נשארת \ טראני האכהייזר

נשארת \ טראני האכהייזר

נשארת

צמתה השחורה של שייבע קופצת בעליזות על שכמה, בשעה שפוסעת היא לעבר ביתה של גברת פסיה. כמדי יום רביעי ממתינה זיסלע לשייבע, הבאה לעזור לאמה עם הכביסה, על  מדרגת האבן הנמוכה, מנענעת את רגליה בשובבות. ביחד מתחילות הן לפסוע לעבר פינת הכביסה בחצר.

בדרך פוגשת שייבע בעיניה העייפות של גברת פסיה ובתינוק הצורח בידה. “צהריים טובים, גברת פסיה”, מברכת היא בחינניות, מנסה להפיח בה מעט רעננות.

“צהריים טובים גם לך, מלאכית שלנו”, נשמע קולה הלאה של גברת פסיה.

שייבע מחייכת חיוך גדול, וכבר צועדת היא אחרי דילוגיה הנמוכים של זיסלע.

שייבע מרתיחה מים בדוד הגדול, ומשליכה לתוכו בזהירות את הכביסה המלוכלכת. על שרפרף נמוך יושבת זיסלע, וכשידיה הזריזות של שייבע משפשפות בעדינות כתמים בשלל צבעים, מביטה בה זיסלע בעיניים שניצוץ הסקרנות מרצד בהן בעליזות. קולה המתוק גובר על קול בעבוע המים כשהיא מספרת לשייבע את מאורעות היום.

“חיים בוכה, בוכה”.

“אוי וויי”, משתתפת שייבע בצערה.

“בוכה הרבה, מאמי עייפה”.

כך עוברות השעות, שייבע כובסת, וזיסלע מפטפטת ברצינות של בת שנתיים. רק מדי פעם כשרגשות אהבה מציפים את ליבה של שייבע, זורקת היא את החולצה חזרה לדוד, וידיה – רטובות עדיין -עוטפות את זיסלע בחום, ונשיקה שופעת נצמדת ללחיים השמנמנות.

היום זיסלע עליזה מתמיד, השרפרף הנמוך אשר הוכן כשקרניים ראשונות של בוקר העירו את זיסלע – נזנח הפעם. זיסלע קופצת ברחבי החצר, מדלגת דילוגים צעירים ומסובבת את הדוד בחיוך עולץ.

“שייבע רואה שזיסלע שמחה. הצודקת אני?”

“היום זיסלע שמחה”, באה התגובה.

“למה, זיסלע? למה שמחה את היום?”

“זיסלע אוהבת לקפוץ”. ושוב מדלגת היא, דילוג גבוה, ובועטת בשרפרף הפגוע לעבר פינתו הקבועה במשך השבוע.

שייבע טובלת בדוד, וזיסלע מחייכת. שייבע משפשפת וזיסלע קופצת. שייבע סוחטת וזיסלע רוקדת.

“איי!!!”

החולצה שזכתה זה עתה לניקיון טרי, נופלת על גושי האדמה החומים. שייבע, נשימתה עצורה, רוכנת מעל זיסלע הנאנקת.

“איי. איי. כואב! כואב!”

“זיסלע! זיסלע!” קולה העדין של שייבע מצלצל באזהרה. “את נגעת בדוד?!?!”

היא פותחת את ידה הימנית של זיסלע הלופתת בכוח את ידה השמאלית.

אדום. אדום לוהט.

“את לא השגחת עליה!!!” גברת פסיה, מטפחת הפוכה לראשה, מופיעה בפתח החצר. פניה אדומות, והאש הדולקת מתחת לדוד, בוערת בעיניה בחמה.

“קחי את התינוק. התרחקי מהדוד, והשגיחי עליו היטב היטב”. הכעס מבעבע בקולה, וחוסר האמון זועק, מהמילים. מהנימה. מהטון.

ידיה של שייבע רועדות בזמן שהיא מקבלת את התינוק לתוך זרועותיה. אבלה וחפוית ראש יוצאת היא מהחצר. מעיפה מבט בגברת פסיה המחזיקה בזיסלע הצווחת והן רצות לעבר ביתה של גברת שפרה. האחות בשכונה.

עוד מעט ועיניה של שייבע תהיינה גם כן אדומות. אך לא מכאב ולא מכעס, אלא מפגיעה עמוקה. צורבת. מערערת.

*

אחרי דקות מספר, או שעות ארוכות, שייבע אינה יודעת להגיד כמה, כשנשמעו דפיקותיה של גברת פסיה בדלת, הייתה שייבע ספונה עמוק בתוך מיטתה, שמיכתה מכסה את פניה העלובות פעם ופעמיים, ודמעות יבשות צורבות בזוויות עיניה. האשמה לוחצת על ריאותיה וכווייתה של זיסלע שורפת בליבה.

אינה מסוגלת היא לקום ולפתוח את הדלת לגברת פסיה. אינה יכולה לעמוד מולה, כשכל שעות החסד, שעות וימים שהשגיחה על זיסלע בזהירות יתירה – נעלמו ונגוזו. אינה יכולה לראות את גיצי האש, את השריפה השורפת.

ובאין ברירה נחפזת אמא של שייבע אל הדלת, מתנצלת, מפייסת, מתעניינת, ומוסיפה כמה עצות טובות מניסיונה.

ושייבע שומעת. מתקוממת. נכלמת.

וכך חלפו הימים ורדפו הלילות ושייבע יושבת על מיטתה, מראה את פניה בחלון לדקות מועטות ומיד כשחוששת היא שגברת פסיה מביטה גם היא בחלון ביתה, מורידה שייבע את ראשה חופנת עמוק בשמיכה, חונקת את נשימותיה. ורק רגשות התסכול, האשם והחידלון, לעולם אינם נחנקים.

והיה אם שמוע תשמע שייבע גניחה או מחצית הגניחה מפיה של זיסלע אשר מעבר לחלון – תיאנח היא בכפל כפליים וישובו כל הרגשות לסעור בתוכה, עד שבכה תבכה כל הלילה.

וערב אחד, כשהמאבקים הפנימיים הגדילו להתנגש, וכלה כוחה בחנק הביתי הכפוי, התיישבה שייבע על רצפת חדר המגורים ופרקה את ליבה בבכי תמרורים.

“לעולם אסתתר מפניה?” זועקת היא בצעקה גדולה ומרה. “עד מתי אתייסר בהאשמת השווא ואסבול על לא עוול בכפי? האם חושבת גברת פסיה שעם מלאכים עסקה? הלא בן אדם אני, וניתנה לי הזכות לטעות! כל העזרה במשך חודשים ארוכים, והחיבה היתירה לזיסלע – על הכל מאפיל פשעי, וכל כולי נהפכתי לכתם כווייה אדום? לא ראויה אני למעט הבנה וסליחה?!

איני מסוגלת יותר. רוצה כנפיים. לצאת מכאן מהר ככל האפשר. לחיות בסביבה נקייה מחיצי אשמה. לעוף. לנשום אוויר צח. להשתחרר. לשכוח מעיניה הזועמות של גברת פסיה, וגם… וגם מפניה המתוקות של זיסלע…”

אבא מתרומם ממקומו, נעמד מול בתו הבוכייה ושאלה נוקבת בפיו: “האם ניסית, שייבע, לבקש את ההבנה? להודות בטעות כדי לקבל את הסליחה?”

“לא!” מרימה שייבע את ראשה בחדות, “איני צריכה להשתטח בפניה ולהתחנן. שתזכור היא לבדה את אהבתי העזה אל זיסלע. איני מבקשת ממנה להרגיע את נפשי הסוערת, רק קמצוץ מקום להסבר. וכל עוד עיניה רושפות, איך אוכל להיכנס לד’ אמותיה?!”

*

לאחר מחשבה מרובה נפלה ההחלטה. שייבע תצא מהעיר העתיקה, ותגור ימים מספר אצל סבתה בירושלים החדשה. תשתחרר. תשאף אוויר מלוא ריאותיה, תאפה עם סבתא עוגות ותתמלא בכוחות מחודשים לחזור לחיים, לחזור לעזרה הקבועה עם הכביסה אצל גברת פסיה.

המזוודה החומה מוחזקת היטב בין אצבעותיה של שייבע. עיניה נפרדות מהבית החמים, ורוחה טובה עליה.

עוד מעט ייצא האוטובוס, ועליה עוד לקחת חבילה מביתה של דודה שפרה ולמסור לסבתא. שייבע מוודאת שהשטח ריק מכעס ומהאשמה, מנשקת למזוזה בתקווה לוהטת ויוצאת מהבית בפסיעות מהירות.

ביתה של דודה שפרה הומה כבכל יום. דודה שפרה המסורה, המתמצאת ברפואה, מגישה עזרה ככל יכולתה לאנשי העיר העתיקה. שייבע נכנסת לחדר הפנימי, רק לשאול את דודה שפרה היכן החבילה מונחת, וכבר תצא מהבית לכיוון שער יפו.

