הכבישים היו ריקים. רק מרצדס שחורה אחת גלשה כלפי מעלה. שמיל זלמן עקב אחריה בעיניו התכולות, מיטיב את תיק התפילין תחת בית שחיו. אולי הנהג יסכים להעלות אותו למעלה, עד לבית?
המרצדס כבר חלפה הלאה, והוא הרהר לעצמו בחרדה שמקל היה עוזר לו לצלוח את ההר הבני ברקי. 'חס וחלילה! אני לא זקן, אלא רק מבוגר, וכפיפות פלוס מקל – שווה אדם שמקומו במושב זקנים'.
נעמה מציעה לו לעבור דירה קרוב לבית הכנסת, אבל מה פתאום, הוא מוכרח את השקט. בשש אפס אפס הלילה שלהם מתחיל, שלה אולי קצת אחרי. אבל מה שבטוח, שבאזור הקרוב לבית הכנסת חורקים הדציבלים תמיד, ובשלוש, כשמסתיים היום של אחרוני העסוקים – מתחיל הבוקר הפעלתן של המשכימים.
ילדים עם פאות עסקניות קידמו את פניו בהפתעה. ילדים? האזור הזה מבוגר, עם משפחות בודדות שקינן מלא. מהיכן צנחה לכאן תכולת חיידר ממוצע?
אויש, ילדים. ילדים הם עם אכזר. עלולים ללעוג לו ולגבו המקביל ארצה. למה הם פה? הוא לפת את המעקה הקר ואצבעות קפואות סגרו על ליבו.
רק כשהוא נכנס הביתה – קלט את הבעיה לעומקה. צעקות וטפיפות רגליים עוצמתיות צרחו באוזניו גם דרך שמשות החלון המוגפות.
"שמיל זלמן, אתה פה? למה אתה לא אומר?" נעמה הציצה והתפלאה. "אה, אתה בודק אם הרעש נכנס גם דרך תריסים סגורים?"
"כן, מה זה?"
"הבוקר הניחו פה, בשטח הריק שלידנו, קרוון עם שלט שכתוב שם 'אור משה'. כנראה איזה בית כנסת של חסידות. בכל אופן, נראה שהילדים חיים סביבו".
"נראה לך שעד שש הם ילכו?" הוא בהה בקוביות המלפפון שזלגו מהסכין לקערה. השעה חמש וחצי.
"לא נראה לי שהם מעודכנים באיזו שעה אתה הולך לישון. וגם אם כן, שזה מה שיגרום להם ללכת", היא הניחה את הקערה על המפה.
שש. את סיום קריאת שמע ליווה פלייבק מחריש של 'המתמידים של הגדולים עכשיו, החצר תפוסה לבינוניים'.
"אין לך מה לנסות לישון עכשיו", הזהירה נעמה לפני שהתחיל 'המפיל' ולגמה קפה. "תנסה להיות ערני, להכין גם לך קפה?"
"אני עייף".
"אני מבינה, אבל רק תסכול יצא לך מלהתאמץ להירדם בתוך הרעש. חבל לך, עדיף להתרגל. סביר להניח שככה זה ימשך". היא הרכיבה את משקפי הקריאה ושלפה דפים להגהה.
"אין עם מי לדבר?"
"זה לא יעזור. המבוגרים לא יגרשו מכאן את הילדים. ולדבר עם הבנים בעצמם אין לך סיכוי". קווים אדומים נחרצו בדף הראשון.
"זה נכון", הוא קם, תומך בראשו, "ילדים הם עם אכזר".
"בעצם", עיניו הפכו לירחים מלאים, "יש לי רעיון!"
***
— הוא חזר הביתה לשנת צהריים וגילה חבורת שובבים שהתאזרחו תחת חלונו. הם שיחקו בפראות ורגע לפני שנזף בהם חמורות שישמרו על שקט – הוא שינה טקטיקה.
הוא חבש חיוך וקרא לעבר המשחקים למטה: "ילדים, אתם מזכירים לי במשחקיכם את מחוזות ילדותי. כה נהנה אני להאזין לכם ולהיזכר. כאות הערכה על קורת הרוח שאתם מסיבים לי, אני זורק לכם עכשיו כסף, חמישה שקלים לכל אחד". ובזאת הוא המטיר גשם של מטבעות. הם שמחו מאוד והעיפו את הכדור אחד לשני במרץ רב.
למחרת הוא ניגש שוב לחלון. "ילדים, גם היום אני מודה לכם על העונג שאתם גורמים לי, אך אין לי די כסף לכולכם. היום תקבלו רק שלושה שקלים".
בסדר. גם שלושה שקלים שווים. הם קטפו את המטבעות לכיסם ובאו ה"קדרים" תכף ומיד.
"ילדים", הוא קרא ביום השלישי לעבר הקבוצה שכבר התגודדה תחת שמשותיו המניבות, "היום אני אתן לכם רק שקל. אין לי יותר, מה לעשות?! אבל תודה שאתם מנעימים לי את שעותיי". הוא פרס את כפותיו בברכת כוהנים מעל הקהל הקדוש, והצניח את הפרנסה המובטחת לידיים המושטות בחמיצות. כאלה קיצוצים במשכורת, נורא. אבל עם שקל אפשר לקנות ג'לי, כך שהוא בכול אופן נותן להם משהו בתמורה, האיש הזה, הם לא מזיעים בשבילו בחינם.
ויהי ביום הרביעי— "חמודים", הוא גולל את התריס, "החגורה הכלכלית חונקת אותנו, כך שהיום לא אוכל להעניק לכם מאומה. אבל אשמח אם תמשיכו לשחק דווקא פה, למרגלות ביתי, ולהמתיק לי את יומי בזיכרונות על שנותיי הרכות".
"ממש לא!" כעסו המשחקים בחצר, "אנחנו לא עובדים בחינם!" הם עזבו בהפגנתיות את החצר, תוך תקיעת מבטים משפדים בתריס המטפטף מטה.
והוא… הוא שקע במיטה בשלווה, כשדממה עליה עמל שלושה ימים מנגנת באוזניו שיר ערש.
***
"נכון יפה?" שמיל זלמן זהר ככוכב.
"כן", היא לא הרימה את מבטה מהדפים עמוסי השגיאות.
"טוב, אני הולך לעשות את התרגיל כאן", הוא בלע את המרצפות לחלון בלגימות קטנות, "מוצלח, נכון?"
"מה?" סוף סוף הביטו לעברו שני קוים מצומצמים. "נראה לך שהתרגיל מתאים למציאות?"
"למה לא?" הוא משך את הווילון ביד רפה.
"תנסה", היא מחצה מילה כושלת אחת תחת פס אדום.
אבק שמש התאבק סביבו וקרניים סנוורו אותו. העם הלא רגיש התרוצץ בשטח המרוצף, רדף, ברח! ליווה בקריאות עידוד. הוא צפה למטה הלום. לקהל הברוך בכמות ובביטחון עצמי, ומופחת רגישות וכבוד אנושי- הוא אמור להציע את עסקתו ומתוחכמת. אולי הטיפשית בעצם?
"ילדים", מילתו הבודדה נלחשה, אפילו אוזני נעמה לא קלטו אותה. "מתוקים", הוא קרקר בטון צרוד. "חמודים", הוא הדביק להם תארים כשאגלי זעתו צונחים. קולו טיפס בדקיקות והתנפץ בקשת רחבה בחצר.
נראה שאחד המנהיגים קלט רסיס שמע, והרים עיניו מעלה.
"אדוני", הוא התקרב לבניין, "קראת לנו?"
"כן", ורידי צווארו רטטו.
"מה אתה צריך?"
"אני צריך שתהיו…א… אני רוצה להביא לכם ממתקים שווים". מה עכשיו? אה, "אתם פשוט מזכירים לי את… את… את מחוזות ילדותי המתוקה וכאות הערכה ותמורה ושכר… כן… כמו משכורת אז, שלא תתאמצו ותשחקו בשבילי סתם, כדי להזכיר לי את מחוזות ילדותי – אני אתן לכם, אתגמל אתכם".
"ממתקים?" כמה כיפות גילו את חובשיהן.
"כן, נעמה, מה יש לנו בבית, אה חמצוצים". הוא גרר את נעלי הבד למטבח. שלף קופסה שקופה שהכילה את מגוון צבעי הקשת.
נקישות רועמות ניקדו את הדלת בשלל עוצמות וקצבים. "באנו לקחת את החמצוצים", גדוד קורן כשמש הושיט ידיים כדי לקבל את החבילה המובטחת. "אתם זוכרים", פיו של שמיל זלמן התייבש, סוקר את הפנים הנעוצות במשא ידו. תר אחר פיות מתעקמים לחיוך משותף מאחורי גבו הזוויתי. "זה כאות תודה על המשחק הנחמד שלכם, שמחזיר אותי לשנים רחוקות ומתוקות. תגידו את זה לכולם, כן?"
"כן, ותודה רבה אדון הלר, ככה אנחנו רואים כתוב על השלט".
"נצחצח אחרי זה שיניים!" הבטיח בלונדיני קטן, אח כנראה של אחד הנוכחים.
הוא סגר את הדלת מאחורי הטפיפות השועטות במדרגות. הכול מתקדם לפי התוכנית. הם היו להוטים אחר הסוכר סוכר הזה, כנראה משהו משובח. מחר יתייעץ עם המוכר במכולת וירכוש טופים פשוטים יותר. כך יתקדם לו התהליך ויסתיים לו הרעש. "מר הלר, מר הלר!" מקהלה טיפסה לחלון. מה? המקהלות המלגלגות הידועות לשמצה פצחו דווקא כעת ברינה?
"מר הלר, בוא תראה אותנו משחקים! רצית לראות!" אלו שביקרו אותו זמרו יחד, כשמנהיגם, המחונך הראשון שהגיב לקריאותיו קודם לכן- ניצח על הקונצרט, נראה היוזם. אולי הוא כן טוב לב. סביר שמתוך כלל מסוים ישנו יוצא דופן, לא?
