בס"ד

 "תחת כנפי השכינה"

מזל טוב! מזל טוב! נשמעו הקריאות מכל צד.

דבורי פריד הבת הבכירה במשפחתה התארסה עם יעקב שור, בחור למדן וכריזמטי מישיבת מיר.

בעוד כשלושה חודשים, בסוף חודש אדר, יקימו את ביתם בעזרת ה' ובשעה טובה ומוצלחת.

יעקב ודבורי ידעו שאם הם רוצים לקנות דירה בעיר – עליהם להרחיק לשכונה מתחרדת, שם יוכלו לגלגל משכנתא בתנאים סבירים. יעקב וגם דבורי מגיעים ממשפחות חרדיות שורשיות, והרעיון לצאת לשכונה מתחרדת היווה פרויקט מאתגר עבורם.

ההכנות לחתונה נעשו בהילוך גבוה. לשלושת החודשים הראשונים, סוכם בין שני הצדדים שישכרו דירה ליד הוריה של דבורי.

החתונה עברה במזל טוב, ובינתיים הזוג הצעיר התגורר ביחידת דיור ברחוב 'זית רענן'.

כמה ימים לאחר השבע ברכות, אמר יעקב לדבורי: אולי נצא היום לשכונת 'רוממה'? יש לי כמה חברים שגרים שם, ונוכל לתהות מעט על אופי השכונה.

דבורי הביעה את הסכמתה וסיפרה שגם לה יש כמה חברות שמתגוררות שם. הם עשו כמה טלפונים לחבריהם, והחליטו שמחר בהפסקת צהריים ישימו פעמיהם לעבר רוממה, שהייתה בעברה שכונה חילונית והפכה למתחרדת. הזוג הצעיר ערך ביקור בכמה רחובות של השכונה, הם קפצו לכמה חברים שלו וחברות שלה, ושמעו על האופי של השכונה המתפתחת.

כשמשפחת שור הצעירה חזרה לעת ערב לביתה, דבורי הייתה נלהבת. היא אמרה לבעלה שמבחינתה היא מעוניינת לעבור לשם בתחילת חודש תמוז, כך שיוכלו להתאקלם לפני החגים הבאים עליהם לטובה.

יעקב שמח שאשתו רוצה ומסכימה לעבור לשכונה המתחרדת. לאחר שבוע הם החלו להתעניין בדירות למכירה בשכונה. הם יצאו לכמה וכמה גיחות בשכונת 'רוממה', והנה אחרי חודש של חיפושים – נמצאה בשעה טובה הדירה. לאחר כמה ימים הם ערכו חוזה קנייה אצל עורך דין יחד עם ההורים משני הצדדים.

לאחר שעברו את שלב קניית הדירה, החלה דבורי לחפש לעצמה משרת הוראה בסמיכות לשכונת רוממה – שם היא עתידה לגור. לאחר חיפוש, התעניינות וריצות, היא הצליחה להתקבל כמורה בסמינר מתפתח בשכונת 'מקור ברוך' הסמוכה.

עכשיו הרגישו יעקב ודבורי שהם כבר מתכוננים למעבר. והנה היום המיוחל הגיע. הם עברו לרחוב זכרון יעקב עשר, לקומה השלישית בבניין בן שלוש קומות.

דבורי ידעה שחלק מהשכנים אינם רואים בעין יפה את פלישת החרדים לשכונתם. היא לא ציפתה שמישהי תערוך לה קבלת פנים, על כן היא החליטה להזמין את השכנים מיוזמתה לחנוכת הבית שתיערך בעזרת ה' בעוד יומיים, ביום חמישי הקרוב.

לכבוד האירוע היא אפתה שלוש עוגות והכינה סעודה בשרית שמכבדת את בעליה. גם חברותיה לא טמנו ידן בצלחת… ואילו יעקב וחבריו דאגו לצד של הגברים: הם הזמינו רב שידרוש בענייני דיומא בנוסח פשוט וקליל, ולאחר מכן ניגן יעקב יחד עם חבריו בכלי נגינה שונים. הם קיוו שכך יוכלו לחמם את לבבות השכנים, שלא יראו בהם רק פולשים שמנסים לכפות עליהם להיהפך לחרדים.

מסיבת חנוכת הבית הייתה הפתיחה לקהילה המתפתחת. השכנים והשכנות שהגיעו, המבוגרים והצעירים – התלהבו מהמפגש היזום והמיוחד.

כל כך נהנו, עד שמיד שאלו: מתי המסיבה הבאה? דניאל איתן, אחד[11]  החברים של יעקב, הודיע שבעזרת ה' בשבת בשעה ארבע אחר הצהריים ייערך מפגש נוסף בבית הכנסת 'אליהו הנביא'.

דניאל כבר חיכה זמן רב קודם לכן להזדמנות למשוך את הצעירים לבוא לבית הכנסת. הוא רצה לספר להם סיפורי תורה ולקרוא איתם כמה פרקי תהילים, לצד שתייה, חטיפים ומיני מתיקה.

