תרפיה בשכנים
הקפה רעד בידיו של גדליה, ונתזים קלים ממנו קשטו את העיתון היומי. "קרה משהו" אמרה רעייתו גיטה ולא טרחה להניח סימן שאלה בסיום המשפט. גדליה לא הזיז את עיניו מהעיתון.
"מה קרה???" כעת היא הציבה שלשה סימני שאלה. כל הצרות והשמועות הרעות התערבלו בעיני דמיונה לכדי עיסה אחת שחורה ומפחידה. "תראי בעצמך" הוא דחף לפניה את דף העיתון המוכתם. היא הביטה מופתעת באותיות הצבעוניות העליזות, שעמדו תחת אצבעו הרועדת. לא זכרון להולכים ולא הודעת אבלות. גם לא בקשה להשלים אלף פרקי תהילים למאן דהו שחולה במחלה קשה.
אז מה בכל זאת?
"לא מבינה על מה הסער הגדול" היא לאטה, והחלה מקריאה מתוך הכתוב: 'פינת חי הכוללת כבשת צמר, תרנגולים מטילי ביצים, שני ברווזים וזוג תוכונים. לביקור אטרקטיבי לבין הזמנים, כעת במחיר השקה – חמשה שקלים לילד'. יופי, סוף סוף מיזם מרענן בעירנו… הילדים ישמחו לבקר שם".
גדליה העווה את פניו. "לגמרי לא בטוח" הוא אמר בנימה לא ברורה. גיטה צמצמה את עיניה לכיוון האותיות הקטנות של המודעה. אולי שם טמון העוקץ.
בבת אחת קפאו פניה.
"מה קרה???" שבי נכנסה למטבח ועצרה במפתן, מול זוג הוריה הקפואים. "משהו רע?".
"תלוי מאיפה מסתכלים על זה" אמרה אמה. דף העיתון האומלל החליק מידיה ושבי מיהרה להרים אותו. "פינת חי! בשכונה שלנו! יש!!!" עלזה הילדה. "האותיות הקטנות לא מאד משנות לה" העווה גדליה את פניו, "אבל לנו הפרטים האלה משנים מאד".
שבי כבר לא הייתה שם. דף העיתון התנופף בידיה משל היה עפיפון חד צבעים שרק המתין לרוח שתישא אותו. הוא היה בחדר המדרגות, ממלא אותו בקול בשורה מעורבבת.
"הם הגזימו, שמעוני. הגזימו לגמרי" ירה גדליה זיקים. "יללות באישון לילה, חרתושים באישון יום ושיירות של זבובים עם ריח מבחיל של גללי פרות. הגזימו! לא מצאו מקום טוב יותר לעשות את זה?"
הטלפון הבהב בידיה של גיטה. היא תתקשר לויזנצווייג, ועד הבית. היא תתקשר למלכיאלי מהקומה השישית. היא תרים כל בלטה בחדר המדרגות הזה. "ארי אחי יעזור לי, אם המלחמות שלנו ייתקעו בקירות" היא אמרה לגדליה. "הוא יש לו קשרים. פינת החי הזו, שתהיה לשמעוני לבריאות אבל לא בבניין שלנו".
בתנועות חדות נפנתה גיטה למרפסת השירות. שלפה ערימת כביסה ותחבה אותה למייבש. הזעם תסס בה והזרים אדרנלין לדמה.
"אנחנו יכולים לשכוח ממנוחת הצהריים שלנו, מהיום ועד… עד ביאת גואל צדק, אולי" חרקו שיניו של גדליה והוא פנה אל הדלת. צעדיו הזועמים הדהדו היטב בחדר המדרגות, נפגשים חזיתית כמעט, בצעדיו המדודים של מוטי שמעוני. "בוקר טוב, שכן" חייך אליו מוטי וקינח את חיוכו בטפיחת שכם חביבה. הגב של גדליה היה קפוא, כמו הפרצוף שהפגין למולו. לברכת השלום הוא לא ענה, והמשיך הלאה במורד המדרגות. הוא צריך להבין, שמעוני הזה, שלית דין ולית דיין. הבניין הזה אינו הפקר, ואיש הישר בעיניו לא יעשה. זה וודאי לא הזמן להארת פנים. שישקול את מעשיו, שמעוני הלזה. שיתחרט עליהם, שיחשוב עליהם בשנית.
מבטו של מוטי ננעץ בגבו, וגדליה, זקוף כמו קצין המשיך ללכת לכיוון קומת הכניסה.
הגיע לקומת הקרקע. מבטו הזועם פגש את הפרגולה התמימה שהקיפה את חצרם של שמעוני. פעיה רכה שאינה חורשת כל רע, הגיעה לאוזניו מכיוון החצר. לשווא ניסתה לפייס את דעתו. חכה, ההמולה תתחיל בצהריים, כשילדי החיידר ישמעו על המודעה. הם יבוא בהמוניהם. וגם הזבובים והלכלוך והרעש.
באוטובוס, בדרכו אל הכולל, הוא פגש את נתן גרין, שכנו לבניין. בדרך כלל הוא נפטר ממנו בברכת שלום רפויה וממשיך הלאה, לחפש לו ספסל פנימי. "מה שלומך, שכן?" חייך אליו גדליה חיוך קצר. "ברוך ה' יום יום". המהם נתן, גדליה לא זז ממנו. פניו של נתן נדרכו. "יש בפנים ספסל שלם פנוי" אמר לו גדליה, "תואיל לעבור לשם? רציתי לדבר איתך משהו".
"אני תיכף צריך לרדת" אמר גרין ובכל זאת קם והלך אחרי גדליה. "אני רוצה שתעזור לי" לאט גדליה באוזניו ופניו שוב הסמיקו. "ראשית, תחתום כאן את שמך, בתוך רשימת המתנגדים לדבר הזה. שנית, אני רוצה שתעזור לי לחשוב איך מתפטרים מהפגע הרע הזה".
"אתה מדבר על החתול שנכנס לבניין באישון לילה?" שאל גרין וניצוץ מבודח עלה לעיניו. "לא נראה לי שעצומה וחתימות ידברו אליו. צריך פשוט להחליף את המנעול".
"זה לא החתול" נאנח גדליה. "זה פרה, וג'ירפה ונדמה לי גם לביאה, שבאו להשתכן בחצר של שמעוני".
"אוי לא" נתן החוויר. "חיות טורפות בבניין שלנו? זה כבר עניין אחר. זה עניין של פיקוח נפש".
גדליה הנהן אלכסונית. האמת היא, שלא בטוח שהייתה שם לביאה. יכול להיות שהוא התבלבל והיה שם רק זברה. הוא צריך לבדוק שוב את הרשימה במודעה הזו, כשראה אותה היה כל כך נסער שכל האותיות קפצו לו. "אני לא לגמרי בטוח שהן טורפות" ניסה לתקן את הרושם באוזניו של נתן, אבל נתן כבר הניח רגל אחת על מדרגת האוטובוס ולפני שהדלת נסגרה עליו, הוא הספיק לצעוק לעברו: "יהיה בסדר, אל תדאג".
בסדר הבוקר לא הצליח גדליה להתרכז, קולות משונים נבחו באוזניו, שאגו, פעו וגעו וגרמו לבטנו להתהפך. מאז ומעולם הוא לא חיבב בעלי חיים מכל צורה וגודל. עד היום גורמת לו נביחה של כלבלב קטן להאצת דפיקות הלב. זעם פנימי בעבע בתוכו. שמעוני. הוא לא יכול לעשות לו את זה.
—
בזזזזז. הטלפון רטט לו פתאום בתוך הכיס. הוא שלח מבט נבוך למנדל, החברותא. הוא בטח מבין שהבוקר הזה הוא לא לגמרי הבוקר שלו. תמיד הוא מנתק את הנייד בשערי הכולל. הביט בצג הטלפון. הספרות שהיו שם קפצו מול עיניו והדליקו נורה מהבהבת במגירה שכוחה במוח. לחץ על הכפתור הירוק. "שלום" אמר בקול עייף. התרומם לכיוון הדלת, עד כאן, הוא לא יכול להפריע לשאר הלומדים. "מדבר מאיר קעניג, המלמד בחיידר 'תורה ואור'". אמר קול נחמד מעבר לשפופרת. אה, כל הנורות נדלקו בבת אחת. זה המלמד החדש של יענקלה, בנו היחיד. מלמד שנכנס לתפקיד שלו עם קצת יותר מדי מרץ, והוא החליט לתפוס את הילד שלו בשתי ידיים. אותו ואת הבעיות שהוא יוצר.
"כן" אמר גדליה, מושך את המילה כאילו הייתה נחש פלסטלינה. "בעניין שדברנו לפני שבוע, אמרתם שתתייעצו לגבי המהלכים הבאים איתו. האם לקחתם אותו לאבחון?" קעניג שאל. גדליה הניד בראשו. הוא הרגיש ילד קטן ונזוף, שלא הכין את שיערי הבית שלו, למרות שניתנה לו אורכה של שבועיים. "אני… לא הגעתי לזה. אני מתנצל". לאט.
"את ההתנצלות אתה חייב לבן שלך, לא לנו" אמר קעניג שמעבר לקו, וגדליה הרגיש שעט אדום ומאיים מורח איקס ענק על תעודת האבהות שלו. איזה מן אבא זה, שאפילו לא אמר לרעייתו על הטלפון ההוא, מקעניג המלמד. איזו מן דחיינות רעה ומכוערת. "מרוץ החיים סחף אותי" הצטדק באוזניו. "אבל אתה צודק, עוד היום אדבר עם רעייתי ונראה איך אפשר לעזור לו".
מהעבר השני נאנח מאיר קעניג אל תוך כוס הקפה הקרה שלו. הוא יראה, הוא ידבר, שחזר את דבריו המעורפלים של אביו של יענקלה, ואת הנימה הבלתי מתחייבת. ובינתיים יענקלה, נראה שהוא בלע חבילת קפיצים. עושה צחוק מעצמו ומהחיידר כולו, ומקפיץ את כל הכתה אחריו. קעניג ניגב את מצחו המיוזע. גם ככה קשה ללמד, שלהי דקייטא קשים מקייטא. ה', תעזור בבקשה עם יענקלה ועם כולם, תעשה שאצליח לשרוד איתם עד בין הזמנים, לחש תפילה אילמת, ולא ידע אילו עולמות היא הופכת.
—
נחשול ארוך ומשולהב של ילדים המתין ליד החצר של שמעוני, כפי שגדליה ציפה. "לזוז בבקשה, אנשים צריכים לעבור" הרעים גדליה בקול לא לו. הנחשול הסתובב לעברו בבת אחת, פניו של גדליה האדימו. לו היה כפול במימדיו, גם אז הוא יכול היה לעבור ברווח במעבר שנותר לו ליד שיירת הילדים מצומקי המידות.
נחיריו של גדליה רטטו. עיניו תרו סביב ואוזניו הזדקפו. חרטושים לא היו שם, בינתיים. גם לא מעופפים אחרים. ריח גללים לא הגיע לאפו וגם הקולות שבקעו מהחצר, היו עדינים למדי.
הכל עניין של זמן! חשב גדליה בקול.
"הכל עניין של זמן" טפח מישהו על שכמו. גדליה קפץ לאחוריו, מבוהל. זה היה בסך הכל רוזנצווייג מהקומה למעלה. "תראה איך הילדים נהנים, אתה תתרגל בסוף, אדון גדליה. תתרגל ותראה ששום דבר רע לא קורה מכמה אורחים חביבים שבאו לבניין. אל תהיה כל כך חמוץ, יקירי".
"אורחים חביבים" העווה גדליה את פניו והבחילה הישנה והמוכרת עלתה לו לגרון.
"חביבים לגמרי" שלח לו רוזנצווייג חיוך רחב, מקושט בשיני זהב זעיר פה זעיר שם. "אלו חיות בית נחמדות מאד, שלא עושות רע לאיש".
