הרוח צלפה על פניו וטיפות גשם גדולות הרטיבו את קצה אפו הרוטט. הוא שרך את רגליו בכבדות, מפלס דרך בינות לעצים עבותים ושיחי בר קוצניים. גגות קטנים ואדומים ניבטו אליו מרחוק, מאיצים את פעימות ליבו. כפר. אנשים. חיים.
הוא פסע על השביל האפור המוביל לכפר, בטנו מנופחת מרעב מתמשך. "רק לפני שבוע, עוד אכלתי מרק חם, מעשה ידיה של אמא המסורה". דמעה מרה עמדה על קצה ריסיו. "אני מתגעגע", הוא העביר יד לחה על עיניו, מיישר קלות את הכובע המרוט המונח ברישול על ראשו.
הוא נעצר על יד בית קטן ופשוט, בעל רעפים דהויים וקירות עלובים מטים ליפול. הוא נשם נשימה ארוכה ומתמשכת ונקש שתי נקישות רועדות על הדלת הרעועה. הדלת נפתחה מייד. אדם גבוה ושחום הביט בו בחשדנות.
"אני אנריק", לחש בקול רועד. "כן?" גבותיו של הכפרי הצטמצמו. עיניו השחורות מפלחות את גבו השחוח. "הוריי נהרגו בהפצצות, ונותרתי לבדי בעולם. באתי להציע את עצמי לעבודה במשק ובעבודת האדמה תמורת אוכל ומקום שינה".
אנריק התנשף, עיניו נתלו בחשש בעומד מולו. הכפרי שתק. עיניו הגדולות ננעצו באדמה הקשה. אנריק הסיט את מבטו במהירות, משהו נפל מהבטנה הקרועה שבמעילו.
טלאי אחד. צהוב ומהוה.
………………………..
עצים מעוותים ופראיים נבטו מכל כיוון, צווחות ציפורים ונהמות בעלי חיים היוו את הרקע הפסטורלי, הבראשיתי.
"אנחנו בג'ונגל הברזילאי!" עיניו של אברימי נצצו, פרצופו מודבק לשמשת הרכב הסגורה היטב. אהרון הביט בבנו, רווי עונג. "היה שווה המבצע – הלימוד בשיעורים וההשקעה במבחנים, אה?!" הוא צבט בחיבה את לחייו של בנו. בהזדמנויות כאלו הרגיש שכל הונו וכל עסקיו – מתגמדים נוכח הערכתו לתורה של בנו הצעיר. "כן!" אברימי חייך והסיט את מבטו לאביו. "תמיד חלמתי לבקר בג'ונגל ולראות את כל מה שקראתי בספרים מתממש ועומד במציאות מול עיניי. תודה אבא!" סומק ארגמן הציף את פניו.
"אבל אתה יודע אבא, מה הכי משמח אותי?" להט אברימי, עיניו נעוצות בנקודה עלומה. "שהצלחתי ללמוד היטב ולהבין את הגמרא הקדושה. בשביל זה היה שווה הכל!"
אהרון חיבק את בנו. דמעה קטנה נצצה בעיניו. "ריבונו של עולם, תודה שזיכית אותי בבן שכזה!" מלמל מאושר.
ציפור גדולה וססגונית נעמדה על המראה הקדמית של הרכב, צווחת צווחות חסרות פשר לעבר הנוסעים המוקסמים.
"איזו קבלת פנים מיוחדת!" צחק אהרון, אברימי הצטרף אליו בצחוק מתגלגל. מסתבר שהשמועה על האורחים החדשים עשתה לה כנפיים ועד מהרה התעופפה לכיוון הרכב להקה של שש ציפורים מרהיבות בשלל גוונים. עיניהן הציפוריות ננעצות בסקרנות ביצורי האנוש המסוגרים מאחורי הזכוכיות.
"זה מדהים!" שרק הנהג בהתפעלות וכבר רכן לתיק המונח למרגלותיו כדי להוציא משם את המצלמה.
פתאום זה קרה.
הנהג נשך לפתע את שפתיו, ידיו הגדולות אחזו בהיסטריה בחזהו המתנשף. "אני לא מרגיש טוב", הספיק לומר בקול מרוסק וראשו נשמט ברפיון על ההגה הגדול.
"הצילו!" אהרון זינק ממקומו באימה. הרכב הגדול המשיך לנסוע, צובר תאוצה מרגע לרגע. "מוכרחים ללחוץ על דוושת המעצור!" צעק אהרון בקול לא לו, מושיט את ידיו.
אולם זה היה מאוחר מידי.
הרכב נכנס בפראות בין העצים, סופג מהלומות אדירות. שברי זכוכיות התעופפו בחלל, וריח חרוך החל להתפשט באוויר. אהרון הספיק לראות את אברימי מועף בעצמה דרך החלון המנופץ, כשסיים הרכב את חייו בנגיחה קולנית על גזע אחד העצים העבותים.
