גרוזיה. שנת תרפ"א.
אבא הביט בה, עיניו ממוקדות.
"אם עד כה היו בתי הכנסת לב הקהילה- כעת הפכו הם לנשמת אפה".
דבורה מהנהנת בראשה. מביטה על אבא הגבוה, על המבט החם והנחוש- ויודעת. שעוצמה רבה טמונה במילותיו.
"אני ממש גאה בך, דבורה. מיד אדבר עם אליהו ונתחיל לסדר את החדר".
דבורה מעבירה יד על שערה הכהה, משהה מבטה רגע קט על שולחן העץ המסוקס, ואז מתחילה לפעול: גוררת חפצים מפה לשם, מנערת מצעים, חובטת פעם ופעמיים את השטיח, ובדיוק כאשר מנסה לגרור את מיטת הברזל מופיע אליהו הדוד, כל כולו רוח תזזית.
"מעולה".
הם אומרים לאחר כשעה. מביטים בסיפוק על החדר.
כסאות רבים מעטרים כעת את חדר השינה של דבורה.
כסאות עליו ישבו חבריו של רפאל אחיה
וילמדו תורה—
***
שוב נתקע יוסף הקטן בגיגית הכביסה ושפך את תכולתה.
שוב הביטה אמא במבט עייף על ילדיה הניצים, ובעיניה גערה.
שוב רבתה הצפיפות בקיטון הצר.
ודבורה, חנקה דמעה קטנה.
היא באמת לא רוצה להתלונן! היא יודעת כמה חשוב החדר שלה בזמנים אלו, בגרוזיה.
לאחר שהשתלטו על גרוזיה, פנו הבולשביקים לבדוק מה מתרחש תחת אפם בבתי כנסיות, וכאשר גילו כי לומדים שם תורה בגלוי- זעמו כהוגן!
הם סגרו את החדרים והישיבות והפכו אותם לגני ילדים ומועדונים.
ודבורה, כבת למשפחת אלאשווילי, לא השתהתה יותר מדי כאשר נתנה את חדרה המרווח לטובת כיתת החיידר.
אבל צפוף כאן! והיא רגילה לשקט משל עצמה!
".היה אביו ורבו נושאין משאוי—" התרומם קולם של הילדים מהחדר.
"מניח את של רבו—"
היא נעצרת. שומטת את ערמת הכביסה על הכיסא הסמוך.
נושמת עמוקות.
קול הלימוד עולה בנעימה.
כובש את כל כולה.
***
עבר שבוע
שבוע עמוס התמודדויות.
שבוע מלא באילתורים.
הקיטון הפך למקום השהות המרכזי.
וביום השישי,
כאשר פורשת השבת את כנפיה על העיירה כולאשי, צועדים יהודים עטורי זקן ברחובות, אצילות בפסיעותיהם.
תפילת השבת בבית משפחת אלאשווילי היא כעובדה גמורה.
בחדר הגדול מתקבצים כולם , משתמשים בכיסאות שסודרו בעמל. מניחים סידוריהם על מפות השולחן , על התחרה שהוצמדה להם לאחר מחשבה .
ובקיטון, בקרן זווית, מצטופפים בניה הקטנים של משפחת אלאשווילי.
חם להם שם. האוויר קצת דחוס.
אבל מעיניהם פורצת שמחה אמיתית וזוהרת.
"לכה דודי—" מנגן החזן בנעימה, ודבורה מדמיינת אותו מתנועע חרישית על יד ה"עמוד"
"קרבה אל נפשי גאלה"—מחזיר הציבור בהמייה משתפכת.
ושוב חונקת דבורה דמעה.
וליבה מלא על גדותיו————–
כי חם שם. חם להם בלב.