"איך אפשר לחבב חיות שאינן כשרות?" גדליה שלח מבט רושף לכיוון החצר ההיא, שפתחה שער לנחשול הילדים הנלהב. "חיות טמאות, טורפות אפילו".
"אכן, טורפות" התקדם רוזנצווייג לכיוון גרם המדרגות. לפעמים הוא שמח שאין להם מעלית, ככה השיחות לא נקטעות באמצען. "הן טורפות את הדשא שהן אוכלות בתאבון רב".
"נו נו" גדליה הקשיח את גבו ונעל את שפתיו על מנעול ובריח. אז רוזנצווייג אינו פרטנר לחתימה על עצומה, הוא צריך למצוא שכנים אחרים. הוא יתחיל עם נתן גרין, השכן הנחמד שפגש בבוקר, ימשיך עם השכנים שעשויים לסבול מהתופעה הזו. אולי גיטה תעזור לו לחשוב, ולמפות במדויק את דיירי הבניין שלהם. הוא זירז את צעדיו לכיוון הבית. הקיבה הזכירה לו שהוא רעב, מאד. אולי זה הזעם שכילה בו את שארית האנרגיה, ואולי חוסר האונים.
הופה. חוסר אונים.
גדליה השתהה לרגע מול דלת הכניסה, מגרד את מצחו. נזכר בבת אחת ביצור שמעיק הבוקר על לבו ולוחץ אותו דק – דק. יענקלה. חייבים לטפל בו. מי יודע מה יגידו המאבחנים. אולי יאשימו אותם. אולי יתנו להם ציון רע כהורים, כמו הציון הוירטואלי שקעניג נתן לו הבוקר. מורה צעיר וחדש, איך הוא מעז.
מרח חיוך מאולץ על פניו ונכנס הביתה.
"שלום" קידמה גיטה את פניו ועל פרצופה סערת קרב. "כבר דברתי עם שש שכנות" אמרה אגב ערבוב הפסטה בקערה הכחולה. "השאר לא היו בבית או לא יכלו לגשת… טננהויז הסכימה איתי מיד שזו שערוריה, רוזנצווייג לא הבינה על מה אני מדברת… הם מושבניקים במקור ואוהבים בכל לבם את ריח הפרות" גיטה גיחכה. "הלוי אמרו שכרגע הם לא רואים בעיה, מיכאלי אמרה שצריך לבדוק אם הכל תקין שם ואם יש אישור מטעם משרד הבריאות, אחרת החיות עלולות להביא איתן מחלות".
"עוד עניין חשוב שטרם חשבתי עליו" אמר גדליה והניח את כובעו במרכז שולחן הסלון, סמוך לאגרטל הסדוק. "אני חייב להדגיש את זה כשאני פונה לשכנים עם בקשת חתימה לעצומה".
הוא התיישב בכבדות סמוך לשולחן המטבח. מזיז הצידה את בלגן הדפים של הבנות. הדלת נקרעה בבת אחת, ואל תוך אווירה הכבד של המטבח, נחתה פנימה רביעיית ילדות מיוזעת.
"איזו כבשה מתוקה נמצאת שם! יש לה תלתלי צמר יפים, שאפשר ללטף! אולי לחורף הם יגזזו אותו, ואמא של שמעוני תסרוג להם סוודר מהצמר הזה!" התלהבה שבי באוזניו הצוללות של אביה.
"יפי שמעוני אמרה לי, שאולי מחר התרנגולת תטיל להם ביצה, והם יעשו ממנה חביתה" אמר קולה הדק של ציבי, ועיניה פנסים. "איכס!" גדליה לא התאפק. "חביתה! מביצה שהוטלה ישר מהתרנגולת! בלי פיסטור, בלי חיטוי ובלי בקרה. חביתה מלאה בחיידקים תהיה להם".
"למה?" מירלה פתחה עיניים תמהות. "אמא של שמעוני אמרה שביצים כאלה הן הכי בריאות, כי לא ריססו אותן בכל מיני חומרים לא בריאים".