שאר האוכלוסייה קצר את החבלים הדביקים תוך מסירת הכדור בין זוגות הידיים ושיגור תודה חטופה לכיוון הכללי של הבניין.
למחרת מנו אצלו המחונך וידידיו ארבעים ושישה טופים מתוך חבילה של מאה. "שניים לכל אחד", הבהיר שמיל זלמן והסתיר פיהוק, מותש מלילות נגוסים. הוא התעניין אצלם בחביבות בנושא הגמרא בכיתתם ותזכר אותם בדבר סיבת הענקת הטופים. הם מצידם מקמו את הכורסא ההדומית סמוך לחלון, "כדי שתוכל לראות אותנו בנוחות".
השמש הפציעה שוב וגם שקעה. עשרים ושלושה טופים נארזו בשקית. טוב הלב וצאן מרעיתו באו לאסוף אותה ולהתעניין אם הוא חפץ שישחקו במשחק מסוים שלפי כלליו השתעשעו בעבר?
לאחר שנדמו הקולות חנתה מירי ביתם מאשדוד בביתם כדרכה בקודש, כדי לנוח מעט לפני חתונה שהיא בדרכה אליה. היא התפלאה לחזות בזיו אישוני הוריה. "מה, עדיין לא שש?"
"כבר שמונה, חביבה". שמיל זלמן דחף חבילה מרשרשת לתיק שלה, שהיה זרוק על הכיסא. "אני שולח טופים לילדים החמודים שאני כל כך מתגעגע אליהם, תמסרי להם דרישת שלום חמה ממני".
"מה פתאום, אבא, לא צריך!" מירי הצהירה, סוקרת את שרשרת כוסות הקפה הריקות הרובצות על השיש, "ואני רואה שאתם מנסים להישאר ערים, קרה משהו?"
"קרה, חמודה. ואבא מקווה שאת תעזרי לנו בזה שתקחי את הטופים הביתה". נעמה הבליעה חיוך מעל הדפים ההולכים ומתנערים משגיאות. הלקוחות יהיו מרוצים מהתפוקה המוכפלת, "להכין גם לך קפה?"
התריסים חרקו ושמש שטפה בבת אחת את פניו של שמיל זלמן. דשא לבלב למטה וציפית ירוקה פזלה אליו מהחדר הסמוך. "היום אני מקווה להיפגש מוקדם", הוא חייך אליה בעידוד, "הלוואי, הלוואי שהתוכנית תצליח".
המתחבאים התגלו במקום מסתורם והאהילו ריסיהם כלפיו. "מה אתה נותן לנו היום, אדון הלר?"
"היום", שמיל זלמן בחן את הזרת הרועדת על מוט הסורג, "היום אני לא נותן לכם ממתקים, נגמר לנו הטופים בבית. חבל שתשחקו ולא תתגמלו על השמחה והנחת שאתם גורמים לי, באמת חבל, אבל כבר אין לנו, מה לעשות?! אין". הוא קרץ לכרית.
"זה בסדר, מר הלר, אנחנו אוהבים לשחק ואנחנו נורא שמחים שגם אתה נהנה מהמשחקים שלנו", נאמו המחונך ונתיניו מול פניו המוריקות של שמיל זלמן.
"כן, בשמחה, למה לא?!" הגיבו האדישים שבחצר.
"זו מצווה!" צווח הבלונדיני הקטן.
"סבא שלי סיפר לי שהם היו משחקים 'שני מקלות'. גם אתם הייתם משחקים את זה?" התעניין כהה שיער. שמיל זלמן הנהן, במוחו הקפוא הבזיקו קרשים מונחים במרחקים וחורי מכנסיים מדממים בברך. "הוא אומר שכן, בואו נחפש מקלות, אמור להיות באזור הפחם". אוזניו המופשרות למחצה קלטו את התכונה הנערכת לכבודו. לכבודו!
***
הארונות אצלם בבית אכן מרוקנים מממתקים, אבל המדפים במכולת עמוסים, וגינות רוחשות בבני ברק יש הרבה. וגם אבות שמתירים לבניהם מלאי המרץ להרחיק אליהן. שמיל זלמן מעניק לקבוצה הגועשת שטר ירוק, ותוך כדי שהם פונים למכולת בצהלה, מדווחת לו נחמי, בתו הבני ברקית, על הגינה שמתחת לחלונה. חמש דקות תחרויות ריצה מהבית שלו, מכיל מגרש נרחב לכדורים ו"קטרים באים". למחבואים ותופסת, המקום אפילו יותר מוצלח, יש שם מתקנים.
כשהקבוצה שבה מהקנייה עם לקקנים – הכיבוד לגינה – ועודף, הם מקבלים את הכתובת שבאזור הגינה. אלה שגרים קרוב – ישובו מיד לאחר הבילוי המשותף לביתם, אלו שלא – יבואו לבית הכנסת רק בשעה שהאבות המלווים יוצאים לדרכם. "כדי שלא יהיה לך רעש, אדון הלר. לא ידענו שאנחנו מפריעים לך, למה לא אמרת לנו מיד בהתחלה?"
למה באמת?