רוקמת חלום / אתי אורנג’

רוקמת חלום / אתי אורנג’

רוקמת חלום/אתי אורנג’


“את מבינה? אז חשבתי, אם אני צריכה ככה לשבת ולחלום בתור סייעת, למה שאני לא אעזור לה קצת במטבחון?”
היה לה קול חד משמעי. כזה שעד שהיא לא גומרת להגות כל מילה עד סופה המתנגן, אין אפשרות להנהן בראש להסכמה. כי היא לא גמרה לדבר.
וריקי, רצתה שקט!
“אהה”, מהנהנת בראשה. עוצמת את עיניה לשבריר שניה.
יעלה המשיכה לתאר ולספר את קורותיה בצהרון, דורשת פה ושם תגובה, שואלת שאלות, מתארת תיאורים מעייפים. ולא גומרת. …
ריקי בלעה את רוקה. מביטה על יעלה מצדודית עיניה.
האם זה חוסר טאקט? שכליות יתירה? או פשוט… משהו דפוק באופי…?
מי הלא בסדר פה, היא, ריקי, שצריכה את הנסיעה השקטה הזו בשביל ללבן דברים עם עצמה… קצת להירגע מהערב העמוס?
או יעלה, שפשוט לא סותמת?
“זהו. אז המלצתי לה על אחת שתערוך לה אלבום דיגיטלי, ציפי שיינין, מכירה?”
“כן” חייכה ריקי. מנסה לשדר בעיניה עייפות רבה, והמאמץ לעשות זאת לא היה רב כל כך.
כמה התקציב? איזה גודל? כמה עמודים לאלבום?

אז בסוף היה לה מה לדבר ומה לומר. נס שהיא נזכרה סוף סוף בנושא שמעניין גם אותה…
אופס… מדרגת האוטובוס זעה בחוסר יציבות.
ריקי פוסעת בצעדים עששים אל הבית. סוחבת על כתפיה משקלים כבדים, שאפילו הנסיעה באוטובוס לא הצליחה לפרוק.
איך? איך יש בעולם אנשים כל כך פטפטניים וחסרי דאגות כמו יעלה?
אלפים צעדו שם, בשביל המלבלב. משוחחים זה עם זה בהתרגשות. צועדים בצעד אחיד ומבוקר. כאילו האופק נראה קרוב מפעם. כאילו הדרך אינה מלאת קמשונים ואבנים דוקרניות.
הם היו אנשים, עם עיניים בורקות. של כאלו שלא טעמו את טעמה המר של הדחיה.
הליכתם הייתה משוחררת, נראה שלא חשו מעולם בלפיתתה ההדוקה של תחושת חוסר האונים.
אבל הוא.
חשב שהכיר כבר את הדרך הזו. חשב שידע בדיוק היכן ממוקמת כל אבן נגף והיכן האיזור הסלול יותר, השטוח.
ושוב, נכזב.
צועד בכתפיים שמוטות. נלחם באיתני הטבע ששוב גרמו לו לתסכול כה רב.
והשמש, מה יהא עליה?
מתי יזכה הוא לחוש בחום.
והוא כזה קטן… באמת, שואל בתום.

“ש—-לום! מה שלום רחלי?”
היא נשענה על אדן החלון, שני מרפקיה מאבטחים אותה משני הצדדים.
“ברוך ה’, מהמם! “
לקח לה שניה לאחוז את משמעות הקול האנמי הזה של רחלי…
“רחלי?”, היא שאלה, לאחר תאורי סרק של שתיהן. כן, הלכתי לשם וקניתי את זה, חזרתי הביתה ופגשתי את ההיא.
“רחלי? את… עצבנית על משהו?”
שקט כלשהו נתלה על האפרכסת.
אחר כך אמרה רחלי: “לא… אני פשוט קצת… עייפה…”
בום.
בלא משים שחו כתפיה.
אהה.
רחלי פשוט עייפה.
והיא גם בכלל לא עצבנית.
רחלי, שלא מתקשרת לפני שתים עשרה בערב, כי אלו השעות לדבר.
וגם אלו הן השעות, בהן היא כמו תמיד, פשוט עייפה.
“אז… לכי לישון רגוע!” היא הפטירה בכמות הכי גדולה של המרץ שיכול היה גרונה להפיק.
להשלמת התפאורה חייכה לעצמה.
אח”כ יישרה את שפתיה. ואז כווצה אותם, עיניה רציניות.
מרחיקה את הפלאפון מאוזנה.
מחכה לאות הסכמה מהעבר השני.
“אבל את, ריקי ,לא תשני רגוע”.
חיוך בלתי רצוני. אהה. אז רחלי קולטת את אכזבתה.
,מה”? שאלה בקול מתנגד.
“כן. רחלי יודעת…”
בסדר. אז רחלי יודעת. ועכשיו רחלי עייפה… אז…
“לילה טוב לך”.
“תודה”, זו רחלי. “תהני.”
נועצת מבטה בנוף החשוך שמולה. נותנת לרוח כלשהי לאוורר את שערה. לעשות בו כבשלה.
האם היא נותנת לאנשים לעשות בה כבשלהם?
היא אוהבת את רחלי. מעריכה אותה מאד.
נהנית לשוחח ולהחליף רשמים. מתענגת מההתעניינות האמיתית. מההבנה העמוקה.
אבל כל זה- רק כשלרחלי יש זמן אליה.
והיא? מתי יהיה לה מישהו שיתעניין בה באמת, בכל זמן. ימלא את התחושה החסרה שלה. ולא רק מתי שמתחשק לו.

גם היא יודעת להתעניין באנשים באמת. להקשיב, להשתתף, לתמוך ולייעץ מכל הלב.
האם היא לא שווה את היחס הזה?

פתקה קרועה הייתה תלויה על עמוד העץ.
“ביום הרביעי הלכה לעולמה התקווה. הלוויתה ארכה דקות ספורות .למנחמים הרבים שגדשו את הבית ברחוב השגרה, לא ניתן יחס הולם.
האבלים העדיפו לומר נואש. להתענג על תחושת הכאב. להתכרבל עמוק בתוך תחושת הבדידות.
עוד לא נפלו שבע, וכבר בחרו להישאר שם. כבודם- במקומם מונח ואף לא טפח מעל.”
קולות חרישיים עלו מעם האגם השחור. הסמוך עד מאד לעמוד המתקלף.

האם גם את הזדהית עם ריקי עת מילא מלל רב את החלל החיצון, בזמן בו רצתה להתכנס בתוך רגשותיה, ללבן… להסיק מסקנות?
האם גם את הזדהית עם תחושת העלבון עת רצון טהור של התעניינות כנה מופר בתגובה קרה, פיזית כל כך.

אלו הן שתי דוגמאות מתוך רבות. חלקן באות בתחום החברתי, חלקן בתחום כלכלי, חלקן בתחום הגופני.
וכולן, מתקשרות לאוטומט.
שני כוחות פועלים בנו ויוצרים את תגובותינו, אלו הם הרגש והשכל.
את פעולותיו של השכל אנו מכנים ‘הגיון’ ואת פעולותיו של הרגש- ‘התנהגות רגשית’ או ‘הגיון רגשי’.
ההבדל המרכזי בין רגש לשכל הוא ‘מערכת ההפעלה’ השונה. החשיבה הרגשית במוח מחוברת יותר למערכות המפעילות את הגוף מאשר החשיבה החוקרת או המנתחת נתונים, ולכן הרגש מתבטא דרך הגוף, והגוף מביע מצבים רגשיים.
כאשר אני מרגישה חולה- גם מצב הרוח מושפע. כאשר אני שמחה- גם הגוף מרגיש חזק יותר.
החשיבה החוקרת השכלית מושפעת ומשפיעה פחות על הגוף. יחד עם זאת יש מצבים ושיטות, בהם על ידי חשיבה מיוחדת ניתן להשפיע על הגוף בלי מעורבות של הרגש.
הפרדה בין רגש לשכל, פירושה: לעבור מחשיבה רגשית אוטומטית לחשיבה מודעת, המאפשרת התייחסות לרגש באופן מודע.
כאשר אנו באים להשליט את החשיבה המודעת (שכל) על החשיבה הרגשית האוטומטית (רגש) במטרה להתמודד נכון יותר עם קשיים, עלינו לשאול את עצמנו כמה מתגובותינו נעשות מתוך הרגל רגשי או שכלי, וכמה מתוך המחשבות שלנו באמת רלוונטיות לקושי איתו אנו מתמודדים.
כדי לענות על שאלה זו עלינו לבדוק, עד כמה פעולת החשיבה והרגש שלנו הן אוטומטיות ומותנות בהרגלים שרכשנו בגיל צעיר או כתוצאה מהתניה חברתית.
למשל, מהן תפיסות החיים האוטומטיות שאת אומרת לעצמך בתחום החברתי?
לדוגמה: להיות לבד זה רע. חברה צריכה לתת את כל כולה. כמו שאני מתנהגת לחברה כך היא צריכה להתנהג אליי. אם לא מגלים סודות זו לא נחשבת חברות. חשוב לי לרצות את הסביבה. יחס קר מחברה קרובה זה דבר שובר. כדי להצליח אני צריכה להיות חזקה. אסור שיראו שאני בוכה—
וכן הלאה.
האם התפיסות האוטומטיות שאת אומרת לעצמך בתחום הזה הן אכן נכונות באופן מוחלט?

הגיוני שחלק מתפיסות החיים האוטומטיות והזכרונות, שבעצם קיומם משפיעים על התנהלותך כיום, אכן היו בתחילה נכונים וחשובים לגבייך, אך עם הזמן איבדו ממשמעותם והפכו ממחשבות נכונות לתפיסות מקובעות, שבבסיסן הן תוצאה של חוויות רגשיות מתקופת חיי הילדות.
תפיסות מקובעות יוצרות גדרות ומחסומים בלתי נראים, המקשים על בחירות נכונות ועל מימוש הרצונות האמיתיים שלך. הן גם מונעות ממך לפתור את בעיותייך ולחיות את חייך באופן בו את חולמת. (ולאו דווקא בתחום החברתי).
בהתייחס לשתי הדוגמאות הכתובות למעלה.
מה על ריקי לעשות?
דבר ראשון: שאלי שאלות כדי להגיע לתובנות חדשות.
מה בעצם הבעיה? למה זה כל כך מפריע לה?
היא רוצה לחשוב. קצת לחלום ולבהות— ונכנסים לה, לתוך המחשבות!
מה בדיוק היא מרגישה?
שאף אחד לא מבין אותה. מספיק מה שהיה הערב. היא לא מרגישה שהיא באמת חשובה למישהו.
האם יש צורה אחרת של רגשות שהיא יכולה להרגיש כלפי הבעיה?
היא יכולה לנסות להבין את הצורך של יעלה בפריקת רגשותיה היא.
היא יכולה גם להבין מאד את עצמה, ולהסביר ליערה על עייפותה הרבה…

באותה דרך תוכל ריק להתמודד גם עם המאורע השני.
מה בעצם היא מרגישה?
דחיה חזקה. היא מתעניינת ולאנשים אין זמן אליה.
מתי, באיזו תקופה החלה הבעיה?
בשבועות האחרונים. הי אמרגישה שרחלי מסתדרת היטב בלעדיה.
למי הבעיה מפריעה?
לשתיהן.
מתי היא חשה בקושי הזה באופו מטריד?
בשיחות האלו, בשעת ערב מאוחרת.
כיצד היא יכולה לשנות את המצב?
לדבר בכנות. וכו’…
משאלות אלו ועוד נוספות, ניתן להבין כי לא המאורע הספציפי הזה גורם לריקי לכעוס. בהתייחס למקרה הזה, כעס הוא פעולה אוטומטית בלתי נשלטת. על ריקי לזהות מה מפריע לה. ולהגדיר לעצמה במדוייק מה היא יכולה לעשות בנידון…

לכולנו קשיים. בכל התחומים. גם הקטנים ביותר.
בצורה הזו, של תפירת תך ועוד תך ע”י שאילת שאלה אחר שאלה בצורה ומושכלת ומודעת, נוכל בסיעתא דשמיא לתפוס את המושכות על תגובותינו, לנהל את חיינו מתוך בחירה. מתוך התבוננות עמוקה.
ולרקום, את חלומנו פה בעולם. 

תגובה אחת

  1. אסתי דרעי הגב

    מהמם!!
    איזו כתיבה יפה…
    ממש אהבתי!

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד