בס"ד
שלא אתבייש לי
גררתי את העגלה הישנה קדימה, מסוחררת קלות. טוב שיש לי על מה להשען עד שנגיע להצללה בפינת הספסלים. "את נראית מותשת" חייכה אלי ציפוירה, שכנה מבוגרת שאוהבת לשבת איתנו על הספסל, למשש את הדופק של החיים הצעירים, ולחלק מעצותיה הטובות. בדקתי את עצמי. שפופה אולי קצת יותר מתמיד ועייפה כמו בשעה חמה ושגרתית של אחר צהריים.
"אני לחוצה נורא" שיתפתי אותה פתאום ורצתי לחלץ את שבי ואת רגלה שהסתבכה בין המגלשה למנהרה הצהובה. ציפוירה המתינה בשילוב ידיים להמשך הסיפור שלי. הילדים שלה מזמן מסתדרים לבד.
"אחותי מתחתנת מיד אחרי תשעה באב" המשכתי לשפוך לה. "ושום דבר עדיין לא מוכן".
"וואההההההה" הנדנדה נתקעה בראשו של מנחם. הוא שכב על הדשא הסינטטי, מחזיק במצחו הכואב, מתפתל. חשתי להציל אותו, מנסה להרגיע את הכאב. אומרים ששבע סיבובי זרת סביב האוזניים מונעים צמיחת פנס על מצח הפגוע. אם לא יועיל לא יזיק. היד השניה חיטטה בתיק העגלה. בתחתיתו מצאתי איגלו ישן וטוב. עיסיתי את החבורה הקטנה שצמחה לו בכל זאת, חיבקתיו קלות והתיישבתי על הספסל סוף סוף.
"את מדברת על ההכנות הנפשיות או הפיזיות?" ציפוירה המתינה לי עוד.
"ההכנה הנפשית אינה דורשת זמן" עניתי לה והשפלתי מבט לגלגליה המהוהים של העגלה. "עם בגדים לילדות אני דווקא מסודרת, השגתי חנות השכרה במחירי גמ"ח. את האביזרים המשלימים עוד לא השגתי. לבנים קניתי חליפות והן זקוקות לתיקון דחוף, ועבורי עצמי, אין לי עדיין אפילו כיוון".
ציפוריה הסתכלה עלי ממרום גילה ולא אמרה כלום.
"חוץ מהכל, אני מתביישת להופיע בחתונה עם העגלה הזו" הגלגל השמאלי עם החיבור התקוע, וקצותיו הפרומים של הגגון, הביטו בי בלעג. זיסי התינוקת דווקא חייכה מתוכו, צוחקת על כל העולם.
"יש לי עגלה מעולה במחסן!" נזכרה ציפוירה וחיוך גדול עלה על פניה. היא כל כך אוהבת לעזור. "היא שמורה עוד משמעון שלי, בכל ערב פסח אני מוציאה אותה, מנקה ומתחזקת. עכשיו אני מתחילה להבין למה!".
חייכתי בסלחנות. עם עגלת פג מדגם תש"ן אני לא חושבת להופיע בחתונה של אסתי, תהא שלמה ונקייה ומתוחזקת כמה שתהא. יש גבול, כמה אשה יכולה להיות מוזיאון מהלך.
"אז עם עגלה את מסודרת" פרשה ציפוירה את השתיקה שלי כהודאה. "את יכולה למחוק שביל אחד דואג מהמצח שלך. מה עוד מעיק עלייך? אולי אוכל לעזור לך במשהו נוסף?" מנחם, שהליטוף הממושך שלי הרגיע לו את כל הכאבים, קפץ ממני בכוחות מחודשים אל הנדנדה שהתפנתה. הבטתי בציפוירה שותקת. חסר לי סט אחד של בגדים לכל הילדים לשבת השבע ברכות. כולנו הוזמנו ואנחנו חייבים להופיע בצורה מכובדת.
ציפוירה תשאל מה רע בבגדי השבת הרגילים, הדהויים משימוש רצוף מדי שבת בשבתו. אולי היא תציע את חולצות המלח מהזמנים של שמעון ונתי שלה, שהם כיום אבות בעצמם. היא תתחיל לספר כמה היא שומרת עליהן ומגהצת מדי ערב פסח.
ציפוירה היא אשה יקרה, אבל היא גדולה מדי. היא לא תבין אותי.
היד שלי חיטטה שוב מתוך מבוכה בתוך התיק שידע ימים יפים יותר. פתאום היא נתקעה בו. בספר תהילים קטן.
