"…מאז למד בזי הברווזון להתחלק עם חברים בפרורי המזון!"
שקועה בתוך ספה מהקטלוג, בידי ספרון לא מוכר. מוזר… העיקר שהקטנים מרותקים.
שקט באזור הבנים הגדולים – המלחמה קרה.
"אמאאאא!" הא. המלחמה חמה.
"אמא!" הקול מתחזק, חודר לראשי המסתחרר.
איפה אני? הספה נעלמה, והספרון… מולי שומר מסך מהבהב. הדו"חות למחר!
"אמא!" בשלישית. פעוט משוקלד צץ בפינת העבודה.
"אני רעב! למה את יושנת?" מנחם כמעט בוכה.
"אביגיל". קולי צרוד ומשונה.
אין קול ואין עונה.
"אביגיל?!"
…ואין קשב.
"מנחם", בתקווה שיבצע השליחות. "תבקש מאביגיל לטגן לך חביתה".
מעירה בעקבותיי את המחשב. פינתו התחתונה מספרת שכבר שבע עשרים ושש.
"שתכין לכולם". אני מהמהמת לציצית החדשה שמתרחקת. מהמרת שבכורתי תתפנה לעזור.
מנסה לחזור לדו"חות.
רבע דקה והקטנטן לידי. "רוצה אבִיתה".
"תבקש מאביג—" אה, יום שלישי. אמרה שתתעכב בסמינר.
קמה באנחה, נוטלת ידיים.
איה הרובוט שיכין ארוחת ערב?
וגם ישכיב לישון.
"התעוררתי את אמא!" מנחם בגאוות מנצחים.
שיירת צאצאים שועטת בעקבות ההכרזה. "גמרת לעבוד?" עיניהם מרותקות לערבוב הקפה.
אדים מערפלים את מחשבותיי. אם כבר, שהרובוט יסכם את הדו"חות החודשיים.
בכי תינוקי מריץ אותי לחדר הבנים.
בום!
ידית הדלת מכאיבה, ולא לַזרוע. התרגלתי לנקודת המכה הספציפית הזאת. זה הלב שכואב על הצפיפות, שבזכותה ההיתקלות.
בוקר טוב אליעזר! הנסיך נזכר להתעורר משנת הצהריים.
ולילה טוב לתוכניות הליליות.
קדימה, אין רובוט. למטבח; חביתות, ניגוב דמעות חמות-חומות שזלגו מספל שבור ונדכה.
"תקשיבי, אמא", בין נגיסה ללעיסה שוטח מוישי את בקשתו. "לכל החברים שלי יש ארנבות. מסכימה לי גם?"
דווקא רעיון מצוין! כך יתרחב גן החיות הביתי שלנו, הכולל בינתיים גלמי עש בבגדים, קורים במזון, קרדיות אבק, קן יונים בחלון, יתושים שמחבבים במיוחד את אליעזר, זבוב שחג מול אפי וכל היתר, ומאה חמישים ושבע כינים נמרצות על ראשה של טובה.
פעם היו גם תיקנים, עד שמאיר קנה קיי שלוש מאות.
"נכון כדאי, אמא? כיף לגדל ארנבות!"
מצפוני מייסרני על שאין לי ייסורי מצפון במידה מספקת מול האכזבה שתיגרם לו בסירובי.
"וצריך להביא לארנבות הרבה גזרים".
צלצול טלפון.
מתעלמת. שביעות רצונה ותאבונה של המפונקת, תלויים בעמידתי הדרוכה לצד העין החלמונית.
הטלפון צורם בשנית ברגע השינוע לצלחת.
"שמישהו יענה. תגידו שאביגיל לא נמצאת".
כעבור שניותיים נדבק אל לחיי מכשיר אשר נמשח בשמן החביתה. "סבתא ביתר רוצה אותך".
"שלום!" הודפת בקולי שאריות שינה.
"רחלי, מה שלומך?" הדיבורית משמיעה את חמותי.
נס שאינה רואה בעיניה מה שלומי. "ברוך ה'".
"אולי תבואו לשבת?"
"כן, אמא! לסבתא ביתר! נוסעים לסבתא ביתר!" הכיסאות מתרוממים מקפיצותיהם.
צלצול בדלת.
הכסאות ננטשים מיושביהם. "המשלוח הגיע!"
נסחבת עם אחד הקרטונים. מידותיי הברוכות מקשות עלי בנשיאתו.
מגיעה למטבח אפוף העשן. אוי לא! החביתה מהביצה האחרונה! יהי זכרה ברוך.
ארבעה ילדים נגררים יחד עם קרטון נוסף. מידותיהם הנאצלות מקילות עליהם בנשיאתו.
הארגזים נפתחים, תכולתם מתגוללת: פסטות, נפטלין נגד עש, שלוש מאות כוסות חד פעמיות פשוטות, קורנפלקס, משחת שיניים כשל"פ תשפ"ג בטעם תות, בקבוק מיץ ענבים מאה אחוז, טונה, קיסמי שיניים שפעם היו בקופסא, מלח באריזה כמעט קרועה, תערובת מעוכה עסיסית מפרות טריים לשעבר, וחמישה תרנגולים קבורים בשקיות הקפאה.
פותחת את המקפיא הגדול.
"קדימה!" מזרזת את העופות המוכשרים למהדרין. "היכנסו לתא ההקפאה". מחכה דקה, מחכה גם שתיים. אין תזוזה. מופלא בעיניי שנחשבים לכשרוניים. נו, נאלצת לסרוק בעצמי מגירה אחר מגירה. אין מקום פנוי. מנסה לתחוב אפילו תרנגול חנוט אחד. לשווא. חייבת למצוא מקום אחסון. אחרת יפשירו התרנגולים, יקומו לתחיה ויקרקרו ברחבי הבית.
***
ביום שישי כל נשות ישראל מתכוננות לשבת. רק אני עובדת.
גם השמש, כמובן.
אני חוצה למדרכה הנגדית. שם הצל ארוך יותר.
עוברת חזרה. מכאן עד הבית – הדרך ארוכה יותר.
מזרזת צעדיי. נותרו ארבעה רחובות וחצי. המרוץ לאוטובוס האחרון לביתר יתחיל ברגע שאכנס הביתה.
החולצות מהחבלים – לקפל למזוודות. אין זמן לגהץ. שאר הבגדים מהמכונה – להעביר למייבש וכנ"ל למזוודות. פריטים חסרים – לחפש בערמה שעל הספה, או בזו שבקצה המיטה. פיג'מות.
להכין ארוחת צהריים קלה למניעת עצבים מיותרים.
מילוי המזוודה בנחת מהנכדים, ככל שהמקום מאפשר: תיקיות, יצירות, מבחנים וקשקושים.
מקלחות.
זהו, פחות או יותר.
אה, להשתדל שהחורבה לא תיראה חורבה נטושה.
ולהזכיר לכולם איך מתנהגים אצל סבא וסבתא.
חוצה שוב. השמש ממש מציקה. גברת הדורה מסמנת לי לעצור.
"סליחה, מכירה את האזור?"
"כן, בטח". כל עוד המשכיר לא ישלח אותנו משני החדרים וחצי שבעליית הגג – אמשיך להכיר כל בליטה וקשקוש על קיר ואת לוח זמני הרמזורים.
"איך אני מגיעה לבר-כל?"
"ממש קרוב. לכי ישר עד סוף הרחוב. בהתפצלות תפני לכוון הילד שם באופניים עם גלגלי העזר. תתעגלי עם השביל, תיכנסי בפנייה השלישית ותעברי לצד השני. מולך תראי שני גרמי מדרגות. תעלי בזה שהמדרגה הרביעית קצת סדוקה. החנות למעלה".
הגברת מִתְפָּרְצֶפֶת, ממהרת לוודא: "בסוף הרחוב ימינה, כן? פנייה שלישית – מאיזה צד בדיוק?"
"מצטערת, אין לי שעון". הסוללה ארגנה שביתת מחוגים קולקטיבית.
הפרצוף מתעוות עוד יותר, הגברת מחפשת יצור שפוי בעודה ממלמלת: "לא שאלתי מה השעה, שאלתי מה הכיוון".
איך אדע כיוונים ללא שעון? הרי שעון ענוד בשמאל. זה הסימן לזכור.
הביתה.
דבר ראשון – להעמיד תפוחי אדמה. לפני שהחבריה יבואו.
אופס, דבר ראשון – נשיקה. זו הרצפה, בין ההול למטבח. מאז ששרוליק נידב לה מהמיץ, היא נוהגת לנשק בחיבה כל נעל שצועדת עליה. אולי יום אחד אחזיר לה אהבה, ואלטף בסמרטוט.
מקלפת גבעת תפודים ושתי אצבעות. הנוזל האדום מתנקה בקלות מתפוחי האדמה. נס. אם לא – הילדים היו נאלצים לאכול קליפות, שנותרו נקיות מדם.
סיר לחץ. כביסה. מזוודות.
טריקת דלת בעוצמה שמונה בסולם ריכטר = שרוליק חזר.
"שלום חמוד". מועכת גושים צהבהבים למחית כמעט אחידה.
"בתאבון. כשאתה גומר – רוץ להתקלח". בעצם, טרם יבשו הבגדים.
מתיישב. כף גדולה חותרת באגם הסמיך, מונפת אל על תוך מלמול הברכה.
קצה המשוט אך נוגע בקצה הלשון, ומיד קופצת הכף על ראשה, צוללת לעומק הצלחת הרדודה.
אני לא מתרשמת מההצגה. "אייייייכס!" מתנגן הוא תודתו לרוב המאכלים. בין שהשקעתי בו את נשמתי, בין שהשקיתי אותו בדמי.
הפעם, היווה המחזה פתיח לשבע מערכות נוספות, בהפקת שאר הילדים.
לא ברור למה. טיפת דם לא נותרה. על אחריותי. ניקיתי את תפוחי האדמה כמו שמכשירים בשר. עם הרבה מלח גס.
***
שקית "אושר עד" בידי האחת. מאוכלסת בתוכה חובתי ככלה – עוגה בחושה בשמונה דקות עם ביצים מהשכנים. עגלה זוגית נדחפת ביד השנייה, ידיים קטנות עוזרות לי. מאיר מאחוריי, נסחב עם שתי מזוודות.
ברגע פתיחת הדלת של סבא וסבתא – עוטה גיסתי הצעירה על המרכבה הישישה, משחררת את אליעזר ממאסרו.
שיפי רצה לחדרה, מודיעה לחלל הבית: "רחלי, אחזיר אותו במוצאי שבת".
במהלך הדהירה, נשמט השמיכי מידי האומלל. מניסיוני, ארוע כזה לא יעבור בשתיקה אצל בן השנתיים. רוכנת לרצפה, ממהרת להשיב אבדה לבעליה המצווח בהיסטריה תואמת גיל. בפתח חדרה נעצרת הלומה.
שיפי. נעלה. את. הדלת!!!
בני חסר הישע כלוא בידי דודתו בהתלהבות שאינה תואמת גיל.
אני, חסרת אונים לא פחות, נוקשת על דלת הוד מלכותה.
כתגובה, עונים לי יפחות נרגזות לקצב חריקות הקפיצים במזרן.
חוזרת לכניסה. הי, מה זה? תמרוש נעלמה מהמושב הצמוד לזה של החטוף.
"מנחם", אולי יתן מידע. "מי לקח את תמרוש?" שני אישונים ננעצים בי ומוצץ נלעס בדממה.
"בוא לשחק עם הילדים". אני מנתקת בעדינות אצבעות דקיקות ממקור גידולם במוט העגלה, פונה לחדר 'שלנו'. פתוח. נס.
חמישה מילדיי כאן. כולל תמרוש, המונחת על הרצפה החשופה! התינוקת החופשייה מתאמנת בזחילה, מתנסה בטעימת משחקים אטרקטיביים: נצנצים, לכלוכים, נמלים, בורג.
תולשת אותה ממרבד הקסמים, מרכיבה על זרועותיי המרופדות בשמיכה של אליעזר. תמרוש באמת רעבה, המסכנה.
במטבח מוצאת את מאיר, מנער בקבוק מטרנה. יופי.
אוזניי קולטות פתאום לחשושים חשודים מקרן זווית.
פוסעת רברס לכיוון הפינה, מציצה על שרוליק מבעד לשריטות הממוסגרות שעל עיניי.
"סבתא", מתיקות קולו מעידה על בקשה מיוחדת. "תביאי לנו ממתק של שבת".
שתיקתה – כאישור, מבחינתו, להמשיך: "אנחנו עושים סעודה. צריך ארבע ממתקים לכל אחד, טוב?"
חוסר התגובה מכביד בנוכחותו. אבל שרוליק, מה אכפת לו. "מאיפה לקחת? אני רוצה—"
"שרוליק!" הרי הזהרתי לפני שיצאנו לביתר.
הילדון מסתובב אליי. בוהה בעב"מית שצנחה פתאום.
"מה, אמא?" אחת מרגליו מתופפת על מרצפת באורך מטר, מזכירה את תחנוניו למערכת תופים. אה, גם שבכוך שלנו הבלטות הן שלושים על שלושים.
ממקמת את תמרוש והבקבוק במשכב הנכון בעגלה. למרות העדר השעון. אין פלא. סימני הפליטות ברורים מכדי לטעות בכיוון.
"לא מבקשים ממתקים! אם סבתא תיתן, תאמר תודה רבה. אל תבקש!"
"אבל סבתא ירושלים תמיד מסכימה לתת אם מבקשים…"
הגברים יוצאים למנחה, שרוליק איתם.
חמותי ואני מדליקות נרות.
מגלה את עצמי מכסה פניי בידיי, כמו בסיפורים, ובוכה.
רוצה שיירת ילדים חכמים. שלא יודעים לריב.
רוצה פרנסה. כמובן, לשם אחזקת תורה.
תן לי בבקשה כוח ושמחה.
תן לי מקום משלי להניח ראשי. בשביל יישוב הדעת לעובדך כראוי.
מלא חיי במשמעות ונחת, בהצלחה ורוגע.
מלא את מכסת זמני עד גדות וקצת מעבר.
כוון את מצפוני, שייסרני על שאיני מתייסרת על אדישותי לצרותיהם ותסכוליהם של ילדי בגיני.
ובאותה הזדמנות, אנא, כוון לי גם את המנגנון הפנימי של ימין ושמאל.
תן לי מקום במקרר ובמקפיא.
למדני לבשל.
תעשה שיהיה לי נוח עם חמותי והמסתעף,
מלא ציקלוני ברוב טובה וברכה לעולמי עד.
אנא, תן לי, כי אין לי!
אנא תן לי לראות שיש לי.