…………………………
הכפרי התכופף לאדמה הקשה, מרים בעדינות את הטלאי הצהוב. "יהודי!" קצה חיוך נתלה בזווית פיו. אנריק התנשף, גופו רעד וטיפות זיעה בצבצו ממצחו הגבוה. "זה.. זה לא"… מלמל ברעד. "ברוך הבא לביתי, נער צעיר", הושיט הכפרי יד, פניו מאירות. "שמי מגרוש".
אנריק שתק בתדהמה.
"יש זמנים שהיהודים רמוסים ומושפלים, והזהב היקר נראה חסר ערך", אמר הכפרי, עיניו בוהות באדמה הצחיחה, "אולם בסופו של דבר יש תקומה לעם הנצחי, והיהודים תמיד ממשיכים לשרוד בגאון. בורא עולם אוהב את המסייעים לבניו".
שיעולים חנוקים קטעו את נאומו. "אוי וי! אתה מוכרח לאכול ולנוח". עיניו הגדולות סקרו את אנריק בדאגה. "בוא, היכנס לביתי".
—
עננים שחורים שייטו בשמי אירופה המדממת, אוגרים בחיקם ימים מרים, אשר סופם אינו נצפה באופק.
השהות הממושכת יחד, רקמה קשרים עדינים ואמיצים בין הנער הבודד לכפרי טוב הלב. אנריק לא גמר להודות לבורא עולם על חסדיו שזימן אתו לבית של חסיד אמות העולם זה.
"אנחנו מוכרחים לברוח מכאן", פנה יום אחד מגרוש לאנריק ועיניו מושפלות. "השכנים חושדים בך". אנריק הנהן בראשו בעצב. ידע שיגיע הרגע הזה.
כבר באותו לילה הם ארזו צרור קטן, ולאור הירח חמקו בלאט מהכפר הקטן.
במשך תקופה ארוכה התגוררו השניים במערה קטנה ומוסתרת. ביום מסתתרים, ובלילה יוצאים בתורנות מהמחבוא כדי להשיג אוכל בסביבה.
אנריק הרבה להתבודד עם עצמו ועם געגועיו הצורבים. במשך שעות רבות הוא למד בנעימות מתוך ספר קדוש שהשיג לו מגרוש במאמצים אדירים. נותן נוחם לליבו הדווי.
אולם ביום אחד הכל הסתיים.
צווחה מיוסרת הקפיצה את מגרוש ממקומו. הוא שעט לכיוון פתח המערה מזדעזע לראות את אנריק שוכב על האדמה מתפתל מכאבים.
"מה קרה לך?" הוא צעק מבוהל. "נפלתי…" השיב אנריק, נושך את שפתיו בכאב ודמעות מבצבצות מעיניו.
מגרוש רכן על האדמה הקשה, בוחן בעיניים מודאגות את הרגל המנופחת. "זה לא טוב בכלל", מלמל, מוחה זיעה ממצחו.
עוד באותו יום מיהר מגרוש לנסות להשיג בדרך כלשהי משחה שתעזור לרגלו של אנריק.
הוא לא ידע שזאת הייתה הפעם האחרונה שהם מתראים.
המלחמה הסתיימה.
בזמן שמגרוש ניסה להשיג את המשחה, פגש אנריק ביער קבוצת יהודים שלקחה אותו תחת חסותם, פניהם מועדות אל הנמל.
תקווה עזה יוקדת בלב כולם: לעזוב את ארץ הדמים.
אנריק השאיר מכתב אחרון לידידו מציל נפשו, שלא זכה להיפרד ממנו.
הוא כותב לו בדם ליבו ומסיים את מכתבו. "יש תקומה, ובורא עולם משלם שכר לעושי רצונו".
מעיף מבט אחרון ועוזב.
………………………….
"צ'יצ'ו לטיש?" אברימי פקח את עיניו בבעתה. אנשים מוזרים לבושים בבגדים מרופטים וססגוניים הביטו בו בעניין. "הצילו!" זעק, ליבו הולם בפראות.
האנשים הביטו בו בחוסר אונים, תוך שהם מתייעצים בשקט בינם לבין עצמם. "טוד", פנו לאברימי לאחר זמן מה, מושיטים לו יד. "אני רוצה את אבא", מלמל ברעד, דמעות בעיניו.
זוג ידיים חסונות תפסו אותו, מרימות אותו אל על ונושאות אותו לעבר אוהל גדול ומקושט.
אדם גדל ממדים עטור בגלימה אדומה ובוהקת הביט באברימי בעניין. "ציצי פוש?". אברימי הביט בו בחוסר אונים. "אני לא מבין מה אתם מדברים", אמר ברעד. האיש נענע ראשו באיטיות תוך שהוא פולט מספר מילים לנער צעיר ורזה שעמד לידו. הנער נשא את רגליו בריצה ולאחר זמן חזר עם אדם ישיש שזקן צחור מעטר את פניו הכחושות.
הזקן פנה אל אברימי בחיוך. "אתה דובר אנגלית?" "כן!" אברימי זינק ממקומו, עיניו זוהרות. "אולי תוכל לעזור לי להיחלץ מכאן ולמצוא את אבא שלי? הייתה לנו תאונה נוראית, ואין לי מושג איפה הוא בכלל… איפה אני…" עיניו השקדיות ננעצו בזקן בתחינה.