"איזה כיף זה!" תיזזה שבי לכיוון קערת הפסטה. "איזה כיף זה גן חיות בתוך הבניין! ועוד בזול! ועוד בחופש! עכשיו לא ישעמם לנו לרגע!".
"רגע, תשטפו ידיים בסבון!" גיטה קמה בהיסטריה לכיוון הילדות, עוצרת את הידיים שנשלחו לצלחות. "אני לא מבין איך הן נכנסו לחצר הזאת. סיכמנו שהיא בכלל לא לגיטימית" סינן גדליה בשקט. "איך נכנסתן לשם? אני לא נתתי להן דמי כניסה" אמרה גיטה בקול מתנצל. אחרי הכול, היה לה כאן שקט ברוב שעות הבוקר, מלבד גיחות קטנות פה ושם. בינה לבין עצמה, היא חייבת להודות שהוא היה מבורך.
"אספנו את כל דמי הכיס שלנו" צייצה ציבי. "היה לנו בסך הכול שתי שקל ושבעים אגורות" הוסיפה שבי, "ואמא שמעוני ריחמה עלינו, והכניסה אותנו בהנחה".
"יפה מצדם!" התלהט גדליה. "פותחים פינת חי מתחת לאף של התושבים, ואחר כך מתייפיפים ומכניסים ילדים בחינם. יפה, יפה!".
"שייהנו להם, מילא זה עניין של זמן" אמרה גיטה אגב מזיגת מרק לצלחות. היד שלה עצרה באמצע המהלך. הציצה בשעון, מבוהלת. "יענקלה! איפה יענקלה?"
פניו של גדליה הוריקו. "איחור של למעלה מחצי שעה" הוא אמר. "מי יודע אם הוא לא התעכב עם חברים ועושה שם שטויות ליד החיידר. את יודעת, לפעמים ילדים מציתים בקבוקים ועושים שם דברים מסוכנים" עכשיו הסמיקו פניו של גדליה. כנראה הוא ראוי לציון ההוא שהמלמד קעניג העניק לו. "ובדיוק היום המלמד התקשר אלי" הטון של גדליה ירד לכיוון הרצפה המלוכלכת. בחופש אין טעם לנקות, הנקיון מילא לא מחזיק מעמד.
"התקשר? אלייך? יש בעיות?" גיטה החווירה. "זה בעניין הבקבוקים שהם מבעירים בצהריים?"
"בעניין כל מיני עניינים שקשה לו עם הילד" אמר גדליה ועצר, שולח מבט רומז לכיוון ארבע זוגות אוזניים הכרויות מדי מסביב לשולחן. גדליה קם לקחת את כובעו. "אני בכל מקרה הולך לבדוק היכן התעכב הברנשון" הוא אמר, סוגר בחוזקה את הדלת.
"אבא כועס על שמעוני?" שאלה ציבי בתום. גיטה סובבה את פניה לכיוון הסיר, בחשה ובחשה בו, בלי תכלית ובלי מטרה.
"נראה לי שגם אמא כועסת על שמעוני" אמרה מירלה והציצה אל תוך פניה של אמא. "למה? שמעוני עשו לנו משהו רע???"
"מי אמר לכן שאנחנו כועסים על שמעוני?" עיניה של גיטה התרוצצו על פני המטבח. האוזניים הצעירות האלה, חדות יותר מדי. וגם שאר הרדארים שלהם, פתוחים עשרים וארבע שעות. הם צריכים להיזהר בדיבורם יותר.
"הפרצוף של אבא סיפר לי" אמרה ציבי. "וגם… לא משנה". היא כסתה את פניה בידיה בתנועה מבוהלת.
"זה משנה מאד" גיטה נצבה מעל הילדה, נכונה לחלוב ממנה את המידע המסקרן. "יפי שמעוני אמרה לי שאני לא אספר לך, כי זה יכול לעשות מריבה" הוסיפה ציבי אש על המדורה. "מה היא אמרה לך לא לומר לי?" קפיץ נמתח בקולה של גיטה. די. מה הדבר המסתורי הזה שהילדה מסתירה. היא חייבת לדעת.