שלפתי אותו. "חילקנו את ספר התהילים מאז ארבעים יום לפני החתונה, שהזיווג יעלה יפה" היה לי נעים מאד לספר לה. "לקחתי על עצמי את פרקי שיר המעלות, הם הכי קלים לי. כמה אני יכולה להספיק עם הקטנים האלה?
מדי יום אני אומרת אותם ברגעים האחרונים שלפני השקיעה. היום, רגע לפני שירדתי, תחבתי לכאן את ספר התהילים. הילדים רגועים עכשיו" חייכתי בסיפוק ודפדפתי עד הסוף, ליום השבת. "תאמרי לי את השמות ואזכיר אותם, בפרקי התהלים הקבועים שלי" ביקשה ציפוירה, והוציאה מהתיק החום שלה ספר תהילים ומשקפיים.
הספקתי לומר שלשה פרקי שיר המעלות, להזכר תוך כדי באלף דברים שעלי לסדר, אלפיים טלפונים שעלי לחייג, שמונה מאות רישומים שעלי לרשום ביומן, וקפואים שעלי להזמין, ומכונת הכביסה ששכחתי להפעיל, כשיד קטנה נכנסה אל תוך הדפים וביקשה: "אמא, מתי אוכלים ארוחת ערב?"
הצצה בשעון. שש. השמש עוד לא מתכוונת לזוז ובכל זאת השעון הפנימי של הילדים מאותת רעב. הנחתי סמניה בעמוד הראשון של יום השבת, אמרתי במהירות את שמות החתן והכלה, מבקשת בכוונה שזיווגם יעלה יפה ופתחתי את קופסת האכסון.
שטפתי ידיים, ניגבתי, הוצאתי פרוסות לחם, מלאתי בחביתה שהספיקה להתקרר ולהתחמם שוב מהשמש הקופחת, חילקתי מלפפונים קלופים, אמרתי יחד איתם בכוונה גדולה "המוציא לחם מן הארץ" וכשהביס הראשון טייל להם מהלוע לוושט, קפא פתאום הכול.
ציפוירה לפתה לי את הזרוע. "מה זה אמור להיות???"
מנחם התחיל להשתעל. שבי פצחה בבכי היסטרי. "אמאאאאאא! אין כאן מקלט!"
הקול הלך והתגבר. בשבריר של רגע קפצה ציפוירה, מדלגת קדימה בכוחות נעורים. חבקה את ספר התהילים שלה. שלחה בי מבט לא מאמין. "זה – זה! זה באמת קורה לנו! את מאמינה???"
צחקתי. לא יכול להיות. נגבתי את העין. קופסת האכסון נפלה לי מהידיים, מלפפון אחד קפץ לעגלה. זיסי צחקה. איפה התהילים בעצם, החול הסתחרר לי בעיניים וצרב אותן.
הקול היה שונה מכל הקולות ששמעתי בחיי. היו לו חיים משל עצמם. הוא נכנס לי לאוזניים והתפשט בכל הגוף. הוא התרומם עוד, ועוד, הלב שלי רקד. ענן ורוד עטף אותי. איפה הילדים? "די, תפסיקו לבכות" חיבקתי אותם, מתייפחת. הענן היה סמיך. כל הנשים מכל הספסלים נעו וזעו וניסו לאתר את כולם בטלפונים הניידים, אפס, כל הרשתות קרסו. הרגליים הרועדות הצליחו להוביל אותי אל מחוץ לפינת הספסלים. "בואו, נוסעים!" הקול שלי רעד בגלים, קפץ החוצה בחוסר שליטה.
"עזבי, זה בטח חלום" אמרה צירה ומבטה מרוחק מעבר לענן. "לא פעם חלמתי שזה קורה לי פתאום, איך אני שומעת את הקול הזה, וכל העולם נעצר".
צבטתי את עצמי. הצביטה כאבה. נישקתי את ספר התהילים, כל כך יקר. שלא יפול לי מהידיים כמו קופסת האכסון. בעדינות הכנסתי אותו אל תוך תיק העגלה. הבכי של מנחם נרגע וגם השיעול של שבי. "מה קרה כאן, אמא" הם רצו לדעת. "זה לא קול של אזעקה".
"זה שופר, מתוקים שלי" זלגו הדמעות והרטיבו את הסנדוויצים ואת החול ואת הכול. "אז למה את בוכה, אמא? כי צריך לחזור בתשובה?"
"גם בחופה של דוד מוישי אמא בכתה" שמעתי את שבי מתוך הענן. היא באה לבדוק מקרוב את מדת רטיבותן של הדמעות שלי.
הידיים שלי, רועדות ורוקדות, ניערו ממנה את החול. "צריך ללכת".
