שיבוץ שמימי מדויק
"אמן יהא שמיא רבא" הדהדו עשרות קולות פעמונים בין קירות בית הכנסת, ור' זרח, שניכס לעצמו את זכויות האמן מהפיות הקטנים רץ לפינתו הקבועה, מוציא מאמתחתו את שקית ההפתעות המיתולוגית כשעשרות זוגות ידיים נדחסות סביבו במעגל, כאילו היו ציפורים דקיקות, המנסות לפרוש כנף והשמיים צפופים להם מדי.
המתפללים סגרו את סידוריהם והחלו להתקדם לכיוון שער בית הכנסת, בצעדים נינוחים של שבת. ר' סנדר התקרב אלי ממקומו הקבוע, ועל פניו החיוך השבתי השליו, שאינו ממהר לשום מקום. שנינו ידענו כי השעה שלנו אינה דוחקת, ובביתי כמו בביתו, ערוכים בני המשפחה להמתין לנו עם הקידוש לפחות חצי שעה נוספת.
שליחות קודש לקחנו לעצמנו, שטח להתגדר בו. והיא אינה שונה מהמצווה שחטף לו ר' זרח עם האמנים של הפיות הטהורים, מהמצווה שלקח לו ר' יוסל בשתי ידיים, לשמור על השקט בזמן קריאת התורה, ומההתנדבות של ר' מוישה, עם שמירת הסדר והנקיון בבית המקדש מעט הלזה, המהווה מרכז מפואר לתורה ולתפילה, יהלום בטבורה של ירושלים, קרתא דשופריא.
מבט קטן של מצווה משותפת עובר ביני לבין ר' סנדר, ומיד ממשיך ומשוטט אל חלל בית הכנסת. איננו נדרשים לטרוח הרבה בחיפושים, מושאי החיפוש שלנו נמצאים מיד: זה הבחור ההוא שמתמהמה ארוכות לצד ארון ספרי הקודש, אצבעותיו מדפדפות במהירות הברק בחומש שאינו מכיל את פרשתנו. זה בחור תוהה שמסתובב בין הספסלים, כאילו מחפש דבר מה, והבעה חוצניקית שאי אפשר לתרגמה במילים, נסוכה על פניו במבוכה ביישנית. אלו זרים נוספים, מפוזרים זעיר פה זעיר שם, וממתינים בלי מילים לנדבת לבנו.
והם רעבים.
"גוט שבת ר' איד!" טפחתי על שכמו של הבחור השקוע בעלעול מהיר. הבחור הסתובב אלי ומבטו מצפה. "אני רוצה להזמין אותך לסעודת ליל שבת" פניו של הבחור אורו, כאילו הדלקתי בהם פלורוסנט רב עוצמה. "יס, אני לחפש מתארח"! היא אמר והסמיק. "אתה תהיה אורח הכבוד שלנו!" צץ ר' אשר משום מקום ולחץ את ידו ביד הבחור. וכבר הם יצאו יחד את בית הכנסת, יד ביד, אצלי בבית מחכים כבר חמשת האורחים הקבועים, ואין מקום להכניס סיכה נוספת… באשר לאלה, זכיתי ומלאכתי נעשתה בידי אחרים.
מזווית עיני הבחנתי בר' סנדר, השקוע בשיחה ערה עם ההוא, שההבעה החוצניקית הברורה נסוכה על פניו, עם ערבוב קל של מבוכה. ומזווית עיני השניה, למודת הנסיון, ראיתי את הבחור השלישי, שעודנו משוטט במבוכה בין הספסלים.
ניגשתי אליו, שולח אליו יד בידידות. "אתה בטח מחוץ לארץ, ובאת להתעלות בתורת ארץ ישראל" אמרתי לו. "תהיה לנו זכות לארח אותך לסעודת שבת".
"אוהו גוד" הנהן הבחור. "כל החברים שלי יודעים, בבית הכנסת שלכם בירוז'לם יש שיבוצים של הכנסת אורחים. אני אשמח באמת להיות אורח, אם זה לא קשה ולא מפריע". הוא בלע את רוקו, מסמיק. "פשוט כל הישיבה שלי יצאה היום לחופש, ורק אני לא היה לי לאן לנסוע…".
"אתה תהיה אורח של…" התחלתי משפט ולא ידעתי איך אסיים אותו, עיני שוטטו במהירות אל מרחבי בית הכנסת המתרוקנים והולכים. ר' שלמה זלמן! הוא יכול להיות הכתובת הנכונה. הוא כל כך אוהב אורחים! 'סעודה בלי אורחים, היא מבחינתי לא סעודת שבת', הוא אמר לי לא פעם. עזבתי את הבחור הנבוך לרגע קט, והתקרבתי בצעדים מהירים אל ר' שלמה זלמן, המעיין בעלון לפרשת שבוע. "מקום לאורח אחד, יש לך?" ר' שלמה זלמן, נבהל קמעה, הרים את עיניו. משראה אותי ואת הבחור המדדה מאחורי, הבין הכל. "כן, יש מקום! יישר כוח! אנחנו נשמח מאד מאד לארח את הבחור הצדיק הזה". הוא אמר והתקרב איתי אל הבחור הזר. לחץ את ידו בהזמנה ידידותית, הניח את עלון פרשת השבוע היכן שהניח, כדי לא להניח את הזר ברעבונו, ויצא את בית הכנסת יחד עם אורחו.
מבטי המשיכו לשוטט. היו כאן בחורים נוספים? אני יכול לצעוד הביתה, אל העם הפרטי שלי המצפה לקידוש?
רוח ירושלמית קלה הניעה את פרוכת הקטיפה, מהנהנת לי לשבת שלום. אני את תפקידי סיימתי, ככל הנראה. גם השבת, אזכה להתיישב לסעודת השבת עם ידיעה, שעזרתי לעוד כמה יהודים לשבת לסעודת שבת משלהם.
סדרתי מפת לבנה סוררת על אחד השולחנות הצרים והתחלתי להתקדם אל הדלת. בעומדי מולה קפאתי על מקומי.
שובל של בחורים זרים נכנס פנימה, מתנשף ומלהג בשפה זרה. סקרתי אותם, למן כובעי השבת שעטרו את פניהם העדינות, ועד חרטומי נעלי השבת המצוחצחות שלהם. הם בדקו את בית הכנסת הריק, ואחר בדקו אותי. הביטו זה בזה בחוסר אונים, והחלו לירות משפטים לא ברורים במבטא צרפתי כבד.
"אתם מחפשים מישהו?" שאלתי אותם, תוהה.
"אנחנו, אההממ… קווא. אנו מחפש אוכל" בדקתי את פניהם החוורים ורחמי נכמרו. עומדים לפני חמשה יהודים רעבים, בבית שלי הפרטי אין מקום לנעוץ בו סיכה נוספת, עם כל האורחים הקבועים. ואני, אנא אני בא? איך אתיישב לאכול את סעודתי כש…?
בחור מתנשף הגיע אחרי החבורה. זיפי זקן קטנים עטרו את סנטרו. עוד יהודי רעב! גוש כבד התיישב בלבי. ר' סנדר! תרעומת קטנה הזדחלה לגרוני, מאיימת לחנוק אותי. ר' סנדר יושב לבטח לצד השולחן הערוך עם אורח הכבוד שלו, איך הותיר אותי לבד בזירה.
"גוט שבת ר' מאיר" הושיט הבחור החדש את ידו. בהיתי בו. "אנחנו מכירים מאיזשהו מקום?"
הבחור הנהן. אמריקאיות כבדה התגלגלה היטב תחת לשונו. "אתה לא זוכר אותי, אבל אני זוכר אותך, טוב מאד!" הוא אמר. "אני פעם אחת באתי לכאן, אולי לפני שנתיים, לבית הכנסת שלכם בשבת! פעם אחת שדודים שלי לא היו בבית שלהם בירושלים, באתי לכאן, לבית הכנסת, ועשית לי 'שיבוץ' של הכנסת אורחים, כמו שכולם מספרים".
לא, לא זכרתי. לא אותו ולא את קולו העשיר.
"נו, ונשארת רעב?" דליתי שביבים של בדיחות הדעת לכיוונו. "נואו", הוא הניד בראשו. "אני נשארתי שבע מאד!!! קבלתי שם כבוד מלכים, בבית הירושלמי ההוא. אני לא אשכח את זה! באיזה יופי הם קבלו אותי, כאילו ישבו כל השבוע וחיכו לי! כאילו הכירו אותי מאיזה מקום!
ראיתי איך כל הילדים הקטנים שהיו שם שמחו איתי, ואמרתי זה כל כך יפה! הלוואי שאני אצליח, אחרי שאני אבנה את הבית הפרטי שלי, לעשות כזאת הכנסת אורחים אמתית, מכל הלב!".
"נו, בעזרת ה', תזכה בקרוב" איחלתי לו.
צחוק שופע התפזר על פניו. "אני כבר זכיתי, ר' מאיר! אני זכיתי והתחתנתי לפני חודש! ואנחנו באנו לגור בארץ הקודש, כמו שתמיד חלמתי!
ועכשיו, אמרתי לעקרת הבית שלי 'אני חייב להחזיר פעם לר' מאיר הזה, על ה'שיבוץ' שהוא עשה לי אז. זה היה כל כך נעים וטעים…! ועקרת הבית הסכימה, ואפילו שמחה לבשל ולהכין. לקח לי קצת זמן לזכור איך ממוקם בית הכנסת הזה, הייתי אצלכם רק פעם אחת… והיה לי כל הזמן בלחץ, אולי אני כבר לא מוצא כאן אף אחד… שאלתי אנשים, איפה בית הכנסת של ה'שיבוצים'. הרבה אנשים לא ידעו מה הכוונה שלי. אבל בסוף הגעתי לכאן, ר' מאיר. אתה רואה?".
בחנתי את פני המצב, את עשר העיניים שבהו בתהיה בשפה הקטועה קמעה של הזר, שמיל קראו לו.
"כמה מקום יש לך בבית? זו בטח יחידת דיור" שאלתי את שמיל.
"אוהו, מקום בלב יש הרבה, ויש גם שורה ארוכה של כסאות פלסטיק, שלא תופסת מקום. והסירים? אוהו כמה הם מלאים, אפשר להרגיש את הריח עד כאן. עקרת הבית שלי מבשלת דלישס!".
"לכמה?" שאלתי.
"אשתי אמרה לי: 'תציע מספר'. אמרתי לה 'תכיני עוד חמש מנות, מה יכול להיות? אם לא ילך, נאכל ביום ראשון… אבל ביום ראשון זה לא יהיה טרי. מה אתה אומר? יש סיכוי שאתה מוצא לי חמשה אורחים?"
"תגיד אתה" אמרתי לו, מחווה בידי על חבורת האורחים הנטועים מולנו כאילנות המצפים להשקיה.
הצעיר העביר מבט מהיר על פני החבורה, ופניו אורו. "אוהו, יותר נפלא מנפלא" הוא חייך וצחק והאושר בפניו, התחרה עם האושר ששטף את פני, וטפטף לאט ובטוח אל פניהם של הבחורים הרעבים. "יו ספיק אינגליש? עברית?" הוא פנה אליהם בשאלה.
"צרפתית" אמר הנמוך מבין החבורה.
"אוהו, צרפתית זה טוב". אמר שמיל, וזה היה המשפט האחרון שלו בשפה המובנת לי. "ההורים שלי גרו תקופה בצרפת, הם לקחו איתם הרבה מהצרפתית, והם דאגו שנדע גם לדבר אותה".