"היא אמרה לי שאבא לא מדבר עם אבא שלהם ואפילו לא אומר לו שלום" ציבי אמרה. "אבל לא בטוח שזה נכון. אולי אבא סתם לא שם לב אליו, אולי הוא היה שקוע בשיחת טלפון לכן הוא לא אמר לו שלום. אולי סתם נדמה להם שאבא כועס".
"אולי" הנהנה גיטה, מוצאת מפלט בהשערה של הילדה.
ומה עליה לעשות עם שרית שמעוני? האם גם היא לא תהנהן לה לשלום כשתפגוש בה בחדר המדרגות? ושרית היא שכנה כל כך נחמדה, כל כך בסדר בדרך כלל. אילולי השטות הזו של פינת החי, היו חיי השלווה והנחת נמשכים ביניהן, עד ביאת הגואל. איך אנשים הורסים לעצמם את החיים במו ידיהם, איך.
–
הדלת נבעטה אל המשקוף, קוטעת את השקט הסמיך שהתיישב במטבח. גדליה נכנס ראשון, בפרצוף שזעם אין אונים מתערבל עליו כמו מיקסר. יענקלה השתרך אחריו, חבוט ומלוכלך, ושקט.
"יענקלה!" גיטה קמה ללטף את גוש הלכלוך והובילה אותו אל הברז בפרוזדור. "איפה היית?"
"סתם, שיחקתי" אמר יענקלה וחתם את פניו.
"הוא לא רוצה לפרט לי איפה הוא בילה בשעה האחרונה" אמרה גדליה בפנים חמורות סבר. "הוא מבטיח לי שהוא לא שיחק בבקבוקים או באש, ולא עשה שום דבר מסוכן" גדליה הביט ברעייתו, מסתפק. "אני חושב אם אפשר להאמין לו, עדיין. יענקלה אף פעם לא היה שקרן".
היא הביטה ביענקלה שישב לצד השולחן ובלע את העוף ואת הספגטי בתאבון לא אופייני, ושקט מסתורי אופף אותו.
"לאן הלכת בשעה האחרונה?" הביטה גיטה אל תוך עיניו, שהתרוצצו כמו חיות בר מפוחדות. "אני חייבת לדעת איפה היית, יענקלה. ואם אתה לא רוצה להגיד לי כאן מול כולם, אנחנו ניכנס לחדר לבד ושם תספר לנו".
החדר והשקט לא עזרו לו. יענקלה נעל את שפתיו על מנעול ובריח.
—
"ברוך ה', הימים הראשונים, עם הסערה הכרוכה בהם מאחורינו" לאטה שרית שמעוני, לוגמת לגימה קטנה מהקפה הרותח. מוטי נאנח. "הילדים מרוצים עד הגג, החיות מתנהגות בסדר גמור, הן מתורבתות ומחונכות לעילא".
"האנחה לא קשורה לעניין" נאנחה שרית אל תוך הקפה. "אולי הרעיון הזה לא היה כל כך מוצלח…" אמר מוטי. "ואני לא יודע מה לעשות איתו. הוא לא מפסיק לתקוע מקלות בגלגלים".
"אני לא בטוחה שהוא יכול לעשות לנו משהו" אמרה שרית, ושניהם ידעו למי היא מתכוונת. "החיות מחוסנות, אנחנו שומרים היטב שלה יהיו לכלוך ורעש, התקרה שבנינו מבודדת כמעט לגמרי את הקולות".
"את יכולה להסביר לי מה מעיק עליו?"
"אי אפשר לדעת, ולמען האמת, זה לא מאד משנה לנו. השאלה איך מתמודדים הלאה. היום פגשתי אותו פעמיים, הבן אדם הפנה לי גב, ומבטיו רצו לאכול אותי בלי מלח".
"אולי יש לו משקעים ישנים מבעלי חיים. אולי הוא פשוט פוחד מהם… מה שברור, לנו אסור להעביר את המתח לפסים אישיים. וודאי לא כלפי הילדים שלו… ההסתייגות לבעלי חיים לא עברה להם בגנטיקה. הם נכנסו אל החצר הזו בכל כך הרבה התלהבות! ולילד, יש גישה מיוחדת לבעלי חיים. הוא טיפל בהם בכזה מן רוך. דיבר אליהם והדביק להם שמות".
שרית נופפה לשלום לחיות המתנמנמות בחצר, הגיפה את התריסים ונפנתה לשנת הלילה.
—
ושוב רטט הנייד בכיס חליפתו של גדליה, שוב הסמיקו פניו. הימים מבולבלים עליו, איך הוא שכח לכבות את הנייד עם כניסתו לשערי הכולל, איך זה קרה לו שוב.
הביט על צג הטלפון ופניו קפאו. אולי מוטב שלא יענה לו. מן הצד השני חוסר מענה ייראה כהשתמטות. לא חסר לו איקס אדום נוסף מקעניג המלמד, בתעודת האבהות שלו המוכתמת ממילא.
יצא אל הרחבה הסמוכה לכולל. "כן" הוא גנח. "יישר כוח" נלהב נשפך לו מהעבר השני, והקול קולו של רבה קעניג. "אתם הורים לשם ולתפארת! לשינוי כל כך דרסטי בהתנהגותו של הילד, לא יכולתי לפלל".
"על מה אתה מדבר?" גירד גדליה את מצחו, לא יודע היכן להניח את עצמו.
"על הילד שלך, היחיד, יענקלה" פירט קעניג וקולו עליז. "משהו טוב קורה לו בימים האחרונים. רואים את ההשקעה שלכם, אני חייב לציין.
ואני חייב לדעת גם מה עשיתם לו, שככה הוא נרגע והשתנה לטובה" קעניג הוריד את קולו לכדי לחישה. "למה אני צריך לדעת? הסיבות לכך הן שתיים: כדי שאדע להמליץ למקרים אחרים, להורים אחרים, וכן, אם הוא צורך תרופה כלשהי, ממשפחת הריטלין ודומיו, עלי לדעת זאת כדי למנוע בעיות".
"אני לא מבין על מה אתה שח" רקותיו של גדליה החלו להלום, הוא התיישב על גדר אבן מאובקת, מנסה לסדר את הבלגן שהתערבל לו בראש. "יכול להיות שהתבלבלת עם ילד אחר?" אולי אשתי החלה טיפול שאני לא יודע עליו? נשמע תלוש…
"אני מדבר עם גדליה רוז, אביו של יענקלה רוז. כן?" האט קעניג את דיבורו. גדליה הנהן.
"צר לי לספר לך שלא עשיתי שום טיפול בעניינו של יענקלה, ואפילו לאבחון טרם לקחתי אותו" המהמו שפתיו הלבנות של גדליה, והוא תר אחר מילות התנצלות מתאימות.
"אני מופתע עד שורשי שערותי" אמר קעניג. "אולי התפללתם על הילד, אולי גדול בישראל בירך אותו, או שעשיתם סגולה אחרת כלשהי" המהם המלמד. "בכל אופן, אני חושב שאתחקר אותו חקירת שתי וערב. וכדאי שגם אתם תתחקרו אותו. אולי יש מקום שהוא מוצא בו פורקן, אולי יש לו תחביב חדש".
"אולי" לחשש גדליה, לא מאמין לדבריו של המלמד. תחביב, פורקן, אלו לא דברים שיכולים לפתור את בעיותיו של יענקלה, ולהרגיע את הקפיצים שבלע. הוא הודה למלמד קעניג וחזר אל הכולל, אוסף בכוחות לא לו את רסיסי הריכוז המפוזר.
בצהריים הוא עבר במהירות את החצר של שמעוני, מפסיע הלאה בלי להסתכל לצדדים. אולי כך לא תעלה בו הבחילה ולא יחנוק אותו הזעם. תיכף ישמע מגיטה מה הספיקה ולמי היא פנתה בעניין הצרה הזו ששמה שמעוני.
"המלמד של יענקלה התקשר היום שוב" הוא זרק בין הצלחות והסירים. הבנות טרם חזרו מהחצר של שמעוני, ועם כל הזעם גדליה היה חייב להודות בינו לבין עצמו שהוא שמח. הוא יכול לדבר מילה בלי אוזניים קטנות וחדות מדי לצידו.
פניה של גיטה חוורו. "שוב?"
"שוב. והפעם בשורות בפיו. הוא הילל ושיבח אותי ושאל מה עשינו שככה הילד השתפר".
גיטה הרימה גבה, אחר כך עוד אחת. "לא עשיתי איתו כלום" אמרה. "בימים האחרונים אני שקועה מדי במלחמה מול שמעוני… לא נשאר לי זמן וראש לשום דבר אחר… אבל שמתי לב שסוד מסתורי אופף אותו.
אם הוא יאחר גם היום, לא אניח לו עד שאגלה את הסוד".
יענקלה הגיע. מאובק, עייף, ובעיניו שמש פז.
"היום תספר לנו איפה היית" אמרה לו גיטה לפני ברכת השלום, תוהה מה העונש שיאיים עליו אם לא יחשוף את הסוד.
"היום אני כבר יכול לספר, הם כבר מרשים לי" אמר הילד והפנסים בעיניו הבהבו. "שמעוני נתנו לי תפקיד בחצר שלהם. הם מחכים לי כל צהריים, עם האוכל של החיות. אני מאכיל אותם. החיות מחכות לי… הן אפילו אומרות לי שלום בשפה של חיות… אני מלטף אותם ומרגיש שהן אוהבות אותי".
גדליה בלע את הלשון.
"כמה זמן זה ככה?" שאלה גיטה, סתם כי לא ידעה מה לומר.
"כבר שבועיים, מאז שביקרתי שם בפעם הראשונה".
"ולמה הם נתנו את התפקיד דווקא לך?" גיטה שאלה, גדליה איבד את יכולת הדיבור.
"אנ'לא יודע" יענקלה משך בכתפו. "זה היה אחרי שניסיתי להחטיף מכות לכבשה והכבשה בכתה וכולם צעקו עלי שכואב לה. האמא שמעוני באה אלי ולא צעקה. היא רק אמרה, שהכבשה עכשיו מאד רעבה ואם אני אאכיל אותה היא מאד תשמח. מאז כבר לא הרבצתי לה אף פעם! רק האכלתי אותה וליטפתי לה את הצמר, בעדינות בעדינות… אמא שמעוני אמרה שיש לי ידיים מאד עדינות ולב זהב".
איי. הלב של גדליה כאב. הוא הסתכל על הילד שלו, המאובק, שמישהו הדליק לו פנסים לעיניים. כבר שבועיים הוא מנסה לכבות את הפנסים האלה, בלי הצלחה.
עד הערב התבשלו הדברים בבטנו של גדליה, הוא טחן אותם דק דק.
בלילה, כשהחצר של שמעוני שתקה והחיות פרשו לתנומת לילה, נשמעו דפיקות ביישניות בדלתם.
מופתע, פתח מוטי שמעוני את הדלת. עוטה על עצמו שכפ"ץ, מול החיצים שיבואו מכיוונו של גדליה.
"רציתי לומר לכם… תודה" גמגם גדליה מול לשונו של מוטי, שנבלעה. מוטי בדק אותו בעיניים פעורות, האדם הזה לא נראה ציני. ואולי הוא כן?
"תודה על מה?" שאל בכל זאת.
"על… מה שעשיתם לבן שלנו. עשיתם לו ממש תרפיה בבעלי חיים… מהחיידר דיווחו על שינוי לטובה, אתה יודע… היו לו בעיות התנהגות. ואין לנו סיבה אחרת להצביע על השינוי".
"אה" אמר מוטי, מצייר מעגלים ברגלו.
"אולי יום אחד אעז, אולי יום אחד אבוא לבקר בחצר שלך… אולי גם לי תצליחו לעשות תרפיה…
תרפיה בשכנים".
חיוך חיוור עלה על פניהם של השניים. חיוך של ידידים.
מחר גדליה כבר יגיד לו שלום.