הילדים התנגדו. "השמש עוד לא הלכה לישון!" מנחם בעט. "והקול הזה עוד לא נגמר…" שטפתי להם את הפנים. הספסלים היו ריקים, או שאלו העיניים שמטשטשות את שדה הראיה. כולן צחקו ודמעו. ציפוירה עזרה לי להתארגן והביתה.
"נוסעים!"
הילדים השתתקו. השמש שלחה עוד קרניים של זהב ומתיקות גדולה ירדה עלינו.
"לאן?" נדלקו עיני הילדים, וכל העייפות ברחה להם. יוצאים! עם אמא! בסתם ערב של יום חול!
"עוד לא ברכנו ברכת המזון!" הזכיר לי קול הפעמונים של מנחם. הם התיישבו על הגדר. מילות ברכת המזון התגלגלו מפיהם לאט. המנגינה עטפה אותי במתיקות ממיסה, כל מילה עטופה בדבש.
אחר כך עלינו הביתה. שיכורת אושר פתחתי את הארון. בגדי השבת של הילדים, שלמים ונחמדים, הועברו אל מיטת הנוער. אור גדול בקע מהחלון, משתקף בפני הילדים. מצמצתי מול הפנים האלה, שזהרו באור שמימי כל כך וטהור. יהודים שלא טעמו את טעמו העכור של החטא.
לבשתי את חליפת השבת הפשוטה שלי. ידיי רעדו עוד כששטפתי את פניה של זיסי הקטנה ואת ידיה הדביקות, ומיהרתי אל הדלת. בושה איומה ביקשה לעטוף אותי.
ציפוירה כבר המתינה למטה, מבזיקה אלי חיוך נרגש, שפתיה ממלמלות פסוקי תהילים שהיא זכרה בעל פה.
האוטובוסים הגיעו בזה אחר זה, פני כולם אל האור הגדול שנגה אלינו מכיוון ירושלים.
ציפוירה החזיקה את זיסי כשקיפלתי את העגלה, מכניסה אותה ברוך אל תא המטען.
הילדים כבר עלו והתמקמו. מאזינים מרותקים לשיעור בפרשת השבוע, שבקע ממערכת השמע, כאילו היה סיפור מתח.
"גם עכשיו את מתביישת." אמרה ציפוירה בקול מבין ושלחה אלי חיוך מעודד. הנהנתי, פני חמות.
"העגלה שלך לא נראית כל כך גרועה" עודדה אותי. "גם הילדים, נראים חינניים כל כך בבגדי השבת שלהם!".
הסתכלתי בה ולא הבנתי כלום. עגלה? בגדים? המושגים האלה היו כל כך קטנים ומכווצים ושכוחים. זנוחים אי שם מעבר להרי החושך. איך זה היה לי, ולפני אלפי שנים, כשהעולם עוד היה שרוי בערפל האפרורי שלו, הם הצליחו למלא לי את כל הישות.
שלחתי יד מיוזעת, אל כפו הקטנה של מנחם. שואבת כוח מעשרות פסוקי התפילה שאמר בבוקר. מהאותיות הקדושות שלמד, בלי שום כוונות זרות.
בתיק העגלה שעלי, נחה עדיין קופסת האחסון הריקה. זנבות מלפפונים שקילפתי בעמל, שאריות של חביתה שהתקררה והתחממה והתקררה שוב, וכוונות טהורות של אמא יהודיה. גם התהילים הקטן עוד היה שם, עם עשרות פסוקים שאמרתי בפיזור דעת ובהמון רצון טוב. והילדים שסביבי, והכיסוי שעל ראשי, והתפילה החפוזה שאמרתי בבוקר, ופעמיים שרציתי מאד לדבר על גיסתי ונשכתי שפתיים, ושלש פעמים שרציתי לכעוס והלכתי בגבורה לשתות כוס מים.
פני הסמוקות נרגעו לאט. אולי, אחרי הכל, אני לא נראית כל כך גרוע.
מערכת השמע השתתקה לרגע וקולות אחרים מלאו את אווירו של האוטובוס. המיה חרישית הלכה וגברה. פסוקי תהילים התערבבו עם פרקי משניות, דיונים בהלכה וסיפורי צדיקים. אזניי נפערו, בולעות ברעב כל מילה. מתיקות שאי אפשר להכיל.
האור הלך וסנוור אותנו. ירושלים הלכה והתקרבה.
"החתונה של אחותי…" צחקתי באושר אל אוזניה של ציפוירה. "איזו מן חתונה היא תהיה, בלי כוס זכוכית שנשברת, ובלי אפר על ראש החתן".
ציפוירה החזירה לי חיוך מאושר. ירושלים הייתה מולנו בגודל טבעי, טובלת באור ובנועם.
הייתי כחולמת.