הנשים, חברותיה של דבורי, גם הן לא טמנו ידיהן בכיסים. הן הזמינו את הנשים והנערות, אמנם מעטות, שהגיעו למפגש שבת בביתה של ציפי שוורץ, שם ידברו מענייני הפרשה ויחלקו עוגות ושתייה. ההתחלה הייתה נראית נפלאה, אבל פתאום החלו כמה גברתנים להתסיס את הקהל.

"מה קורה לכם?!" הם שאגו בכעס. "אתם לא רואים שהם – החדשים הצעירים – רוצים להפוך אתכם ל'דוסים'? מי שיעז ללכת למפגשים שלהם – אנחנו נטפל בו…"

היו כאלה שסבלו מכך גם בתוך הבתים פנימה, ובמיוחד – הנשים. הן רצו לשמור על קשר עם היהדות והמסורת, אבל ידיהן נכבלו. הצעירות החרדיות שמו לב שבתחילת חודש אב העסק ממש דליל. הן התעניינו מה קורה, ושמעו על האיומים. הפעילים התייעצו עם אנשי חינוך מבוגרים מהם, והוחלט שהגברים ינסו לדבר על ליבם של הגברתנים…

תאמינו או לא, אבל העסק עבד! תחילה הם פנו לקובי, בחור כבן שמונה עשרה, שהיה היזם והמארגן הראשי של ההפגנות, וביקשו ממנו לארגן את המסיבה של השבת הקרובה. קובי היה בחור מבית הרוס שלאמיתו של דבר רצה להתקרב, אבל פחד מה יגידו החבר'ה. הוא היה בעל קול ערב וידע להתפייט בלחן מזרחי. יוסף וינר, אחד מעמודי התווך בקהילה המתפתחת, ביקש ממנו להנעים את המפגש המשפחתי, והנה – ראו זה פלא! מאז שקובי הפך לאחד המשתתפים הפעילים, קבוצת הגברים הפכה לקבוצה של ממש, חמישים איש במספר.

בשלב הזה החלו לחשוב על בניית קבוצת "עונג שבת" בליל שבת לנערים. היוזם העיקרי שלו היה – לא אחר מאשר קובי. גם קבוצת הנשים חזרה לתפקוד, כמובן. עכשיו, לאחר כשנה של פעילות החלו לתת את הדעת על מקומות לימודים שיהיו יותר דתיים. שהילדים ילמדו להתפלל, שיידעו תנ"ך, שיכירו את היהדות… הם פנו קודם לבית הספר הדתי 'נועם' שהיה קיים אז בשכונה. אבל הם הסכימו לקבל רק קבוצה מצומצמת, בתואנה שהם אינם מחפשים תלמידות. הם פנו לבית הספר בית יעקב של שכונת מטרסדורף הסמוכה – שם שמחו להיענות ולהושיט יד לשבים.

לקראת החגים התארגנו קבוצת הגברים כדי ללמוד יחד את ההלכות הנוגעות לחגים. הם פנו לבחור חזן שישמש כבעל תפילה בימים הנוראים, וכן בעל תוקע מומחה וירא שמים, ורב הבקי בהלכות תקיעת שופר שישמש כ'מקריא'. מינו את שי, אחד מבני החבורה, שיהיה אחראי על סידור המקומות בבית הכנסת ובעזרת הנשים, סידור התאורה והניקיון, תליית מודעות של זמני התפילות, וכן

קניית מחזורים לבית הכנסת. בקבוצת הנערים למדו את הלכות החגים. היו גם שהחליטו ללמוד ולהתנסות בתקיעה, ובעיניים זוהרות ראו המארגנים שהקהילה אכן קורמת עור וגידים.

בקבוצת הנשים גם הן לא שקטו על השמרים, ולכבוד החגים למדו במשותף מעיקרי ההלכות והמנהגים וסדר הפיוטים. עיקר ההתמקדות הייתה בהכנת תבשילים, סימנים ועוגות מיוחדות לכבוד החג. הן גם שיתפו את הנערות והבנות, וכולן חיכו בהתלהבות לחגים המשמשים ובאים…

בשבת 'שובה' הוזמן ראש הישיבה לדרוש בהלכות יום הכיפורים ולומר דברי כיבושין, לעורר את הלבבות לתשובה.

ואכן, ימי הרחמים והסליחות עברו עליהם בהתעלות עצומה. התפילות נערכו ברוב עם וברגשי קודש כשקולם נשמע למרחקים.

לכבוד חג הסוכות השתתפו הגברים והנערים ואף הילדים בבניית הסוכה בחצר בית הכנסת. היה זה חידוש מרגש במיוחד, כי עד לאותה שנה לא העזו לבנות סוכות פרטיות בבתים. תושבים היו מרחיקים לשכונה החרדית מפחד שישרפו להם את הסוכה. הציפייה לחג המתקרב הלכה וגברה. יעקב, יוסף ודניאל ממייסדי הקהילה המתגבשת, קנו כמה סטים של ארבעת המינים שיהיו בבית הכנסת לכבוד חג הסוכות על מנת לאפשר לכל חברי הקהילה החדשה לקיים את מצוות נטילת לולב כדין.

כך זכתה קהילה יקרה לחסות תחת כנפי השכינה בקדושה, באהבה ואחווה; לנחת רוח לריבונו של עולם ולקירוב הגאולה השלמה.