פורשת כנפיים על הבמה / חיה נוף
'די, למה אני כל כך חוששת מהתפקיד שלי?!'
'אז תפסיקי כבר עם ההתלבטות הזאת', אומר הקול הפנימי.
'אבל… קשה לי… אני לא מסוגלת…' חוזר הקול הראשון שלי.
'סומכת עלייך שתסדרי עם התפקיד הזה במאה אחוז!' אומר שוב הקול השני, המעודד.
'טוב, בואי נדמיין איך אני על הבמה', אני אומרת לעצמי, ומתחילה: 'שלוש ארבע ו…'
אני סוגרת את הדלת של החדר, כדי שלא ישמעו אותי ברחבי הבית,
ו…. מתחילה:
'שלום! קוראים לי…'
'די, זו לא אני בכלל, זה בכלל לא האופי שלי…' צועק לי הקול מבפנים.
'את עושה את זה נהדר', אני שומעת את הקול השני.
'עוד פעם, תתחילי מחדש', אני מצווה על עצמי…
'בסדר…'
בודקת שוב שאף אחד לא מקשיב מאחורי הדלת ו… מתחילה!
מסדרת לי ת'במה הקטנה שהכנתי לעצמי ועולה עליה…
מתחילה לשחק את התפקיד של ג'וליה הקטנה, שמנסה להיחלץ מהמקלט בבניין.
'ג'וליה, את בסדר?' שואלת אמא בדאגה.
'כן, ממו, הכל מצוין ברוך ה", ג'וליה עונה בביטחון.
אני ממשיכה לשחק ת'משחק לעצמי…
'הופ, גמרתי. זה לא כזה מסובך!' אני אומרת לעצמי בעידוד.
'אבל… איך זה יהיה באמיתי, לפני קהל המוזמנים???' שואל קול פנימי, הספקני.
"אקרא לשתי חברות, ולאחותי הקטנה. הן יהיו הקהל של ההצגה הראשונה שלי", אני עונה לקול ההוא, המהסס.
"ריקי, תתחילי, אנחנו במתח!" אומרת רותי אחותי.
שני חברתי מוסיפה: "אני בטוחה, אבל באמת, שתציגי מושלם!"
"ככה אתן חושבות? מי אמר לכן?" אני שואלת בספקנות.
"כי אנחנו מכירות אותך!" מגיבה מירי.
"אז את מתחילה?" שואלת רותי.
אני מהנהנת בראשי לאות הן.
ומתחילה.
בתחילה בגמגומים, ובהיסוס ובשקט, עד שלאט לאט אני נכנסת לתפקיד, וטון הדיבור הולך וגובר. אני משחקת את התפקיד כאילו אני נמצאת לבד בחדר, בלי שום קהל, לא מרגישה שמישהו נמצא לידי…
זהו, הקטע נגמר, ושני ומירי חברותיי אומרות ביחד בהתרגשות: "ריקי, עשית את זה מעולה, ידענו שתצליחי!" אני מסמיקה.
ורותי אחותי אומרת: "ריקי, אני חייבת להיות בהופעה, ירשו לי להגיע?"
"בטח שכן!" אני עונה לה, "למה לא?" מוסיפה.
"כי אני לא בחורה בסמינר…" היא אומרת.
אני צוחקת: "את אחות של ג'וליה…"
בתוכי אני עדיין מלאה בכל מיני חששות…
"אבל מי אומר שזה באמת יהיה יפה?" אני שומעת את עצמי אומרת.
"את ראית שחברותייך כל כך נהנו…" אומר קול נוסף בתוכי.
"אוף, ריקי, תעני כבר תשובה סופית למורה!" אני גוערת בעצמי.
"תעני עכשיו, אל תדחי את זה יותר מדי", עונה לי הקול השני.
*
ריקי מסתובבת הלוך ושוב בחדרה.
"כן, לעשות את התפקיד או לא?" שואלת את עצמה.
"למה לא?" היא שואלת שוב.
"טוב… אז אתקשר לומר למורה שזה כן, סופית", היא עונה לעצמה.
*
התאריך של המופע הגיע. איזו התרגשות!
אני מביטה סביב, רואה הרבה דמויות מוכרות ולא מוכרות.
"כל אלה הולכים לראות איך אני מופיעה???"
"אולי… בכלל לא אציג, אתחרט וזהו?" שואלת את עצמי.
דפיקות לב נשמעות בחוזקה בליבי.
איך אעשה את זה?
איך אציג מול קהל כזה גדול?
"ריקי, המופע מתחיל!" קוראת לעברי תמי, השחקנית השנייה.
קול מבפנים רוצה לומר לתמי: 'אני לא עולה על הבמה'.
אבל הקול השני אומר 'כדאי לך, ראית שאת מסוגלת!'
אני מרגישה בתוך ערבוב של הרבה קולות, חלקם שלי, חלקם של חברותיי.
'תעלי כבר!'
'אני מתביישת'.
'שווה לך לנסות, פעם אחת'.
אני לוחשת פרק תהילים בלחש ועולה לבמה…
מחיאות כפים סוערות מכיוון הקהל.
'מה, אני כבר אחרי?!'
'אני מרגישה אחרי חלום'. "עשית את זה נהדר!" אומרות חברותיי.
"ריקי, הפתעת אותנו בגדול", אומרת אמא ואוספת אותי לתוך זרועותיה בחיבוק גדול.