הזקן שתק לרגע ואחר אמר. "ראה, לנו אין אפשרות לעזור לך. אבל ודאי אביך או קרובי משפחתיך יפעילו חיפושים על מנת לאתר אותך, נכון?" אברימי הנהן בראשו באטיות. "חטפת מכת ראש רצינית ואתה מוכרח לנוח. אשמח לארח אותך באוהל משפחתי בינתיים".
"תודה" אמר אברימי ובלע את רוקו.
…………………
"אני חושב שזה היה פה", אהרון הביט מבעד לחלון המטוס הקטן בשפתיים קפוצות. המטוס הקטן הנמיך טוס ונחת קלות על מצע דשא רך ורענן. שני אנשים זינקו ממנו, מושיטים יד תומכת לאהרון המגובס. "אנחנו מוכרחים למצוא אותו", מלמל לעברם בכאב.
שני האנשים הביטו בעיון במפות שבידיהם. "יש פה שבט ילידים באזור", אמר הגבוה מביניהם והחווה באצבעו לעבר לעמק הג'ונגל. "לא תוכל לבוא איתנו. הדרך משובשת, והשבטים בג'ונגל יכולים להיות פראיים למדי", אמר ביבושת.
אולם אהרון נענע את ראשו בסירוב. "אני אתאמץ. איני מסוגל להישאר כאן באפס מעשה. ליבי יוצא מדאגה לבני, שרק בורא עולם יודע היכן הוא ובאיזה מצב". האיש הגבוה המהם בחוסר שביעות רצון ולבסוף אמר: "כרצונך, אבל דע, אנו הזהרנו!"
שלוש דמויות בוססו בין העצים, עיניהם בולשות אחר כל פיסת אדמה. חלקי מתכת שבורים היו זרועים סביבם דוממים, אינם מסגירים ולו במעט סימן חיים קלוש.
"הגענו", לחש האיש הגבוה לאחר חצי שעה של הליכה מאומצת.
אוהלים דקים וישנים נראו בפיסת אדמה רחבה ושוממה. ילדים קטנים התרוצצו בין האוהלים בשובבות, מקלות ארוכים בידיהם. אישה מבוגרת תלתה בגדים ססגוניים על חבל דק וארוך, וגבר צעיר שעט אחרי תרנגולת שובבה.
שלושה לבבות פעמו בקצב של תופים אפריקנים עת פסעו בחשש לכיוון שבט הילידים. בתוך דקות ספורות הקיפו אותם עשרות ילדים בגילאים שונים מקשקשים בצווחות משונות, עיניהם הבורקות סוקרות בעניין את האנשים המוזרים שנחתו ללא כל הודעה מראש. "אנחנו מחפשים ילד", אמר אהרון ללהקה שסביבו.
הוא לא הספיק לסיים את דבריו כשלפתע הוא ראה אותו. פרצוף קטן, מוכר ואהוב כל כך.
"אבא!!!" אברימי פרץ מן האוהל הדהוי הישר לזרועות אביו. "אברימי!" אהרון צחק ובכה חליפות, מחבק את בנו באהבה עצומה. "דאגתי לך, ילד מתוק שלי". דמעות אושר ירדו מעיניו.
"כיצד ניצלת, יקירי?" שאל אהרון את בנו לאחר שנרגעו מעט. "הוא הציל אותי, ושמר עלי בביתו במסירות!" החווה אברימי בידו לעבר פתח האוהל שם עמד הזקן ובהה במתרחש.
אהרון הרים את עיניו, הזקן החזיר לו מבט יוקד. "זה לא יכול להיות!" מלמל אהרון. הוא חש כמו זרם חשמלי מפלח את גופו. הוא התקרב ברעד לזקן, עיניו מטושטשות מדמעות. "מגרוש!!" צעקתו פילחה את האוויר הצונן.
הזקן הביט בו בעיניים קרועות לרווחה, וכפות ידיו הגדולות החלו לרטוט ללא שליטה. "אנריק שלי!!!" השניים נפלו מתייפחים זה על צווארי זה.
שמש חמימה ליטפה את פניהם הסמוקות, וזימרת ציפורים הרנינה את ליבם הגואה.
עוד באותו יום דאג אהרון, אנריק לשעבר, למשלחת מכובדת של ציוד יקר לבני השבט. הוא פינק במיטב כספו את מגרוש יקירו והזמין כמות ענקית של מזון טרי ומשובח.
רגע לפני שנפרדו שוב, ניגש מגרוש לאהרון. "תודה על כל מה שעשית למעני", הוא חייך מאושר.
"בורא עולם משלם שכר לעושי רצונו, ודואג למסייעים לבניו", מגרוש נפנף במכתב ישן ומהוה.
אהרון עצם את עיניו. האמנם?! ואם אומות העולם כך, מה אנו, שזכינו להיות בניו של מלך העולם?!?!
הוא פקח את עיניו, הן זהרו באלפי ניצוצות.