שוב דבורי צועקת עלי. לא יודעת למה היא כועסת כל כך. "היא עצובה" חני מנסה לעזור לי לא לצעוק עליה חזרה. היא מאוכזבת, מסכנה".
"נכון, אני מאוכזבת!" אומרת דבורי, הסמינריסטית החשובה מאחורי. לא ידעתי שהיא שומעת כל מילה! טלפון מונח לה על האוזן. היא דברה לאתי חברתה, לא אלי!
"שום דבר לא ירגיע אותי עכשיו!" יכול להיות שהיא כועסת גם אתי? אבל הן חברות טובות! "כל הסמינר הזה, התחיל על רגל שמאל. בקפסולות. סגר. למידה מרחוק בלי למידה בכלל.
מגן חובה אני מחכה לעלות לסמינר! זה לא מצחיק! אני רוצה לבכות! הכי חיכיתי ליריד הזה. מאז שביקרתי עם אמא שלי ביריד חנוכה של הסמינר, החלטתי שגם אני אהיה כזו, בחורה ענקית שמפעילה את כולם, וכל העיניים הקטנות מתבוננת בה בהערצה. ואני יכולה הרי. תדמייני לעצמך את שתינו בחדר להפעלה בבלונים. ומנפחות ומכינות סופגנייה מבלונים לילדות מאושרות."
דבורי מקשיבה למה שאתי עונה לה, בינתיים אני וחני מחליפות מבטים, מתחילות להבין למה דבורי כל כך עצובה, היא צודקת. זה באמת עצוב נורא.
"אז בסדר אתי, את היית מכינה איתן בובות אצבע ואני בלונים. עכשיו את כבר מתחילה להבין למה אני לא מאושרת?"
דבורי יוצאת מהחדר.
אני פותחת את ערכת היצירה שאמא קנתה לי, חושבת בינתיים איך להחזיר לדבורי את השמחה. היא אחותי הגדולה, אני אוהבת אותה.
תמיד לא הבנתי מה זה אומר "הבריק לה רעיון בראש" אבל עכשיו הוא באמת הבריק לי. רצתי לחני, היא אמרה שאני אחות חכמה ומסורה. כמה טוב לקבל מחמאה.
הייתה לנו בעיה עם הרעיון המבריק. דבורי לא תקשיב לנו! היא גדולה וחשובה! אולי אמא תעזור?
*
היום יצאנו לקניות עם דבורי ואתי.
היינו ממש חשובות. דבורי ואתי שמעו מאמא את הרעיון הנפלא, שהבריק בראש שלי ושל חני. הן אמרו שאנחנו מקסימות! נכנסנו לחנות ענקית של יצירות.
"דבורי, נס שהכנת רשימה מראש. את נערה מאורגנת, אשרייך." בטח גם לדבורי נעים עכשיו בלב, כי אתי החמיאה לה.
אני בוחרת בלונים בצבעים ובצורות שדבורי מסבירה לי.
חני עוזרת לאתי לבחור בדי לבד. החומר הזה שיהפוך לבובות אצבע. בסוף אנחנו בוחרות ביחד עיניים, מדבקות, דבק, שקיות צלופן קטנות.
דבורי משלמת. מתברר שהרעיון המבריק שלי הוא ממש יקר. שמונים שקל. "זה המון!" אני נבהלת. אתי צוחקת. "זה שווה את הכסף. בסוף נרוויח מזה שלוש מאות שקל. אז הרעיון המבריק שלך ממש שווה."
לא הבנתי, אולי אני באמת עוד קטנה מידי.
*
השולחן בסלון בלגן אחד גדול.
אבל הכל שווה כי דבורי שמחה. כבר הרבה זמן היא לא שרה לעצמה ככה. יש לה פתאום עוד חברות חדשות, בחורות ענקיות. אני מתחילה להבין את החלום שלה מגן חובה. אני בכיתה א' כבר. יותר גדולה. אבל גם לי מתחיל להצטייר חלום. יום אחד גם אני אהיה ענקית כמו דבורי עם המון חברות.
"והמון כסף" דבורי צוחקת אלי. אפילו שבכלל לא הבנתי עדיין איך אפשר להרוויח כסף מהרעיון המבריק שלי. אולי בשביל זה צריך להמשיך לגדול ולגדול. ולהיות חרוצה בחשבון. אחרת לעולם לא אצליח לחשב כמה לקחת לכל ערכה. ואיזו הנחה לעשות. ומה הכי שווה.
*
יומיים לפני חנוכה.
בסלון יש שני קרטונים גדולים.
אחד עם ערכות יצירה לבובות אצבע. אתי כתבה ממש ברור את ההוראות. "שלא יגרום כאב ראש לאימהות" ככה היא אמרה.
השני עם ערכות להכנת סופגנייה מבלונים. "השקעתי בזה את הנשמה" ככה דבורי אמרה. זה משפט מעניין, היא השקיעה זמן וכסף. מה קשורה לזה הנשמה שהקב"ה מחזיר לנו כל בוקר?!
באמצע הבלגן הזה, נזכרתי פתאום בשלוימי!
את הנשמה שלה דבורי משקיעה גם בשלוימי.
שלוימי הוא תסמותק. ככה אמא הסבירה לי. אפילו השבוע שדבורי הייתה עסוקה עם הערכות שלה, היא לא הזניחה את שלוימי ויצאה איתו כל יומיים לטיול. שאמא שלו תתפנה לילדים האחרים בבית.
היא צדיקה האחות הגדולה שלי.
פעם היא הסבירה לי כמה קשה לאחים של שלוימי, במיוחד בתקופה הקורנת המעצבנת. כי הוא לא מבין. והוא מציק, מפרק מגדלים, קורע ציורים. אפילו פעם כשהלכתי עם דבורי, הוא משך לי חזק בשערות. ככה הוא עושה עם מי שהוא רוצה לשחק איתו. אבל לי, זה לא היה נעים.
חשבתי על האחים של שלוימי. ועל חוי אחותו שלומדת איתי בגן. רציתי לשמח גם אותם.
זה מעניין כזה, כי מאז שראיתי שהצלחתי לשמח את דבורי, אני ממש רוצה ומנסה לשמח עוד ועוד ילדים. זה גורם להרגשה שמחה בלב.
לפעמים גם אני מנסה את זה. אומרת לחברה שהחולצה שלה יפה. זו מצווה גדולה. הגננת אומרת שאני מאירה כמו נרות חנוכה.
לפני שדבורי יצאה לקחת את שלוימי למועדון. הצעתי לה אולי, לקחת ערכות לאחים ואחיות של שלוימי.
"מגיע להם, קשה להם תמיד בגלל שלוימי, אז אולי הם ישמחו לקבל לכבוד חנוכה, משהו בזכות שלוימי."
"מירי, את כזו טובה ומאירה! והרעיונות שלך מבריקים כל כך. את פשוט ילדה צדיקה. ואני הולכת ללכת רחוק יותר עם הרעיון שלך."
דבורי הכניסה ערכות לכל האחים והאחיות של שלוימי. היא אפילו הסכימה לקחת אותי איתה למועדון. הרווחתי עוד משהו מהמצווה שלי.
בערב כשהתארגנתי לשינה, אבא חזר מהכולל, עם שקית גדולה, הצצתי, היו שם הרבה דברים לכבוד חנוכה. נרות, סביבונים, ממתקים מיוחדים. כמה שמח לי בלב שחנוכה מתקרב.
"אתה חייב לשמוע איזה ילדות מיוחדות יש לך." אמא קראה לאבא לבוא למטבח. היא דיברה איתו שם דיבורים שקטים של הורים. אבא יצא מהמטבח. הוא הוציא מהשקית סביבון מצייר ומאיר, מיוחד, מיוחד כזה. הוא נתן לי ולחני. לדבורי הוא נתן שוקולד מיוחד שבחורות ואימהות אוהבות.
"למה אתה כל כך שמח אבא?"
"אני שמח ומודה לקב"ה שנתן לי ילדות צדיקות שמאירות לאחרים. חני התחילה עם הרעיון שכדאי לשמח את דבורי, את הברקת עם הרעיון של הערכות, היום הצעת לדבורי לחלק אותם לאחים של שלוימי. דבורי החליטה להאיר להרבה אחים ואחיות של ילדים מיוחדים. ובמקום להרוויח את הכסף על מכירת הערכות, היא ואתי הולכות לחלק אותם למשפחות מתמודדות בשכונה."
הבנתי רק בערך מה זה משפחות מתמודדות, אבל יותר מלהבין מה זה, רציתי לצייר עם הסביבון החדש והמאיר שלי.
*
נר ראשון של חנוכה.
רקדנו מול הנרות. אמא הוציאה סופגניות טעימות. נראה לי שהריבה הייתה מיותרת לגמרי. לכולנו היה מתוק מאד בלב ובפה גם בלי.
באותו יום חילקנו ערכות להרבה משפחות. דבורי ואתי כתבו על כל שקית "ערכה מאירה למשפחה מאירה"
התבוננתי בנרות הדולקים, נזכרתי בילדים ששמחו לקבל את הערכות.
כן, העיניים שלהם היו מוארות, שמחות.
וגם הלב הקטן שלי היה עכשיו מואר ושמח.
