סיפורי כנפיים \ דבי בסול

סיפורי כנפיים \ דבי בסול

בס”ד

נשימות קצובות מתערבבות בניחוח שמפו קל. תלתלים זהובים נחים בשקט על מצחו של יהודה, ועיניו הכחולות סוף סוף נעצמות.
שייני מתרוממת בזהירות. מיטיבה את השמיכה על גבו ויוצאת מהחדר.
מנחם בכולל. הילדים שקועים בשינה עמוקה, איתמר ואליהו אמורים לחזור רק בעוד שעה.

שקט מבורך יורד על הבית. שקט המוביל את  שייני למטבח. פותח לה ארונות ומקרר, ומעמיד אותה ליד קערה וקמח מנופה.
בצק בהיר מנומש בשוקולד צ’יפס צומח פתאום מולה.
היא מתיישבת ליד השולחן. ראשה וידיה כאן, במטבח. אך ליבה שם. כל כך שם.
“היה בסדר, אמא”, אמר לה אתמול איתמר שלה. “הרב אמר לי שזה ממש בסדר מה שהספקתי”.
כן, נכון. הרב אמר כך, כי יש לך אישור לא למלא את כל המבחן.

אבל מה אתה אומר, ילד?
מה העיניים האלו אמרו כשסיפרת לי על כך?

ולמה הידיים שלך כמעט טבעו במעמקי הכיסים כשדיברת?
היה בסדר, כן. אבל אתה היית רוצה יותר מזה. היית רוצה למלא מבחנים כמו שרה, ולהצליח כמו אליהו. להשתלב בשיעור כמו אברהם ולהיות מקובל כמו מיכל.

וזה קשה. כי כשהוא חוזר מהחיידר, וכל הדמעות שכלא בשיעור, בורחות לו מהעיניים ומהפה – הן לא יכולות שלא לצבוט. כשהוא שואל למה, למה למרות שהוא לומד ולומד ושוב פעם לומד, הוא לא יודע כמו כל הילדים בכיתה – זה כואב. וכשהוא לא מבין למה רק לו קשה, למה רק הוא לא מצליח – זה מאד מאד כואב.
לפעמים, רק לפעמים, היא חושבת, שאם הייתה האפשרות בידה ובידי בעלה, הם היו בוחרים בשבילו להיות כמו שאר ילדיהם, כמו כולם. אבל רק לפעמים. כי אם נשמתו הטהורה הסכימה לכך, מי היא שתבקש אחרת??
אבל הקושי… התסכול… האכזבה…
משהו רטוב גולש לה  על הלחי. היא נותנת לו לזרום. לא עוצרת אותו. גם לא כשטפיפות רגליים קטנות מתקרבות לאזור, וילד אחד סתור שיער מתרפק עליה בחיבה.
“אמא??” עיניים חצי רדומות מביטות בה, “אצ’ בוכה?” המוצץ, מלווהו הנצחי, לא מצליח להסתיר את הפליאה שבקולו.
היא בוכה?
אצבע משוקלדת נשלחת לכיוון העיניים, חוזרת מלוחה.
כן, היא בוכה.
“מה, גם אימוצ’ בוכוצ’?”
“כן, יהודהלה מותק. גם אימות בוכות”.
“כל האימוצ’?”
“כן, כל האימות”.
אימהות בכלל, ואימהות לילדים עם קושי לימודי-חברתי בפרט.
——————————–

תיקים ומזוודה מחכים ליד הכניסה. שייני מכניסה לתוכם פריטים אחרונים. חלק מהילדים ירדו למטה, לבדוק שהרכב הגדול שלהם לא נגנב חלילה וחס, כי ‘איך ניסע לנופש המשפחתי הכי כיף בעולם, עם כל הדודים אפילו, אם לא’. מוכנים לעלות ראשונים ולתפוס חלון או אמצע כי ‘זה הכי כיף לראות את כל הדרך למושב’.

שייני סוגרת חלונות ברחבי הבית.
“–אבל אבא, אני לא איהנה שם”, קול כספת בוקע מחדר הילדים. היא מזהה את הקשיחות שבו, מחביאה בתוכה כל כך הרבה, ונעצרת.
לא.                                                                                                                                                                              רק. לא. איתמר.                                                                                                                                                          הוא חיכה לזה. הוא חייב את זה. מה קרה פתאום?

“—לא מעניין אותי מסלולים. אני לא הולך”. גוש אפור עומד בין עיניו.
“אתה לא יכול להישאר פה לבד, אתה יודע”. מנחם נשען על הדלת. איתמר יושב על אדן החלון הרחב.
“למה לא? אני אכין לי חביתה וסלט לארוחות. ואישן עם דלת נעולה. אני לא אוהב את המשחקים שעושים בלילה”.
אהה.
“איתמר”, אבא מתקרב אליו, “כשיערכו את החידון אתה תעזור לי ולדוד אלעזר”.
“כן? ולא תשכנע אותי ללכת עם כולם? רק אשאר איתך אפילו שאני עוד מעט בר מצווה ובטוח יודע את כל התשובות אז למה לא לבוא?” הוא מצטט את אחד מבני דודיו.
גל של קרח שורף את ליבו של מנחם. הוא מהנהן: “תישאר איתי”.
“בסדר”, ה’עוד מעט בר מצווה’ קם מרבצו ופונה להתארגן. ואבא שלו שולף נייד מכיס החולצה ומחייג לאחיו. מוודא שאין אוזניים פעילות בשטח.

——————————
ציפור ירוקה מצייצת על העץ. עיניים ילדותיות מעט עוקבות אחריה. היא פותחת כנפיים, עפה מעליו, קרוב. נעמדת על ענף. הוא מרים את עיניו. ‘וי’ גדול תופס את מבטו. הוא למעלה, ה’ווי’. גבוה. והוא כמעט לא נע.

‘מה זה, דוֹד?’ הוא פונה אל הגבר הצועד לידו. הדוד מביט בו. והם מתיישבים.

“מה זה, דוד?” איתמר מחזיק את הכיפה בעורף. מצביע לכיוון השמיים.

“זה?” אלעזר מרים גם הוא את עיניו, “זה נשר”.

“איך אתה יודע? כמעט לא מזהים אותו מכאן”.

“איך אני יודע?” הוא טופח לו על הגב, “בוא תשמע”.

“אתה מכיר את הסיפור של האפרוח השחור והמגושם מהספר הגדול בבית של סבתא, כן?” הוא שואל את אחיינו.

“זה שבסוף ברח כי צחקו עליו ובסוף הוא חזר עם משפחתו שהיו כולם כמוהו גדולים?”

“בדיוק”.

“אז כן”.

“אתה יודע איזה סוג גוזל זה היה?”

“אהה!” הוא מקפץ פתאום “נשר! משם אתה יודע”.

“נכון!” הוא מחייך, “אז הנה, בוא נתקדם. הבטחת לי שתעזור לי”, הוא קורץ לו.

“אבל דוד…” מבטו נתקע פתאום בענף, “למה הציפור הזאת לא עפה? גם לה יש כנפיים, לא כמו האפרוחים מהסיפור”.

אליעזר מביט בו. נורה צהובה נדלקת בו פתאום.

השמש נעלמת להם מאחורי העצים. רק קרניים כתומות, אחרונות, נופלות על ראשיהם.

ואלעזר מתפלל. כל כך מתפלל.

“שאלה ממש מצוינת”, אלעזר עוצר רגע, “בוא, נשב”. 

הם מתיישבים על אבן גדולה, חלקה. הדוד והאחיין, והשאלה.

“אתה מגלה מה ההבדל בין שתי הציפורים?”

איתמר בוחן את הציפור הירוקה שמעליו. ולאחריה את הנשר. 

“הכנפיים?” היסוס, כמו בכל פעם שהוא עונה תשובה. 

“מדויק!” אלעזר מחמיא לו, “הקב”ה העניק לנשר כנפיים גדולות וחזקות הרבה מאלו של הציפור. הנשר מסוגל לצלוח את כל הדרך, לעקוף מכשולים ולהתרומם לגובה עצום. הוא אמיץ, הוא יכול”.

“ולמה לציפור אין כאלו כנפיים?”

“כי היא לא קיבלה את הכוחות שלו…”

הם שותקים רגע, ושניים. רק הרוח לוחשת שם סביבם.

אלעזר מביט באחיינו המהורהר. מבטו תלוי אי שם בין צמרות עצים לרקיע מחשיך. זיק חדש מרצד בעיניו הכחולות.

האם הבין אותו?… האם הצליחו מילותיו להרחיב את ליבו המכווץ?

 

“מסכן הנשר”, הוא פולט פתאום, “הוא צריך להתמודד עם מה שאחרים ניצלים ממנו”. 

“נכון…” לא להתאכזב, אלעזר. איתמר בסך הכל ילד, ילד שרוצה להבין. מבקש הכלה, הזדהות. “אבל הקב”ה בחר בו והעניק לו כנפיים כאלו, שהם גם מתנה וגם אתגר, כי הוא יודע שהוא מסוגל. הוא מאמין שיש לו את היכולת להתמודד, מבין, איתמר?”

 

 

והילד הזה, בן עוד מעט שלוש עשרה, מבין.

כי יש דברים שאינם תלויים במנת משכל וברמות לימודיות. יש דברים שהלב מקבל. מאמין.

והעיניים שלו שוב מורמות. מביטות בנשר המרחף מעליהם, הרבה מעליהם, וחיוך רחב כמעט נוגע בו. 

וגם הכנפיים שלו, השחורות. נפתחות.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד