בס"ד

סקר מהשמיים

"רוב המשפחות היום לא גומרות את החודש" נאנחות שכנותי לספסל הגינה, "חובות כלכליים זו גזרת הדור" אומרות אחיותיי בהשלמה עם גורלן. "מה שצריך – צריך וקונים. אין לי כבר כוח לעשות חשבונות וזה גם לא יעזור הרבה…".

"אני כבר באמת לא יודעת מה קורה בבנק, כמה יש שם וכמה אין ומי נגד מי" מצהירה גם גיסתי דרך קבע. ואל המצעד הזה מצטרפות חברותי לעבודה, ולשכונה, ולאוטובוס העירוני שבו אני נוסעת מדי יום למקום עבודתי וממנו. המצב הכלכלי בשיח סביבי מצייר תמונה כאובה, רגישה, מין פצע מוגלתי שעדיף לא לגעת בו.

ואני שומעת את הכאב, מהנהנת, משתדלת להכיל ולהתפלל יחד עם כולן לישועה והרווחה. ובסתר בסתר, כשאף אחת מהן לא רואה ולא שומעת, אני אומרת תודה לה' שלא שם חלקי עמהן.

אינני שייכת לעשירון העליון וגם לא למעמד הבינוני. בעלי אברך כולל עם מלגה 'מפוארת' ואני עובדת למחייתנו כסייעת לגננת עם השלמות הכנסה מתחלפות פה ושם בשעות הערב. פעם זו מכירה ניידת של גרביים, פעם שרותי קלדנות ומדי פעם מילויי מקום בצהרון הסמוך לבית.

ניסים קורים בכל פעם מחדש. ושלא כמקובל במחוזותינו, אנחנו זוכים להתחיל את החודש ואף לסגור אותו, בכל חודש מחדש. ברור לי שזו סייעתא דשמיא מיוחדת: על אף שההכנסות שלנו הן כמעט תמיד קבועות, וההוצאות בדרך כלל חורגות בחדות כלפי מעלה, אנחנו זוכים לסגור את החודש בלי לצבור ולו שקל אחד של חובות, מזה עשור שלם.

הקדוש ברוך הוא שולח את ברכתו המיוחדת. אני מרגישה בחוש שהדרך הזו שבחרנו ללכת בה מיד עם נישואינו, זוכה לסייעתא דשמיא הרבה מעל דרך הטבע.

וידעתי בוודאות גמורה, שגם הפעם יקרה לנו נס.

יום ראשון הוא יום עייף. אולי בגלל הנשמה היתרה שעזבה אותנו רק אתמול, ואולי זו סתם עייפות פיזית או כבדות מהאוכל של שבת. שעות אחר הצהריים הזדחלו בעצלתיים. הילדים נדנדו ובכו. אולי היה נכון להתחיל להתארגן כבר לארוחת ערב.

פתחתי את דלתות המזווה, משתדלת להתמקד במה שיש: הייתה בו חבילה אחת של פתיתים וסלסילה מלאה בתבלינים. פתחתי את המקרר, היו בו תפוחי אדמה שהצמיחו קרניים, קופסא ריקה של גבינה (מי מחזיר למקרר קופסא ריקה???), קופסה שהכילה שני זיתים רקובים, וחצי עגבניה אחת. פתחתי את המקפיא. נברתי בו. אולי אמצא שאריות חלות משבת ואטגן אותן עם ביצים? השאריות היו קטנות מדי, אולי יתאימו לפירורי לחם לארוחת הצהריים של מחר, ובמילא אין ביצים כדי לטגן.

מה עושים?

קניה קטנה של שלש ככרות לחם, חלב ומעט מוצרי גבינה תציל את המצב. היה טוב לצאת עכשיו עם הילדים לחנות המכולת הסמוכה לטיול – קניה הקטנה הזו. לנשום אוויר קריר בחוץ. אבל במכולת צריך לשלם, וגם לו הייתה כאן אופציה של קניה בהקפה, לא היינו משתמשים בה.

הילדים בכו. עייפות גדולה איימה להשתלט גם עלי. נברתי שוב בכל התאים הנסתרים בארנק שלי. ובתיק שהולך איתי לעבודה.  ניערתי אותם. שום שטר או מטבע עלומים לא נשרו החוצה. ידי טיילו במגירת הכלבו במטבח. אולי אמצא שם איזה שטר או מטבע… למעט כרטיס רב קו ועוד כרטיס דיירקט לא מצאתי כלום.

כרטיס הדיירקט – אולי משם תבוא הישועה שלי? מיהרתי לחייג אל הבנק. אם יש בחשבונינו יתרה קטנה למשיכה, נוכל להשתמש בדיירקט ולקנות בה את צרכינו. פקיד הבנק דיווח לי בקול מתכתי, שהחשבון שלנו עומד על אפס. אפס עגול וחלול וריק.

אולי יש אנשים שמצב כזה, שבו חשבון הבנק שלהם עומד על אפס, הוא בעיניהם הגשמה של חלום. אצלנו לא… בשבילי זה היה כמעט אסון. כיוון שאפשרות לחריגה לכיוון המינוס היא לא אפשרות אצלנו, וגם לא אשראי או צ'ק או הלוואה בשום צורה ואופן, עמידה על אפס עגול וריק, היא תחושה עמוקה של חוסר אונים. כלתה הפרוטה והחודש טרם נגמר… נותרו בו עוד יומיים תמימים. וביומיים האלה, מה נאכל? מה נשתה? איך נשלם לנסיעות בתוך העיר?

דפיקה מוכרת עלתה מהדלת, היא נפתחה ובעלי, חיוור קמעה, נכנס והתיישב. והשעה רק חמש אחר הצהריים… הילדים התאספו סביבו, קופצים מאושר. אבא הגיע באמצע יום של חול! הבכי, שעלה וירד בסלון בשעה האחרונה, נדנד ולא בדיוק ידע מה הוא רוצה, השתתק בבת אחת. "אבא הגיע!!!!" מירי טיפסה לו על הכתף ודודי ליטף את הזקן. "קרה משהו?" שאלתי אותו, דואגת. "לא משהו מיוחד" הוא אמר, מנסה לנער את הרגליים הקטנות שנתלו לו את הכתפיים, ולהשעין את ראשו אחורה על משענת הספה העתיקה והטובה. "כואב לי הראש וגם הגרון מדגדג קצת. זה נראה כמו שפעת קלה". קמתי להרתיח מים בקומקום. תה חם מעולם לא הזיק לאיש, ודאי לא לאיש מצונן…

"ה', אני בטוחה שתעזור לנו" אמרתי קצרות בדרך למטבח, ממשיכה להרהר בדבר ארוחת הערב שאין לי כרגע ממה להכין אותה. ועכשיו גם בעלי כאן, רעב בוודאי מיום שלם של לימוד. תבשיל חורפי חם היה בוודאי מחייה את נפשו. צלצול ארוך עלה מהדלת. השארתי את כוס התה על השיש וניגשתי לפתוח. בפתח עמד אדם זר בחזות חיצונית זרה מאד. "אפשר לדבר עם כבוד הרב?" שאל האיש. בעלי קם מהספה מסוחרר קלות וניגש אל הדלת. כל הילדים בעקבותיו. "אני גדעון מחברת התחבורה הציבורית כאן בעיר" הוא הושיט את ידו לבעלי ולחץ אותה. אינסטיקבית סובבתי את ראשי לכל כיוון. כל הילדים כאן? הכל בסדר. לא קרה משהו למישהו. אל תילחצי לחינם.

כאילו כשקורה משהו למישהו מגיע גדעון מחברת התחבורה הציבורית להודיע…

"חברת התחבורה שלנו יצאה בסקר תושבים קטן, וחשוב לנו שהסקר יהיה אוטנטי, מהשטח" אמר גדעון וקטע באחת את הניחושים הלא הגיוניים שצייר לי הדמיון. "האם תרצה להשתתף בסקר, כבוד הרב?" הסתכלתי על בעלי החיוור שהחזיר לי מבט חייכן שאמר: מה אפשר להפסיד, בעצם? הוא הזמין אותו בכבוד אל הסלון הפשוט שלנו. גדעון התיישב.

הוציא טופס ארוך ושאל סדרת שאלות. כמה אנחנו משתמשים בתחבורה הציבורית כאן בעיר (המון! פעמיים ביום כפול שבעה נפשות). כמה משתמשים בתחבורה הבינעירונית (אחת לחודש פחות או יותר, כשאמי או חמותי מזמינות אותנו) אם אנחנו מעדיפים למלא את הרב קו בלי התחייבות או כחודשי חופשי, או אולי חופשי שנתי (חופשי חודשי, זה חלק מההוצאות החודשיות המסודרות שלנו), מה אנחנו אומרים על זמן ההמתנה ועל תקינות האוטובוסים (מרוצים בדרך כלל, בשעות הבוקר הלחוצות יש מקום לשפר) ו – זהו. "סיימתי אדוני. עזרתם לי מאד" הכסא העתיק שלנו חרק אחורה כשגדעון התרומם ממנו, מושיט לבעלי מלבן קשיח. "מה זה?" בעלי לא הבין. "אה, לא אמרתי לכם? זה תלוש קנייה ברשת 'יש'. על סך חמישים ₪. כל משתתפי הסקר מקבלים אותו. תודה ושיהיה לכם ערב נפלא". גדעון נעלם מאחורי הדלת, משאיר אותי פעורת פה. "אתה מבין מה שקורה כאן???" מיששתי את תו הקנייה הקשיח, לוודא שהדבר אמתי. בעלי לא הבין על מה ההתרגשות הגדולה. חמישים ₪ בסך הכל. נו.

"ידעת שהבית התרוקן, רציתי לצאת לקנות משהו לארוחת ערב, ולא היה לי איך לשלם?" אמרתי לו. ארזתי את הקטנים ומיהרתי אל הדלת. בכניסה לבניין עמד האיש מחברת התחבורה, מוקף בטבעת קטנה של שכנים. היו שאלות קטנות ושכנים שזיהו כאן הזדמנות נחמדה להרוויח. "אני מעוניין להשתתף בסקר" שמעתי כמה מהם אומרים לכיוונו של גדעון, שנחלץ מהמעגל לאט. "קיבלתי הוראה לסקר רק שתי משפחות בבניין, לפי בחירה אקראית" הוא התנצל. "כבר סקרתי כאן שתי משפחות… מצטער, אני חייב לעבור לבניין הבא ברשימה".

גדעון נעלם אל תוך רכבו. ואני המשכתי עם הילדים לסניף הקרוב של רשת יש. חמישים ₪ הם לא הרבה, אבל כשהקדוש ברוך הוא מכניס בהם את ברכתו, הם הספיקו לי בדיוק למה שהיינו צריכים.

הכרטיס המלבני הספיק ללחם וחלב, מזונות ומעט פרות וירקות כדי לסיים איתם בכבוד את היום וחצי שנותרו, עד לכניסת המשכורת החודשית הבאה שלי.

הילדים נהנו מטיול ערבית נחמד. האוויר בחוץ, ספוג בגשם שיצא להפוגה קטנה, הטיב עם כולנו. נשמתי את האוויר הזה. השטוף והטהור, שהקדוש ברוך הוא נותן לנו בשפע בתחילת החודש וגם באמצעו ובסופו, בלי כל דרישה לתשלום מצדנו, ואמרתי לו תודה.

כשחזרנו הביתה, חבורה עייפה ומרוצה, וניגשתי למטבח למרוח לילדים לחם בממרח האהוב עליהם, ראיתי את בעלי יושב בסלון מעל גמרא גדולה. החיוורון שהיה על פניו נעלם כלא היה. "אני מרגיש הרבה יותר טוב" הוא חייך. "לקחתי אקמול קטן". בחנתי אותו, וחיוך האיר את פני בהבנה חדשה: "אם לא היית כאן, בעקבות הצינון הקל הזה, לא הייתי פותחת לנציג ההוא את הדלת, וודאי לא מכניסה אותו פנימה ועונה לשאלות הסקר".

אז גם לשפעת הקלה הזו, שהופיעה בדיוק היום בשעות אחר הצהריים המאוחרות, היה תפקיד.

–