שייבע פותחת את הדלת, על ברכיה של דודה שפרה יושבות פנים מתוקות. מוכרות. כואבות. “זיסלע?” קולה רועד. היא מתקדמת בפסיעה. צועדת לאחור. מתקדמת שוב.

“זיסלע של שייבע”. עיניים חומות גדולות נתלות בה. שייבע גוררת שרפרף קטן. ליבה סוער. היא מתיישבת על יד זיסלע.

ידיה של דודה שפרה עובדות במהירות. היא מורידה את התחבושת המלוכלכת והנה כבר תיחשף הכוויה האיומה. הכווייה של זיסלע. הכווייה של שייבע.

“עדיין כואב חזק?” שואלת שייבע חרש. זיסלע מנענת את ראשה לשלילה.

“שייבע, למה את לא באת?”

אצבעותיה של שייבע מלטפות בחום את ידה הבריאה של זיסלע, ונשימה ארוכה משתחררת מבין ריאותיה. שייבע למה לא באת. שייבע למה. שייבע.

“אני”, היא מתקרבת עוד, “אני…את רוצה ששייבע תבוא?”

“ודאי!”

הדלת נפרצת. דם נוטף. ילד צווח בידיו של אביו. “חור, חור בראש כמדומני”.

דודה שפרה קמה במהירות, זיסלע נותרת לבדה על הכיסא. דודה שפרה מאתרת את מקור הפציעה, מנסה לעצור, לוחצת. מחזיקה בכוח.

“שייבע, סיימי עם זיסלע בבקשה, אמה תכף באה לקחת אותה”.

אוי, לא. לראות את הכווייה. גדולה. מכוערת. לגעת. להכאיב.

“דודה, אני אה…מה… מה לעשות…” אולי כן כדאי, לעשות משהו עם הרגשות השוצפים.

אה, כן. למרוח בעדינות. לחבוש במסירות. לרפא באהבה.

הדודה עסוקה עדיין עם הילד המיילל, ודפיקותיה של גברת פסיה כבר נשמעות בדלת.

ידיה של שייבע קרות, רגליה קפואות. ליבה אטום.

“שייבע, בואי, אולי מאמי דופקת”.

אולי מאמי דופקת.

שייבע בולעת את הצריבה בגרונה. מביטה ארוכות בעיניה של זיסלע. בעיניים הכהות. בעיניים התמימות. בעיניים האוהבות, למרות ועל אף.

היא נותנת את ידה לזיסלע. “בואי, נפתח את הדלת”. זיסלע מדלגת קדימה, התחבושת הטרייה קופצת מול עיניה הקרועות של שייבע.

להיעלם. לגשת.

לכעוס. לאהוב.

להתנכר. לקבל בהבנה.

היא מרימה את זיסלע. מרגישה אותה קרובה. מחבקת בעוז.

הסכר נפרץ. הנהר זורם. המעיין נובע.

האהבה מנידה את מיתרי ליבה ומנגנת ניגון של פיוס והכלה.

שייבע פותחת את הדלת זיסלע קופצת לידי אמה, גברת פסיה בוהה בה באלם.

שייבע מרכינה ראש. “גברת פסיה, אני… כואב לי על מה שקרה… הרי אוהבת אני את זיסלע כל כך… אני…” נשימה עמוקה עמוקה, בליעה חזקה. ” אני … מתנצלת”.

לחלוחית הקלה בעיני שייבע, כשהיא מרימה את ראשה להביט בגברת פסיה.

“שייבע”, אומרת גברת פסיה חלושות, ובעיניה זיק חדש. “נדבר עוד”. וכבר מסתובבות שתיהן, אמא ובת, ופוסעות לעבר ביתן.

שייבע עוקבת אחריהן, ניצוץ קטן נדלק בליבה בשמחה. והאש השורפת הופכת לבעור בחום טהור.

עוד תחשוש שייבע להיכנס לתוך החצר המוכרת ולהשגיח על זיסלע ליד הדוד הרותח. ימים יחלפו עד שיחזרו פניה של גברת פסיה לחייך אליה כתמול שלשום.

אך עד אז, תחייך שייבע אליה. תיתן לאהבת קדומים להציף את ליבה. תתנצל עוד. תפייס שוב. תרגיע. תרפא.

עוד תלך. ותיפול. ותקום. ותתמודד. תמשיך להיאבק כדי לחוש בטעמה המתוק של ההתגברות.

המזוודה בחדר של דודה שפרה. האוטובוס יוצא בעוד דקות מספר. ושייבע עודה עומדת על יד הדלת, נושמת עמוק את האוויר המלטף. ונשארת. ונשארת.

לא. היא אינה רוצה כנפיים.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד