פוגשת כנפיים \ נאווה כהן

פוגשת כנפיים \ נאווה כהן

בואו הצטרפו אלי, ונמריא לתוך הקן המופלא של רננה. נפקח עיניים, נציץ על הכנפיים, ונתבונן…

שבו על הספה עם קפה ועוגה, הרכיבו משקפת ורודה, כדאי להוסיף לב רחב ואוזניים.

אחת, שתיים, שלוש, מתחילים..

 

מעבירה את רשות הדיבור לרננה

כנפיים בוקעות

שלום לכולם, שמי רננה. הייתי בחורה אנרגטית מצליחה, עם המון שאיפות. באופן כללי החיים האירו לי פנים בכל התחומים, אחר כך האירו בצורה קצת אחרת, אך לקח לי זמן להבין שגם זו הארה.

התחתנתי. נולד לי בן בכור ואחר כך נולדה בת פגית שלא שרדה. אחריה נולדה יהודית. קראנו לה כך על שם ההודיה לה’. היא הייתה ילדת חלומות – כך לפחות חשבתי אז. עטפו אותי בהרבה מתנות, והחיים שוב נראו יפים וורודים. אלו היו ימים של הודיה לה’.

ברוך ה’ אני מתאוששת, הכל נפלא. עובר חודש וחצי, חודשיים, יהודית נשארת כמו תינוקת קטנה, מבט חמוד ומתוק, אך לא ממוקד באף אחד, ושכיבה ללא תנועה כל הזמן. הלב שלי אינו רגוע, וכולם מסביבי מרגיעים: “אל תדאגי, אוטוטו זה עובר”. אבל כשהתגלו אצלה בעיות נוספות, התחלנו בסדרת בדיקות שבסופה מגלים ליהודית תסמונת נדירה. נדירה כל כך, שבארצנו יש רק עשרה ילדים כאלה.

כנפיים צחות זו ההגדרה לפניה הטהורות שלא טעמו טעם חטא, וכנפיים מנייר מזכירות לי את המראה שלה, כמו בובת תיאטרון רכה ושברירית.

 

משק כנפיים

התקופה לאחר גילוי התסמונת דמתה למשק כנפיים. כמו יונה שרוצה להשתחרר ממקום ללא מוצא, היא מנסה להניף את הכנפיים לכל עבר כדי לצאת, אבל זה לא באמת עוזר.

זו הייתה תקופה הזויה שבה ניסינו כל יום דברים חדשים ומשונים. אם זה תרופה שכמעט חנקה אותה וגרמה לה לקוצר נשימה עד להגעה לבית רפואה; או קרובת משפחה שאמרה שהיא לוקחת אותה לים, והיא לא  תזוז עד שיהודית תשתזף, והיא תבריא ותתחזק. היה גם אדם שנסענו אליו לקצה העולם, ואחרי חמש דקות של לחיצות במוח, ושלשול סכום כסף גדול לכיסו, הוא הבטיח שמהיום היא תתחיל לדבר ולעשות הכל.  

עשיתי הכל, כי הייתי חייבת להרגיש שאנחנו עושים את המירב, והייתי חדורת אמונה שה’ יעשה לנו את הנס.

 

“כי הרבית טובות אלי”

אחרי יהודית נולדה טובי. בימים הראשונים אחרי הלידה היא הקיאה הרבה מאוד. אמרו לנו שהמח שלה אינו מפותח, לא בשל.  

הרגשנו שאנחנו פשוט לא יכולים לעבור ניסיון נוסף. היו לנו ארבעה חודשים ממש קשים. וה’ ריחם עלינו וגילינו שהיא התייצבה, והחלה להתפתח מהר יותר מבנות גילה, ילדה של “כי הרבית טובות אלי” – כך אנחנו שרים איתה בכל יום.

 

הכנפיים מתרחבות – “כי הגדלת חסדך עלי”

אחר כך הגיע השלב של “כי הגדלת חסדך עלי” ונולדה לנו עוד בת.

רציתי לקרוא לה חיה – לזרעא חיא וקיימא. בסוף הוספנו לשמה שני שמות נוספים, כך שנוצרו ראשי תיבות ‘חסד’. ה’ עשה איתנו חסד. ילדה חיננית שהתפתחה מקסים.

בגיל חצי שנה היא קיבלה חיסון נגד שיתוק ילדים. תופעות הלוואי של החיסון, הם יום יומיים חום, ואכן החום עלה. עובר יום עוברים יומיים, החום יורד, אבל היא שוכבת ממש כמו עם שיתוק ילדים.

התחלנו לברר אולי נתנו חיסון פעיל מידי או משהו מוטעה, ואומרים לנו ש’מה פתאום? אין דברים כאלה’. אורך לנו שלושה שבועות להבין שכרגע, זה המצב החדש.

ושוב מתחיל מרוץ בדיקות שמגלה שהבעיה שלה אינה החיסון, אלא התסמונת הנדירה בדיוק כמו הגדולה.

בתחילה זה התבטא אצלה באופן שונה לגמרי: הגדולה רפויה וחלשלושה מאוד, והקטנה מאיתה חזקה ומאובנת. למעשה כעבור כמה חודשים היא נחלשה ולאט לאט היא מגיעה למצב של הגדולה.

חיה נשארה ילדה חיננית, כל כולה חסד. היא תקשורתית מאוד, מתקשרת ומלהיבה את כולם, מחלקת נשיקות, אך אינה זזה.

 

כנפי יונה

יונה בשבילי זה אהבה, אהבה כל כך מאחדת את המשפחה. הבנות האלו הפכו אותנו למשפחה מיוחדת ואוהבת. ראינו זכות ואהבה להתלכד יחד, ואני חושבת שמאוד נבנינו מהן. כיום במצב הזה ששתי הבנות שלי עם מחלה ניוונית, אנחנו מאושרים על הזכות שד’ נתן לנו, מתאימים את עצמנו למסלול שהוא בחר לנו. אנחנו מרגישים שהן אוצרות, וכל יום שהן אצלנו זו זכות. ובעזרת ה’ שיאריכו ימים אצלנו.

בהתחלה התקשיתי לאהוב את המצב הזה. לפני כן הייתי כל כך קלילה, יוצאת מהבית לפה ולשם, וכעת – לא רק שיש לי ילדה סיעודית, אלא גם אני כמו סיעודית, מרותקת לבית ולא יכולה לצאת לכל מקום בקלות. זה היה מאוד קשה, אך כיום הפכנו למשפחה מלוכדת בבית.

הפכנו את הבית לנגיש, ולמדתי לקחת עזרה בלי להתבייש. למרות שבהתחלה אמרתי שאני לא אעשה את זה, ואסתדר עם כל מצב – הגיע מצב שלא, לא הסתדרתי, וברוך ה’ הכנסנו פיליפינית, העוזרת עם כל מה שצריך עם הבנות.

 

כנפי נשר

כל המציאות הזו היא כמו כנפי נשר. הנשר הוא עז ואמיץ שבכוח עולה למעלה, דוחק את האוויר מטה. כל המציאות הזאת גורמת לי להגביה עוף, למקומות שאף פעם לא חשבתי שאגיע.

במיוחד זכור לי סיפור, כשהבת הגדולה הייתה מטופלת אצל פיזיותרפיסטית מטעם הקופה. שהייתה רחוקה מאוד מתורה ומצוות. ומאוד נקשרנו. הפיזיו היה התירוץ. בחדר עצמו היו שתי דקות טיפול, ושעה וחצי היינו מדברות ביהדות. השיחות האלו בנו לי עצמי את היהדות וחיזקו בי את הקשר לתורה והמצוות, והאושר שאנחנו יהודים. השיחות גרמו לי להתעמת עם עצמי, לחשוב מה לא בסדר, ולהכריח את עצמי להתקדם.

לקראת סיום התקופה קנינו יחד מזוזות לפתח ביתה.

 

מתי הרגשת מאבדת כנפיים?

כל עוד לא עיכלתי את המצב החדש, המשפחה משני הצדדים לא עיכלה. הדבר הציק לנו מאד, ובעצם היה ניסיון נוסף עבורנו.

חוסר ההשלמה התבטא בכך, שלא הסתכלו כמעט על יהודית, ובקושי התעניינו בה. רציתי לצעוק ולומר: היא שלכם בדיוק כמו הילדים האחרים! אי אפשר לזרוק אותה.

זה היה השלב הקשה ביותר. הרגשתי בדידות איומה.

והיה גם מי שהציע פתרונות מציקים ולא מציאותיים, כמו: להוציא את הילדה מהבית, למסור אותה לאימוץ, ועוד כל מיני עצות מכאיבות ביותר.

לאחר שנתיים היה גם שלב העיכול אצל הבת השנייה. חשבתי לעצמי איך אוכל לעמוד בבושה, להוציא שתי עגלות נכים בכל בוקר להסעה, אך מישהי אמרה לי: תראי שכאשר תתחיל השנה – יתחילו הכוחות.

 

אוספת כנפיים ומשלימה

יום אחד זה קרה. התחלתי לעכל את המציאות, והבנתי שה’ נתן לי מתנה יהודית, מתנה שרק יהודים יכולים לשמוח איתה. ה’ ראה שעברתי גל אחד ונתן לי גל חדש. ואז, כשעיכלתי את העניין, התמלאתי שמחה גדולה, וחיי קיבלו תנופה ממשית.

כשראו הסובבים שאני מאושרת עם המצב, חשבו שדעתי השתבשה עלי, אבל אחר כך – כולם הצטרפו אלי.

כיום הן ממש חוויה לכל המשפחה, אוהבים אותן ונהנים מהן. כשאני הולכת איתן ברחוב – אין לי בעיה שיסתכלו עליהן, להיפך! בואו תדברו איתה, בואו תצחיקו אותה. הן ממש מהוות אטרקציה למי שרוצה, וכולם מרוויחים מהם. אני אף מתגאה בהן… והבן הגדול מזמין את חבריו לראות את כל מה שיש לנו בבית בזכותן.

כשאני נעצרת לדבר עם מישהו ברחוב, מתקבצת סביבנו קבוצה של ילדים. יום אחד נעצרתי לדבר עם אחותי ברחוב, ותוך כדי שיחה נעמדו מאחוריה כעשרים ילדים לצפות בבנות. כשעוררתי את תשומת ליבה שהיא נראית ראש הקהל, היא הפנתה ראשה לאחור ונדהמה לגלות את כל הקהל, היא רצתה לבקש כרטיסים, והרגעתי אותה שזה מופע קבוע ומאושר.  

 את מקבלת גם הערות או רחמים מאנשים? אני שואלת את רננה. היא משיבה בשלילה ואומרת: “אנשים לומדים ליהנות מהבנות, ורוצים להיות קשורים אליהם”.

אני קובעת עובדה שזה בטח רק במשפחה, אך רננה מפריכה מיד. היא מספרת על נסיעה לירושלים באוטובוס. בדרך היה לה קשה להחזיק את יהודית בת החמש, כי היא מחליקה מידיה כל הזמן, והאנשים מסביב רק ביקשו לעזור ולהחזיק אותה, וניסו להצחיק אותה.

 

מתי את מרגישה כנפיים שבורות?

כשהמצב של הבנות מצריף אשפוז. אי אפשר לדעת מתי זה יקרה, ובשבילי זה לקרוע את המשפחה, וזה רגע של שבירה.

ברוך ה’ בתקופת הקורונה לא היו אשפוזים וגם למדנו לטפל כמו בבית החולים, כי לבית החולים אין הרבה מה לעזור. אנחנו מכריחים את עצמנו להיות רגועים בבית כדי לא ללכת לבית החולים.

אשפוז שזכור לי במיוחד היה ביום השני של חנוכה, יהודית שלי פרכסה ללא הפסקה, היינו חייבים לנסוע לבית הרפואה לפני הדלקת נרות. בעלי נסע איתה, ואני הדלקתי לבד עם הילדים את נרות החנוכה ואחר כך נסעתי לבית החולים. שם שהיתי כמעט כל החנוכה. ביום האחרון של חנוכה, הודיעו לי בבוקר שאנחנו משתחררות הביתה. כל כך התרגשתי שנדליק כל המשפחה ביחד!

היה זה יום חורפי קר וגשום מאוד, והילדה אחרי דלקת ריאות. ביקשתי מהרופאים שישחררו אותנו במהירות, כדי שנספיק להדליק נרות בזמן; אבל בבית החולים אין מושג כזה של שחרור מהיר.

ביקשתי שוב ושוב, ובסוף קיבלתי שחרור בשעה של הדלקת נרות. התקשרתי לבעלי שיחכה לי להדלקה, אני אקח מונית ואבוא. מצידי שנדליק רבינו תם, נדליק שעתיים אחרי – העיקר שנדליק ביחד, אחרי שעברנו חנוכה כל כך קשה.

אני יורדת למטה ואין שום מונית. אני מתקשרת לחברת מוניות, ואין. ביקשתי מהאנשים שהיו ברחוב לחפש מונית, אך הם אמרו שאין שום סיכוי שאשיג מונית כרגע.

התחלתי ללכת לתחנת האוטובוס, כשאני קפואה ורטובה. ניסיתי לעצור טרמפ, ולא הצלחתי.

אני רוצה להגיע הביתה! הכל סביבי חשוך, גשם ברד, וקור אימים, ואין אוטובוס, אין מונית וגם לא טרמפ. הילדה בוכה ובוכה, ואני מצטרפת אליה ומתפללת: “ריבונו של עולם! אני לא יכולה להבין איך זה יכול להיות טוב, איך זה יכול להיות רחמים, אבל אני בטוחה שזה רחמים”.

אנחנו בוכות, והגשם בוכה איתנו. הילדים מתקשרים בוכים: אמא מתי כבר תבוא להדליק איתנו? נהיה כבר לילה, ועדיין אין כלום באופק. נראה לי שזו הייתה השעה הכי קשה שלי.

ה’ ריחם עלי ובסוף הגיע האוטובוס – אחרי שלושת רבע שעה. הנסיעה ארכה כשעה והביתה הגענו בשעה מאוחרת מאוד.

יודעות מה ה’ הראה לי בדרך?

ישבה לידי חברה מהעבר שחזרה מטיפולים כימותרפיים, והייתה נראית ממש סמרטוט. לא נעים להגיד, אבל הצרה של חברתי, פשוט קצת אוששה אותי. אמרתי לעצמי: את מתלוננת? תודי לה’!

יש צרות גדולות יותר ואנחנו לא יודעות מהם הרחמים. גם כאן במצב הזה, כשהרצון שלי היה להדליק נרות יחד, ואין דרך להגיע הביתה –  ה’ הוא אב רחמן ורק הוא יודע שזה היה הרחמים.

 

כנפיים מגוננות

מה שעוזר לי להתמודד עם המצב, זה חוש הומר שד’ חנן אותי ואני מקבלת ממנו הרבה אנרגיות בהתבדחות על המצב. זה מתבטא גם בקשר ביני לבין אחת הגננת של הקטנה. יש בינינו דו שיח יומי כתוב בהומור, וזה מאוד נותן כוח למרות המצב המאוד מאתגר. 

במחברת הקשר הגננת כותבת מה היה בגן, ואני כותבת ד”ש חוזר מהבית. שתינו שנונות והומוריסטיות, והתכתובת בינינו הפכה למעין עיתון יומי בגן, שעובר בין כל הצוות המטפל.

כל הדפים האלו שמורים אצלי כספר בדיחות פיקנטי. מי שקורא אותם, גם אני בעצמי, צריך לתפוס את הכיסא מרוב צחוק.

 דוגמא? בבקשה!

הגננת כתבה: “שיחקנו עם חיילה קוקו עד שהרגשנו קוקו ריקו”.

“יהודית צוחקת כשמקבלת מכה ובוכה כשהכל רגוע”.

בזמן הקורונה כתבתי לגננת: “חזרנו מבידוד. שמרו על שני מטר שלא נצטרך שוב בידוד”.

תגובת הגננת: “אנחנו לא שומרים על שני מטר. אנחנו משפחה גרעינית”.

עניתי: “אין בעיה. קבלו אותה גם בבידוד”.

גננת: “בענייני בידוד אנחנו משפחה עם משרד הבריאות”.

אני: “אז חיילה בת חורגת”.

 

כנפי רוח

כוח אני מקבלת מהעוצמה והזכות שיש לי, שה’ בחר בי לתפקיד הנדיר הזה, והכל ממנו.

כמובן אני צריכה תמיד לחזק את האמונה. אני עדיין דואגת כל הזמן, אבל מאמינה בשליחות שד’ נתן לי.

 

כנפי חלום

החלום שלי הוא כמובן – משיח! בכל פעם שצצים כל מיני קשיים, אנחנו אומרים להן: אל תשכחו אותנו! עוד מעט מגיע משיח, אתן תרוצו לפנינו. אל תשכחו לפתוח לנו שערים! ולפעמים כשהן בוכות, אנחנו אומרים להן: תנצלו את הדמעות, תתפללו לה’, מצוין! תבקשו ממנו שירחם על עם ישראל. והן מחייכות לפתע כאילו הבינו.

שולחת כנפיים

מה המסר שלי? כל אחת מקבלת כנפיים בהתאם לצורך שלה לעוף, ולמרחק שהוא צריכה להגיע. אם אין לה עדיין כנפיים, כנראה עדיין לא הגיע הזמן שלה לעוף. וכשהוא יגיע, היא תקבל את הכנפיים המתאימות.

 

רננה, תודה שהרשית לנו להציץ לתוך המסע הקסום שקיבלת מאלוקים. ועל הדרך גם חיזקת לנו את הכנפיים שלנו.

מאחלים לך, שפע של כוחות ושמחה, שהכנפיים שלך תמיד יישארו שלמות, חזקות ומגוננות, ושד’ יגשים לך את כל החלומות.

תודה לכם, קוראים יקרים, שהשתתפתם איתנו במסע. מאחלים לכם נחיתה רכה, מחזקת ובונה.

 

לעוף נכון עם ההומור

ציפי, מטפלת בגישת “תרפיית הבחירה”, מספרת לנו על ההומור ממבט אחר:

ההומור הוא כלי עוצמתי להתמודדות, אך צריך לדעת להשתמש בו נכון.

קודם כל אנו צריכים לדעת, שהניסיון לברוח מהמציאות גורר אחריו רגשות שליליים.

לכן, אם נשתמש בהומור כדי לברוח מהקושי, זהו בעצם חוסר חיבור למציאות המאתגרת, ובזה אנו גורמים להיווצרות של רגשות שליליים הרבה יותר חזקים ממה שהתמודדות עצמה מייצרת.

אך כשנשתמש בו מתוך הכלה של המציאות המאתגרת, במקרה כזה ההומור ישמש כצורת חיים נכונה.

 

 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד