בס"ד

צ'ק לדורות

הביקור השבועי אצל סבא הפך למנהג בל יעבור בעשר השנים האחרונות. גם כשגדלתי וגדל העומס בבית ובחוץ. איני מוותר על יום שני שלי ושל סבא. כשחברי שואלים אותי איך אני מצליח לדחוף את הביקור הזה ללוח הזמנים שלי, וחברי יודעים שהלוח הזה צפוף מאד, אני מסביר להם ולי, שיש הספקים שנועדו לעשייה, ויש הספקים שנועדו לנשימה.

כזה הוא הביקור אצל סבא, מעניק לי מרווח נשימה במהלך מרדף היום יום. הסתכלות מזווית אחרת על החיים, עם תזכורת ל'דע מה למעלה ממך', וגם, 'דע מאין באת ולאן אתה הולך'. לסבא, יהודי ירושלמי אוטנטי, יש מבט מפוקח ופיקח על החיים. שווה לשוחח איתו, להקשיב לפניני החכמה שלו ולספר לו את אשר על הלב.

יחד עם זאת, הביקורים אצל סבא מסקרנים מאד. לצד המילים הנכונות שהוא מוצא תמיד לומר לי, ולהתאים אותם למצב הרוח והכיס העכשוויים, יש לביקורים אצלו מימד היסטורי – מסתורי משהו, עם תגליות מדורות עברו.

בכל יום שני הוא פותח לי את הדלת, בודק היטב אם היא חורקת ושמא יש לשמן מחדש את הצירים שלה. "מה שלומך יענקל'ה? תספר משהו טוב!" הוא שואל אותי בעיניים של נחת, וממשיך לקרוא לי יענקל'ה על אף השערות הלבנות שהתחילו לאחרונה להשתחל לזקני, ועל אף המשרה החינוכית בישיבה, שגרמה לכולם לקרוא לי ר' יענקל שליט"א ביראת כבוד השמורה לנושאי משרות נחשבות.

ביום שני האחרון, היה חיוך שונה על פניו כשפתח לי את הדלת, ונוסף לשאלה "מה שלומך יענק'לה" ולסיפורים שהוא ניסה לחלוב ממני, הוא אמר שהפעם, יש לו משהו מעניין להראות לי.

סבא צעד בנחת פנימה אל הסלון, התכופף קמעה אל ארון המסמכים ושלף ממנו מעטפה מוארכת, מצהיבה, בלת שנים. נראית בת חמישים או מאה, יחי ההבדל.

"תראה" הוא דחף לידי את המכתב, ממתין שאפתח אותו ואתרשם בעצמי מתכולתו.

"את המכתב הזה מצאו הילדים של אחי ר' יוסף אליעזר, זכרונו לברכה, זה שנפטר לבית עולמו לפני שנים אחדות, זוכר? כשסידרו ילדיו את תכולת הדירה, הם מצאו אותו"

פתחתי בסקרנות גדולה את המעטפה המתפוררת, הרגשתי שיש כאן סיפור היסטורי מרתק, ולא ידעתי עד כמה.

המסמך הראשון שהוצאתי מהמעטפה היה צ'ק, המחאה, על סך חמישים לירה ישראלית. בדקתי את תאריך רישום הצ'ק, הוא היה י"ח אייר תשל"ה. שולם לפקודת הסבא רבה ר' חיים ישעי'ה זצ"ל.

הרמתי גבות, ידעתי שסבא ר' חיים ישעיה לא היה משופע בעשירות גדולה, גם בקטנה לא. למען האמת, ידוע לי שהוא חי בצמצום ובעוני. חמישים לירות של הזמנים ההם, וודאי היו משמחים אותו. "למה סבא לא פרע את הצ'ק הזה? אני מריח סיפור מאחורי הצ'ק?"

"יש לך חוש ריח מצויין" סבא מחמיא לי, "חלק מהסיפור נמצא כאן" סבא שלף מסמך נוסף שהמתין שנים רבות, בדומיה, במעטפה השותקת. אימצתי עיניים כדי לקרוא את התוכן. וכה היה כתוב במכתב:

ב"ה י"ט אייר תשל"ה

לכבוד הרב חיים ישעיה הי"ו, שלום וברכה וכל טוב,

בל"ג בעומר תרפ"ה עלינו לארצנו הקדושה, אביו זכרונו לברכה אחרנו לדירתו במשכנות ושהינו אצלו איזה זמן, ומאז היינו לידידים. חפצי היה לבוא בקרבת משפחה ולא איסתייעה מילתא.

ל"ג בעומר אתמול מילאו ארבעים שנה לשבתנו בארץ ת"ו, במשך הזמן לא גמלתי עם אביך שום טובה, בכן לאות טובה הנני לצרף בזה שיק על סך 50 לירה ישראלית לצרכיו, ולקבלו באיזה דואר שהוא, לקחת עמו תעודת זהות שלו, או למוסרו למי שיש לו חשבון באיזה בנק שהוא.

ברגשי תודה וברכה,

אליהו יהושע ויינר.

סבא שלי, (בנו של סבא ר' חיים ישעיה המדובר), המשיך לחייך לנוכח סקרנותי הבוערת. סיפורים היסטוריים תמיד הצליחו להבעיר בי משהו.

"הסכת ושמע, יענק'לה" סבא הורה לי לשבת, "הסיפור התחיל לפני קרוב למאה שנה, בל"ג בעומר תרפ"ה. סבא שלי ר' מאיר אליהו, נסע אז למירון, לר' שמעון בר יוחאי (ככל הנראה לרגל שמחת חלאקה), יחד עם סבתא מרת גיטל.

סבתא, הייתה זקוקה להבראה והתאוששות באותה תקופה. לכן, היא לא חזרה ממירון, אלא נסעה מיד אחרי ל"ג בעומר, לשהות עם הילדים הקטנים, אצל קרובי משפחה בצפת. שם תנשום אויר אחר, תתאושש ותתמלא בכוח.

ואילו סבא ר' מאיר אליהו, חזר הביתה למחרת ל"ג בעומר. היטלטל בדרכים עד לחיפה, וביום י"ט באייר הוא עלה על הרכבת מחיפה לירושלים.

כאשר עלה על הרכבת, הביטו בו שני יהודים בעלי הדרת פנים. היו אלו שניים מבכירי תלמידיו של מרן החפץ חיים זצ"ל. הרב אליהו יהושע ויינר (אביו של הגאון הגדול ר' יעקב ויינר, וחותנו של הגאון הגדל ר' גדליה נדל זצ"ל, שניהם מגדולי תלמידי החזון איש), והרב שלמה זלמן בלוך זצ"ל (לימים, הוא היה מגדולי ירושלים של מעלה. התגורר בשכונת 'זכרון משה' והיה לדמות מופת של צדיק נסתר).  בעצתו של רבם הגדול, עלו השניים מעיירת מגורם לארץ ישראל.

(יום ל"ג בעומר היה נהוג אצלם כיום חג פרטי, יום של שבח והודיה לבורא העולם. כיוון שביציאתם מפולין לברלין בדרכם לארץ ישראל, הם איחרו את הרכבת של יום חמישי, ורק בנס הספיקו את הרכבת של יום שישי. לאחר זמן נודע להם שהאיחור הציל אותם: אותה רכבת שהיו אמורים לנסוע איתה ביום חמישי, התהפכה באורח טראגי, ורבים מהנוסעים בה נסעו משם ישר לשמיים ה"י).

כאשר ראו את סבא ר' מאיר אליהו, יהודי עם מראה קורן, יושב איתם יחד בתוך קרון הרכבת, בירכו אותו לשלום. סיפרו לו שפניהם מיועדות לירושלים עיר הקודש.

"גם פני מועדות לירושלים" חייך אליהם סבא, "איזו השגחה פרטית!"

"האם אתה מכיר מקום שנוכל להתאכסן בו בירושלים? מקום צנוע עם אפשרות לאוכל ולינה?"

"בוודאי!" התרחב חיוכו של סבא, "אני מכיר מקום מעולה בשבילכם, גם אני עצמי בדרך לשם. בשמחה אראה לכם את הדרך. אתם מוזמנים פשוט ללכת אחרי".

השניים לא הגיעו לבדם. הרב אליהו ויינר הגיע עם רעייתו ושניים מילדיו, והרב בלוך הגיע גם הוא עם רעייתו.

שתי המשפחות התלוו לסבא בכל הדרך מתחנת הרכבת, ועד ביתו, בואכה סמטאות ירושלים הקסומות, בתי האבן והרחובות הראשונים שנסללו מחוץ לחומות ירושלים העתיקות: שכונת 'משכנות'.

"כאן נמצאת האכסניה שלנו, ברוכים הבאים" אמר סבא ר' מאיר אליהו, לאורחיו החשובים מיד עם פתיחת הדלת הפשוטה.

האורחים סקרו את ה'אכסניה' הקטנה, שהייתה לא אחרת מאשר ביתו הפרטי של הסבא. הדירה כללה שני חדרי מגורים ומטבח אחד קטן.

את שתי המשפחות הוא שיכן בשני החדרים, כל משפחה קיבלה חדר. הוא סידר להם מיטות, פינה מקום בארונות וסידר מדפים להנחת החפצים שלהם. שתי המשפחות התאקלמו בנעימים וסבא מיהר להכין להם ארוחה מזינה.

ואילו הוא, בעל הבית בעצמו, 'התארח' במטבח הקטן, כשהוא נכון להמשיך ולשרת את אורחיו ולהיענות לכל קריאה שלהם. הוא הלך עבורם אל המכולת הקטנה, רכש עבורם כיכרות לחם ככל שהיו צריכים, בקבוקי חלב הרתיח עבורם מים בקומקום השורקני. המטבח הצר היה עבורו דירת ארעי, כשהוא נכון לעזור להם ולשמשם, לדאוג לרווחתם ולמלא את כל מחסורם מתוך מסירות וחיוך תמידי על הפנים.

ידידות מיוחדת הלכה ונרקמה בין השלש לאורך אותה תקופה. דברי תורה מתוקים מדבש התחדשו בין קירות האבן בבית הקטן, והתקרה הגבוהה זקפה אוזניים לשמוע עוד ועוד ממתק המנגינה הזו. אינה דומה תורה של בית אבן בתוך שכונת 'משכנות', בלב ליבה של ירושלים, לבו של ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה, ללימוד בחוץ לארץ.

ימים רדפו אלו את אלו. וביום אחד, חזרה סבתא עם ילדיה מצפת, תמה תקופת החופשה.

הם שבו הביתה, אל 'בית הארחה' שבשכונת משכנות. רק אז, גילו האורחים שבית הארחה הפשוט והנעים, שאירח אותם ימים ארוכים, אינו אלא ביתם של סבא וסבתא.

שני האורחים ביקשו לשלם לבעל הבית על הכנסת האורחים הלבבית שזכו לה, הרי בכל התקופה הארוכה הם הרגישו בבית, לא פחות מבעל הבית בעצמו. "העונג היה כולו שלי" סבא אמר להם, שהוא שמח כל כך במצווה הנדירה שנפלה בחלקו, שהוא לא רוצה למכור אותה בעד שום הון שבעולם.

עד כאן חלקו הראשון של הסיפור" המשיך סבי לספר, "כפי ששמעתי אותו לא פעם מפי גיבור הסיפור בעצמו, הלא הוא סבי רבי חיים ישעיה זצ"ל.

אולם את חלקו השני של הסיפור, הוא לא סיפר מעולם. את החלק הזה, אתה מחזיק עכשיו בידיך, יענק'לה יקירי. החלק הזה מספר בלי מילים את סיום הסיפור,

בעצם זה לא סיום, כי הסיפור הזה נשאר פתוח, הצ'ק הזה, שנשלח חמישים שנה אחרי אותו אירוח היסטורי, מלווה במכתב החמים של המתארחים, לא נפדה מעולם. הוא שכב בשקט במגירה נסתרת. הוא והמכתב שתקו ולא ביקשו לצאת. היה בינם לבין רצונו של סבא הסכם שבשתיקה: הוא כל כך רצה שלא ליהנות כאן בעולם הזה, ממצוות הכנסת אורחים, אז הם הסכימו. רק עכשיו, חמישים שנה אחרי, הם התגלו לאור העולם".

אני מביט בסבא, יהודי ששורשיו נטועים עמוק באדמת ירושלים של מעלה. אני מביט בבית הפשוט והנעים שכל כך שמח לארח אל תוכו יהודים. הדלת שכל כך אוהבת לסוב על צירה והידית שמהנהנת לשלום לכל יהודי באשר הוא.

הבית של סבא, נכדו של רבי חיים ישעיה זצ"ל, ממשיך בדרכו של אברהם אבינו דור אחר דור, והוא מלא באויר חם ומזמין. סבא מביט בי בעיניו הטובות, מטיב את משקפיו ואומר לי: "נו יענק'לה, עכשיו תורך לספר לי משהו טוב!"

אני פותח פה. ומאחל לעצמי ולו, שהלוואי ואמשיך את השרשרת היפה הזו. הלוואי ואזכה גם אני  לאהוב חסד, כמו שאהבו סבי. הלוואי שיזכה גם ביתי, לדמות לאהלו של אברהם אבינו.

וזה הסיפור שאני רוצה לספר לסבא. אולי המשאלה.