, מבולבלת מעצמת החוויה.

המפקחת שיין לא השתנתה הרבה מאז. גם החיוך שלה נשאר אותו דבר. "השיעור היה מרתק מאד, ומקורי מאד". היא אמרה. "אולי היית צריכה לפשט יותר את הדברים, להסביר להן למה התכוונת, שתבנה יותר. אבל בגדול, ראיתי שהבנות נהנו ולקחו צידה לדרך".

מלי הנהנה בענוות חן והסמיקה בדיוק כמו אז.

"למעשה, הכתה הזו נשארה בלי מחנכת עד לסיום השנה" אמרה גברת שיין. "האם היית רוצה לקבל את התפקיד הזה?"

מלי צחקה קלות. מחנכת, כתה ח'. הביטה בעצמה ובחזות המורתית שלה שהספיקה להתפורר עד דק מאז הבוקר. בידיה התנדנדה השקית עם הדפס של בזאר שטראוס. "מורה מחנכת צריכה תיק, גדול, מרובע. ואני אפילו תיק אין לי". אמרה בטיפשות.

נגסה את שפתיה. המורה שיין שתקה. אולי היא לא תחשוב שאת משוגעת, כמו שלא חשבה אז. "האמת, יכול להיות שזה מענה לתפילה שלי" היא נסתה לתקן את הרושם. "כבר עשר שנים אני עובדת עצמאית, מתזזת מעבודה מזדמנת לשניה. זה נחמד לי אבל מבחינת המשכורת זה קשה נורא".

"זה וודאי מענה לתפילה שלנו, צוות המורות, והורי הבנות" הגיבה המורה – המפקחת. "כולנו התפללנו למורה טובה לתלמידות האלה" היא הביטה במלי, ועיניה שדרו ים של אמון.

"אני ממליצה לך לדבר עם המורה הקבועה, לקבל ממנה טיפים ונהלים, לבוא מחר לעוד שני שעורי נסיון ומשם נצא לדרך" אמרה המורה – המפקחת ושלחה יד חמה, לאיחולי הצלחה.

מעורבבת מאד הגיעה מלי אל הבית שחיכה לה בדיוק כמו שהשאירה אותו בבוקר: מעורבב, מגובב, כיריים ריקות. התקשרה למורה הקבועה. ספרה לה איך היה. "משמעת היא דבר פנימי" הסבירה לה המורה זילבר, בדיוק כמו שהסבירה המורה לדידקטיקה בלימודי ההוראה, אי אז. "תעמדי מול המראה ותגידי לעצמך: 'כן, אני מורה. ומכוח הסמכות שנתנה לי כמורה, אני נמצאת ברמה אחת מעל התלמידות שלי. אני כאן המחליטה ועל פי ישק דבר".

מלי הלכה אל  יומנה המרוט, להעתיק את המשפט הארוך. שיננה אותו מול המראה שוב ושוב ושוב, ופניה לא היו לה עוד.

המורה זילבר הריצה אליה בפקס חומרים בהיסטוריה, בתורה וביהדות. מלי התעלמה ממראה הבית וישבתי הלוך וכפוף, מתרכזת בחומרים שתמסור מחר, חדורי רוח שליחות.

בצהריים חזרו הילדים וחזר דוד, אל בית שנזנח לטובת הוראה.

"אני מחנכת, בכתה ח' מהיום ועד סוף השנה" סיפרה את הבשורה לדוד, ופניה הזדקנו ב60 שנה.

"מחנכת?" פניו החליפו הבעות. "דברנו על שיעורים נחמדים בציור ובזמרה, לא?"

"דברנו" קרקרה מלי. "אבל בינתיים יצאה להם מורה בפתע פתאום, והם החליטו שם שאני מתאימה להיות מחנכת".

"יש!!!!!" קפצה רוחי.

"אין" פסק דוד.

"מה???"

"את לא מתאימה להיות מחנכת" פסק דוד בעוז. "את לא בנויה לעמידה בזמנים, את לא אדם ממוסד וממוסגר, ודברנו על זה יותר מפעם אחת".

עיניה של מלי נפתחו, עגולות וגדולות. "אתה אומר לי שאבטל את זה? אבל אנחנו צריכים פרנסה! ומה אנשים לא עושים בשביל פרנסה!"

"לא חונקים את החיים שלהם" פסק דוד בעוז. מלי התנפלה על הטלפון. שלא יפתחו שם יותר מדי צפיות. אחוזת תזזית היא חייגה את מספרה של זהבה. "תגידי למורה זילבר" היא אמרה לפני ברכת השלום. "תגידי לה שתפסיק לשלוח לי חומרים בפקס כי אני חוזרת בי. גדול עלי להיות מחנכת. אם תרצו מורה לזמרה ולציור כמו שדברנו בהתחלה, זה יהיה לי מצוין…"

זהבה נתקה הלומה ומלי הרגישה שהיא רוצה לחבק את העולם.

חייכה אל המראה חיוך גדול ומשוחרר, נטול חזות חיצונית מאיימת. נטלה מטאטא והחלה לרקוד איתו. "יש לי חופש, יש לי חופש!" חטפה את מוישי ונשקה אותו. "אני לא צריכה לרוץ מחר בשמונה! לא צריכה לסדר מוקדם את הילדים!

בערב התיישבה מול המחשב. הסקיצות קבלו קווים חדשים, רעננים. עוד היום תציע את עצמה לעיתון נוסף. תעשה עוד קצת מאמץ כדי להגדיל את המשכורת. היא תמשיך לשבת בבית, להשתדל לפרנסה, לומר יום יום פרשת המן,

ומהיום היא תגיד תודה, עמוקה ואמתית, על העבודה שלה.