ערב לבבות / ברכי זולדן ונחמי אפל

ערב לבבות / ברכי זולדן ונחמי אפל

הבייגלה והחור / ערב לבבות

חנוש מספרת:

אימא הייתה ממש באמצע לספר לי את הפרק השני בספר הספרייה המותח,

ובדיוק אז, כשמולי הברווז לא הסכים לצאת מהמים, הטלפון שלה התחיל לצלצל.

צללל…צללל…

בהתחלה חשבתי שזה הפעמון של מומו הפרה,

אבל פתאום אימא ליטפה את השיער שלי ואמרה לי באוזן: “חנוש, סבתא מתקשרת. נמשיך אולי מחר, טוב מותק?”

לא! הלב שלי צעק ורקע ברגליים חזק. לא! תמיד באמצע המתח כל האנשים החשובים צריכים להפריע ולהעיר את הפלאפון של אימא.

הלב שלי כמעט התחיל לומר את הדברים הצודקים שלו בקול, והרגליים כבר היו באוויר כדי לדפוק על הרצפה בקולי קולות וברקים,

אבל אז ראיתי פתאום את המורה נחמה עומדת ליד השולחן שלה ואומרת לנו בקולה הערב: “ילדות, מי זוכרת מה זה גם זו לטובה?”

ואת האצבע הבטוחה שלי מצביעה הכי גבוה שיש, וצועקת כדי שכולן תשמענה: “שכל מה שה’ עושה זה לטובה!”

הרגליים שלי חזרו אל הרצפה בשקט. פתאום התביישתי בשביל הקול הזה שאמר לי שטויות מקודם.

מולי הברווז הסתכל לי חזק לתוך העיניים.

נדמה היה לי שהנהן בראשו בחיוך גדול ומאושר ושלח לי קריצה ביישנית.

חייכתי אליו מהר, כי אימא פתאום הייתה לידי וחייכה חיוך גדול עוד יותר עם סוד מסתתר.

הסקרנות החכמה שלי מיהרה להתעורר, “אימא, מה הסוד? ולמה כולם מחייכים אלי היום?”

אימא עשתה פרצוף כזה חושב ואני מיהרתי לומר לפנים המבולבלות שלה: “לא משנה. אבל מה סבתא אמרה?”

אימא צחקה אלי בתגובה. “זוכרת שסבתא הבטיחה שהשנה ערב הלביבות יהיה בלי גלוטן?” הנהנתי מהר, חוששת להתעורר מהחלום המתוק הזה “לכן היא התקשרה, מדהימה שלי. את מוזמנת אליו בחום ונשיקה!” והיא חיבקה אותי חזק. היה לי נעים וטוב לחוש את אימא הטובה לידי. “ועוד הפתעה בשבילך, לפני שנכבה את האור ומולי ילך לישון בארון: דודה ריילי הבטיחה לך הפתעה!!”

אלפי לבבות רקדו לי בלב. נתנו לי ידיים ושרו לי שירים.

הסתחררתי איתם במעגל שובב,

עד שהכרית הוורודה קראה לי אליה, מושיטה לי יד של מרשמלו ענק ואוורירי מענן החלומות…

חלי:

“דודה ריילי הכינה גם הפעם הפתעה! ” אמא לוחשת לדודה שייני.

“שה’ ימשיך לתת לה כוחות” מרימה ההיא את עיניה לשמים. “כל הבוקר היא עסוקה איתם, עם ההפתעות…”

אני מחייכת אל שרי ושנינו מלקקות את הלשון בציפייה.

“צדיקות שלי, באנה לעזור לדודה המבוגרת” הדודה הכי חמודה בעולם נמצאת פתאום לידנו.

שרי קורצת לי בעיניה.

“את מבוגרת? את הדודה הכי צעירה שאני מכירה!” החיוך שנמתח על פניה שווה את הסטייה מהאמת…

“נו שוין מיידאלאך, העיקר שיש לי עדיין כוחות להכין הפתעות לערב לביבות” “בטח, בטח” שנינו מהנהנות בראש. צעירה או מבוגרת העיקר שבכל ערב לביבות מכינה הפתעות טעימות. “בזהירות, מיידאלאך. שהן לא תתהפכנה חלילה!” מזהירה אותנו הדודה תוך כדי דילוג במדרגות. “מעניין מה ההפתעה הפעם”  שרי מקרבת אל אפה את התבנית. “אין סיכוי שנדע לפני שמתחילה המסיבה!”

“שלום חלי ושרי!” חנוש, יוכבד וגיטי בנות הדודות מירושלים כבר כאן.

“איזו הפתעה דודה ריילי הכינה הפעם? אתן יודעות?”

“דודה ריילי לא מגלה לאף אחת מה ההפתעה!” חוזרת מאחורינו הדודה על המשפט ששמענו היום כבר עשרות פעמים.

“עד שלא תתחיל החגיגה, לא נדע מהי ההפתעה!” חנוש אומרת בביטחון רב.

“כל אחת מקבלת מטבע של שוקולד, ישנם מטבעות זהובים, וישנם כסופים”

יוכבד מסבירה לכולן את התכנית.

לחשושים מחויכים מדגדגים לי מאחורי הגב. יוכבד וגיטי מתגלות שם, מסמנות אחת לשנייה בעיניהן.

“חנוש, את שומעת?” יוכבד צובטת את גיטי. מסתירות משהו, הנערות…

“שרי, מה יוכבד וגיטי לא רוצות שחנוש תדע?” שואלת את שרי ברגע של הסחת דעת.

“כל אחת בוחרת איזה מטבע היא רוצה,” יוכבד ממשיכה בנאומה אודות התכנית. העיניים של כולן מופנות לעבר המטבח.

 “דודה ריילי מביאה את הפתעה!!” המדוברת נכנסת בצעדים חגיגיים ועטויי סוד עם המגש בידיה.

“חלי, אולי את יודעת מהי?” דודה ריילי מתכוונת אלי, “אולי, משקה מחליף צבעים” זורקת רעיון.

“אולי, עוגת סביבון?” גיטי מנסה לנחש. “בצקיות ממולאות טעם אישי” שרי מנסה אף היא את כוחה.

דודה ריילי מחייכת בטקסיות ומורידה אחר כבוד את המפית מהמגש. כל העיניים עוקבות אחר תנועותיה במתח…

“סופגניות אישיות!!” מכריזה הדודה בפאתוס וכולנו מעבירות את הלשון על הפה. זה הולך להיות טעים…

“לחלי, ציירתי עם שוקולד לב על הסופגנייה, כי יש לה לב רחב! לגיטי, מקל, כי היא תומכת בכולן… לחנוש כוכב כי… אוי…” דודה ריילי משתתקת..

יוכבד וגיטי קמות מהשולחן, חנוש בעקבותיהן.

“יוכבד וגיטי, חכו לי!” חנוש קוראת להם תוך כדי דילוג המדרגות.

אני רצה אל חדר הילדים, מהחלון שם רואים את הקונדיטוריה הקרובה.

“סגור” אני שמה לב לשלט התלוי על דלת החלון. קונדיטוריית כהן סוגרים בשעה מוקדמת. גם בחנוכה! אבל למה הלהיטות הזו. לרוץ להשוות את יצירותיה של דודה ריילי אל הקונדיטוריה?

יוצאת מהחדר אל הסלון, העניינים שם משדרים הכל כרגיל, אבל בצד אני מגלה את חנוש מנגבת דמעה סוררת.

“חנוש. נעלבת מהציור שדודה ריילי ציירה לך? את לא אוהבת שוקולד וניל על הסופגנייה?” אני מנסה לייבש את דמעותיה של חנוש. אוף. מסכנה. מקווה שלא כתוב לי על המצח שבעליו דווקא מנחשת היטב מדוע ברחו הדמעות….

“אני מוכנה להחליף אתך סופגנייה, אם את רוצה דווקא שוקולד חום!” אני ממשיכה בניסיונות העקר. עדיין לא נפתח אף חוג שמתיימר להתיר לחנוש את הסופגנייה…

חנוש ממשיכה לשתף:

ברחתי מהר אל המטבח, לא רוצה שכולן ישימו לב  לדמעות החצופות שברחו לי מהעיניים.

כל הסופגניות שלא אכלתי ברוב גבורה, נעמדו מולי עכשיו והוציאו לי לשון ארוכה ודה. דקרו אותי בכוח.

ריח הסופגניות הטרי עמד באפי. התעקש לרדוף אחרי לכל מקום שרק נמלטתי ממנו.

המפלט האחרון היה השיש במטבח.

נעמדתי לידו. מביטה בחוסר עניין בכתמים הירוקים חסרי הטעם שנדבקו תמיד לכל דבר ששייך היה לדודה. העברתי מבטי סביב. משעמם היה המטבח. ירוק וחסר חן, אבל קופסה צהובה אחת חייכנית הזמינה אותי להתקרב אליה.

הקשבתי לה, לקופסא. לא יודעת למה.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד