פרולוג
שרולי היה מיואש!!! הוא הביט בתסכול בדף הגמרא שהיטשטש מולו, באותיות קטנות שאותן לא הצליח לפענח,
האם הן לועגות לו, למאמציו הכנים להבין את הקושיה, לכוון חזק לאמיתה של תורה, לעשות נחת רוח להשם יתברך!!!
הוא חבט באגרופו על ירכו בתסכול, כשדמעות זולגות מעיניו בשטף, אין לו סיכוי? להיות תלמיד חכם הדבוק בתורת אמת, לטעום מהדבר המתוק ביותר בכל מרחבי הגלובוס. פשוט ליהנות?…
זה יקרה יום אחד? שאל את עצמו כשהוא מוחה את הדמעות בגב כף היד ומושך באפו, תר נואשות אחר נייר הטישו, מוצא, משתמש. הלב שלו היה שבור לרסיסים כאוב, מדמם ומרוסק.
במאמץ על טבעי מבחינתו , הוא הביט שוב בדף הגמרא בשורה אותה כן הצליח להבין במאמץ!!!
"שרולי, אתה גיבור!!!" הוא השתדל לחייך לעצמו,
"אתה עושה כאן משהו מיוחד, השם כל כך גאה בך, מעריך ואוהב. הוא נמצא בלב שלך, מחבק…"
שרולי קרב את הגמרא אל ליבו, מחבק אותה חזק. משהו רגוע ושלו ירד עליו, מלטף, נינוח ומסופק. בשקט הוא לחש אל כרך הגמרא האהוב:
"אני אגיע אלייך, את האהבה הכי גדולה שלי, אני אקום מחדש, אנסה להבין את השורה הבאה…"
פינת ההתבודדות,18:00,:
היער הקטן היה ריק ושקט, הספסל המתין לו בדממה.
הנחל פכפך לאיטו, משרה רוגע וקסם, הפרחים, בעלי היופי הנוגע ללב, סגרו עלי כותרת אט אט, מתכוננים לשנת הליל…
גוונים של שקיעה מלאו את המרחב, מעמיקים יותר ויותר, ורוח קרירה בידרה את פאותיו, כשפתח את הפה לצעוק את הלב ודמעות סמאו את ראייתו:
"אבא" הוא לחש וגוש חונק בגרונו, "אני לא יכול יותר, תפתח לי את הלב, רק אתה יכול…"
בכי שטף אותו בעוצמה, כל כך קטן ותלוי הוא הרגיש, חמימות מתוקה פשטה בו, משהו בו התרפה, השתחרר, כעת הוא היה נינוח יותר.
ניסה להסתכל על חייו במבט לאחור, גילה תסכול, כאב וייאוש.
"תנסה למצוא בך נקודה טובה" שמע באוזני רוחו את עצמו אומר לעצמו,
"אין" לחש שטן קטן מבפנים, שרולי נרעד וחיבק את כתפיו, מנסה להתגונן.
"יש" לחש משהו בתוכו, "המון טוב", המשיך הקול הרך, פורט על מיתרי נשמתו,
שרולי הטיב את ישיבתו על ספסל העץ העתיק והמסוגנן, מנסה להסדיר את נשימותיו, שהפכו קטועות וחפוזות. בשקט הוא השיב לו, לשטן הקטן שהשתתק בפתע:
"אני עמל, אני קם מנפילה, אני מתמיד, אני עקבי, יש לי כח רצון, אני לא מתייאש, אני אמיץ, אני נחוש, אני אלוף העולם בלהתחיל מחדש…."
והשטן הקטן, שהתאושש מההלם הפתאומי, לחש בקול חד ומלא ארס:
"אתה לא יודע ללמוד, השם לא אוהב אותך."
-זרק את הקלף המנצח, ממתין, בטוח בהצלחתו, לאי תשובה, מצידו של שרולי המובס.
אבל שרולי רק חייך ואמר:" השם אוהב אותי, את ההשתדלות, וזה התפקיד שלי, התוצאות לא בידיים שלי, הן בידיים שלו, אני סומך על טאטעניו שלי, שהוא עושה את הטוב ביותר עבורי, ועבור כל העולם כולו…"
היום החשיך לחלוטין, ופנסי הרחוב כבר דלקו , ירח מלא למחצה האיר את כיפת השמיים -זרועת הכוכבים, שרולי התקדם, מאושש, לכיוון בנין הישיבה, לוקח נשימה, נאחז באור, גאה בעוד יום של מאבק, מרפה, משחרר, זה לא בידיים שלו.
היכל הלימוד, הספסל בשורה האחרונה בצד שמאל,10:00 ,שרולי:
אפלולית נעימה, מכוכבת באורות הנברשת, קדמה את פני, כשהתקדמתי, משרך את רגליי לכיוון היכל הלימוד. יום חדש הפציע, אני הייתי מלא בו זמנית תקווה וחשש, האם אצליח? האם יהיה בי כח לספוג עוד אכזבה כואבת , לא היה בי כח להתרסק שוב. רק האמונה בלב היא שנתנה לי כח להמשיך, ולשאת עיניים רטובות וידיים נרעדות מכאב, אל האהבה של העולם. מישהו טוב שמחבק אותי.
התיישבתי על כסא העץ הישן, הנאה והמחוטב , מכריח את עצמי להתגבר על הפחד, לפתוח את כרך הגמרא הגדול, חשתי שהוא מחייך אלי בעידוד…
"בוקר טוב מלא באור" ,אילצתי את הלשון לנוע, את שרירי הפה והגרון לדבר ולחייך.
מה נשמע, חבר?" המסר התקבל, חיוך הועבר , מוצא את דרכו להתיישב בתוך ליבי."
"איך ההספקים והמרגש?" התעניין החבר, אבי, בחור מבריק וטוב לב, שאני לא צריך .להיות גאון גדול בשביל לדעת את הסיבה ששידכו אותנו יחד.
אני כבר אלוף העולם גם בלענות לחיוב, על רשימת השלילה הנ"ל:
לא הספקתי
לא הבנתי
לא זכרתי
לא חשבתי
ובמילה אחת[שהיא שתיים] : לא הצלחתי.
הפעם ביקרתי לשתוק, ואבי, שמבין דבר שלא נאמר מתוך דבר שלא נאמר… ביכר גם הוא את זכות השתיקה המדוברת וחייך אלי, באמפטיה מהסוג שאני מתעב.
בלעתי דמעות.
וחיבוק אחד עוד ניגן בתוך ליבי את אהבתו, מאיר לי, מחייך…
נשאתי תפילה חרישית ו..התחלנו.
ושוב מחדש הבטתי באותיות הקטנות, מתאמץ הרבה, מבין קצת,
ואוהב בלי סוף.
…
"שרולי" המשגיח מחייך אלי, אני חושש, ממש.
"רציתי לדבר איתך" ואני לא רוצה בכלל,
הלב שלי דופק, במהירות ממוצעת של מטוס סילון.
"זה עניין חשוב, בשבילך, בשביל העתיד שלך", שתיקה מעברו השני של הקו.
"מה דעתך שנשב יחד, היום בערב, ונשוחח? אני שותק שוב את דעתי השלילית לחלוטין.
"בסדר" אני ממלמל לבסוף, כנוע. חלקיק שניה לאחר מכן,
"בשש זה טוב לך?" מברר המשגיח,
"כן" אני עונה לקונית, כמעט על אוטומט. משחק בפאת ראשי, מסלסל, עובר לזו השנייה, מישיר מבט נבוך.
ובזאת מסתיימת שיחתנו.
…
שעת ערב, אני פוסע אל חדר המשגיח, מייחל שהעניין יסתיים בטוב,
מנסה להדחיק את הכאב הפנימי, לנשוך שפתיים, לחרוק שיניים, לנשום. בכח.
רוצה לצעוק, לבכות חזק.
מרגיש שלא מבינים אותי, נותן צ'אנס, שולח מבט אל רקיע בגוון כחול- קטיפה זוהר , כוכבים מרצדים בשקט, מתנער. לוקח עוד נשימה, אני אמצא את עצמי בסוף.
ממשיך ללכת המסדרון, הלב פועם בעוז, רועד, בפחד הגדול ולא מדובר, אני אצטרך לוותר על החלום להיות תלמיד חכם? אני רוצה ללמוד!
נושא תפילה חרישית: "שזכות התורה תעמוד לישראל בן יהודית, שאזכה להיות דבוק בתורה, לא לעזוב, להחזיק חזק, להיות מחובר…"
הגעתי, הדלת פתוחה למחצה, אני נוקש קלות.
"אפשר להיכנס" אני שומע את קולו העדין של המשגיח.
אני נכנס "ערב טוב, שרולי"
ערב טוב!" אני אומר בשקט, כמעט לוחש חרישית.
שתיקה נבוכה ממלאת את המרחב.
אני משפיל מבטי אל הרצפה, שותק, מחכה לפתיח.
"שרולי " הקול של המשגיח רך, אני לא אוהב שמרחמים עלי, הנה, זה מגיע, אני כמעט מחסיר נשימה:
"…אני מעריך מאוד את התמדתך הנפלאה, את ההשקעה והעמל, את ההקפדה בזמני התפילות והשיעורים"
הפעם אני ב א מ ת מחסיר נשימה כי עכשיו מגיע ה"אבל" הגדול:
"תראה שרולי" הוא מגמגם," אני חושב שישיבה אחרת יכולה להתאים לך יותר…"
דמעות מציפות את עיני, מתאפק לא לבכות,
"מה דעתך על שילוב של לימודי מקצוע עם לימודי קודש? אני חושב…"
עוד רגע זה יגיע, הבכי,
" שרולי" הוא מניח יד על כתפי, אני נרתע," אפשר להיות קובע עיתים לתורה, זו זכות, לא לכל אחד מתאים לשבת וללמוד יום שלם"
עכשיו אני בוכה , חזק, ממש.
" תראה, הוא אומר בקול שקט" למעשה זה כבר הוחלט"
עכשיו תורו להשפיל מבט, הוא מנמיך את הקול,
"שבוע הבא אתה עוזב את הישיבה, אני מצטער……"
…
הבטתי על מיטת העץ בחדר, זו עם המצעים בטורקיז. עם הכרית התפוחה בעלת קישוטי התחרה העדינים, מלאי הקסם והיופי, עם שמיכת הפרווה בגווני תכלכל –ירקרק התיישבתי עליה, מותש מבכי ממושך. מנסה להטעין את עצמי מחדש.
רוח נעימה נשבה מבעד לחלון הפתוח. מרעידה את וילון הקטיפה הצחור.
קולות שיחה וצחוק נשמעו מבחוץ, הייתי כל כך בודד…
ואז, לפתע, סוף סוף מצאתי מילים:
" השם אני יודע שזה לטובתי השלימה, חלק מהמסלול המיוחד שלי, בבקשה, עזור לי להרגיש שזה טוב, שכך בדיוק הייתי רוצה, ללא שום שינוי, שזה הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות…"
ניגשתי אל פינת השתייה,הכנתי לי כוס תה צמחים רותח, עם דבש. "עכשיו אני הולך לפנק את שרולי שכל היום ישב ולמד" ניחמתי את הילד הקטן, זה הכאוב שבתוכי, שולח לו חיבוק חמים ומלטף.
ברכתי עם כל הלב, לגמתי מעט, משהו בי נעשה נינוח, התרפה. העזתי להגיד לעצמי בשקט:
"גם זה יעבור, מהמקום הנמוך ביותר אפשר רק לעלות, אני עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי"
לקחתי עוד לגימה חמימה, הנחתי את הכוס על המכתבה שעמדה בסמוך, חיבקתי את כתפי ולחשתי לעצמי:
" אני מתמיד, אני חרוץ, אני עמל, אני עקבי, אני נחוש… אני אקום דרך שבע הנפילות הללו, להתחזק באמונה בטוב הפנימי שלי ללא כל קשר לתוצאות, אני מתאמץ, ומחכה לי שכר עצום ואינסופי, בדרך לחיים של גן עדן"
הדלת נפתחה לרווחה, החברים לחדר נכנסו, השקט הופר. בתוכי עדיין היה שקט.
כבר יבשו הדמעות בעיני, הכאב שכך, היה לי יותר כח מבפנים, ואהבה.
כן. משהו נרגע מבתוך, הוטענתי…
אני תכף אצא לי אל היכל הישיבה, יש לי שבוע להוכיח לטאטעניו שלי את אהבתי אליו – בכל מצב, ללא תנאי.
אשתדל, אתאמץ, גם אם אבין רק שורה אחת או שתיים, בשמים זה נחשב.
ללמוד תורתך לשמה, ללא הנאה, רק כי אני כל כך אוהב… זו המתיקות הגדולה ביותר שאפשר לחוש, בעצם, זו ההנאה הגדולה ביותר, זה אור אמיתי…
…
הולך לי בשקט, גיבור הדממה, אלוף האיפוק, זה שבולע דמעות , אוסף את עצמי אחרי עוד התרסקות, כמו שאמרנו: אלוף העולם בלהתחיל מחדש!!!
מוחה דמעה נסתרת, הולך לי במאמץ אל היכל הלימוד, מתיישב, פותח ספר, לומד, בלי להבין כמעט, מתפתה לסגור, משאיר במאמץ את הספר והעיניים על מצב פתוח, היום זה היום האחרון, מחר אני צריך לעזוב, אני נחוש בדעתי להמשיך ללמוד, גם אם ההספק יהיה שורה אחת ליום
אני סופר שעות – לא דפים, רק גרגירי מאמץ, דמעות שיכריעו את הכף
אני בטוח שהשם איתי, כי מי שרוצה להיות מחובר- ימצא את הדרך..
…
טפיחה על הגב "שרולי?" זה המשגיח! אני מת מפחד! מה הוא עוד רוצה לומר? אני את התורה הקדושה לא עוזב בשום מחיר שבעולם!!!
מישיר מבט שואל:" שרולי, אני רוצה שנפגש היום בערב, אחרי 'סדר שלישי', יש לי משהו חשוב לבשר לך!"
מהנהן, שום בשורה שבעולם לא תשווה לאהבה המתוקה של הלימוד.
אני מרגיש, ובמיוחד עכשיו, שאל הקושי התווספה הנאה של ממש, את הטעם המר מחליף משהו מתוק ומואר, תענוג גדול, התחלתי לאהוב את זה ממש!
בתחילה זה היה רצון חזק, עכשיו התווספה גם המתיקות, אני נהנה מכל רגע! צולל אל ים התורה, אוחז במשוט, מפלס לי דרך בין גלים, מוצא אותי, מגיע אלי.
מתנער, אני צריך להספיק ללמוד, אני רוצה להספיק ללמוד, משתוקק ממש
האותיות הקטנות מחייכות אלי, אני משיב להן חיוך, מנסה למצוא תירוץ לקושיה שעלתה במוחי, אם לא אמצא לה תשובה אתגבר על הבושה, אאזור אומץ ואשטח את הקושיה בפני החברותא,
"שרולי" שוב מתנער, "אני מחכה לך , זוכר?"
וכך כשבורא עולם מחבק, נותן יד, כשחומה של הנשיקה הלוהטת משרה חמימות נעימה בלב, אני צועד ובלי פחד לצידו של המשגיח, יודע שיש רק מישהו אחד שהוא המלך, ורק הוא ישים את המילים בפיו של המשגיח ואת ההחלטות בליבו, אני יודע בבירור שכל מה שהיה עד כה הוא בהשגחה פרטית מדויקת ומושלמת, הוא הטוב ביותר עבורי, עבור המסלול המיוחד שלי. אני נכנס אל חדר המשגיח, יש מישהו שמשגיח על שנינו.
…
אני יושב על הכורסא בפינה, המשגיח על כורסא ממול, שתיהן בבורדו עם עיטורי זהב, אני נועץ בהן את מבטי הנבוך, החושש, הנרגש והמצפה, מייחל לבשורות טובות שתתנה כח
המשגיח מהסס מעט, שואל לשלומי, נענה, ואז מתחיל:
"תראה, שרולי אתה בחור מתמיד, אתה עמל, ויש לך כח רצון ואני רוצה לבקש סליחה:
יש לי הצעה בשבילך, אתה תחליט אם היא מתאימה לך…"
בתחילת השבוע יעבור לישיבתנו בחור חדש שלו קושי הפוך משלך,
הוא מתקשה מאוד בהתמדה, קשה לו, לא מתוק לו
ואתה יודע, שרולי, אני מתחרט, אתמול כשראיתי אותך לומד הבנתי שהעולם צריך אנשי עמל, אנשים עם מידות כי רק המאמץ יכול להוות ערובה להצלחה אמיתית, מבפנים
אני מתנצל , מבין יותר את הכאב שלך" רגישות זרמה מעיניו.
אני חושב שתוכלו להוות חברותה, יש לו הרבה רצון להשתנות, והוא זקוק לך…אתם תתרמו זה מזה…"
"מה דעתך, תחשוב אם אתה מוכן, הוא כבר נתן את הסכמתו, תחשוב על זה שרולי, אני שוב מתנצל, טעיתי, בכל מקרה אתה נשאר בישיבה לא נוותר עליך…"
דמעה נצצה בעיני "תודה רבה!" לחשתי
"לילה טוב, שרולי, כל הכבוד שהתעקשת, שהמשכת, אני מעריך… תמשיך…"
""תודה" לחשתי שוב, לחצנו ידיים, טפיחה על השכם, נפרדנו.
…
אפילוג
בוקר חדש מאיר. העולם מתנער משנת הליל.
צבעי זוהר ממלאים את האופק, כדור של אש שולח ניצוצות זיו ואור,
פרחי הגן פותחים עלי כותרת, שלל גוונים מרהיב מפציע,
אני מתבונן.
וחושב.
יד מונחת על כתפי, אני מסתובב, מגלה חיוך ופרצוף לא מוכר:" בוקר טוב!, אתה שרולי?" ,לא מכיר אותו מאן שהו.
-"בוקר אור!" אני משיב, מוסיף חיוך ואז נופל לי האסימון:
זה החברותא החדש שלי!
"נשב על קפה חם דיאט?" אני מציע,
הרעיון מתקבל בברכה ואנו פונים אל פינת ישיבה צדדית:
לדבר , לסכם, לתאם ולהחליט.
"קוראים לי יוסף!" הוא מחייך, אנחנו נזכרים בהצתה מאוחרת שלא ערכנו הכרות מספקת.
אנחנו מתיישבים, מברכים "שהכל". עונים "אמן" אחד לשני. לוגמים, מתחממים, גם מבפנים…
אני מספר לו קצת עלי. הוא גם משתף על הקושי שלו, אנחנו טועמים פיסות חיים על קצה המזלג, החלטתנו נחושה! לעזור אחד לשני להתעלות בלימוד התורה המתוק, מסכמים על שעת חברותא משותפת…
ומתוך זהירות לשמור על הלשון ולדבר רק טוב, אנחנו צוחקים ביחד:
ומגלים על עצמינו ש…
שנינו אוהבים מוסיקה ומאוד מאוד אוהבים לנגן לשיר ולרקוד
שנינו גם אוהבים את עולם המשחק והחיקוי ומצליחים בדרך זו לשעשע את הסובבים אותנו, אוהבים אומנות, מכורים לטבע ונוף…כותבים יומן…
מתנערים, כבר מאוחר, אנחנו חייבים לרוץ אל בית הכנסת….
לוחצים ידיים, מרגישים כבר מעכשיו חברים בלב ונפש
צועדים ביחד לתפילה עם טעם אחר.
…
אז יש לי כבר חבר טוב שמעריך אותי, שאני מעריך אותו, וזה פתיח מוצלח לשיעור הראשון שלנו ביחד
התיישבתי, לא לבד, יש לי חבר
יוסף פותח את הגמרא ופניו מזדעפות קמעה
"מה קורה, חבר?" אני שואל אותו?
"אין לי כח!" הוא עונה, מרוסק
א נ ח נ ו נ א ס ו ף א ת ע צ מ י נ ו
אני מניח יד חמימה על גבו, מלטף, "רוצה נשיר משהו?"
ואנחנו שרים: "טוב לי, טוב לי תורת פיך…מאלפי זהב וכסף.."
אני- קול ראשון והוא- קול שני, ההרמוניה נפלאה.
אני – שר נמוך והוא- במרומי האוקטבה, מתחנן על נפשו ונפשי -נפשות כמהות לאור ולטוב,
מייחלים שנצליח לדבוק בדבר המתוק הזה ולהבין: כאן הביזנס הכי משתלם- אי אפשר למצוא בשום מקום אחר!!!
כאן הכי מתוק! כאן הכי כיף!
פותחים את הגמרא בעמוד הראשון, זה שכמעט סיימתי,
אני מקשה –יוסף מתרץ זו החלוקה שהתנהלה מאליה,
יוסף מתעייף- אני נותן לו מחמאה וקושיה לפצח, אני לא מבין – יוסף מעודד ומחמיא ומסביר שוב ושוב עד שנקלט.
לא מאמינים! כבר שיעור שלם עבר, ברצף, עם הספק, היה כיף והנאה עילאית, מתוקה ומוארת.
ואנוכי הקטן,
זכיתי להבין עוד שורה עד לסיום הדף, לראשונה מאז פתחתי את הגמרא ביום הראשון…
והחיים למדו אותי משהו חשוב: גם עכשיו כשקמתי והתרוממתי ידעתי!, יהיו גם ימי אהבה, ימים של מתיקות ואור וכן, יהיו גם ימי שנאה, יהיו נפילות, יהיו גם ימים שהאור יסתתר…
אבל אז עלתה בי מחשבה אחרת, רכה, מלטפת, מוארת.
אנחנו לא יוצרים כעת בשביל מחר אנחנו כבר בהווה בתוך המחר, אנו יוצרים בו כעת את המחר- ונהנים מהדרך, שהיא גם חלק ממסלול ההנאה שלנו.
והיא כאן לצדינו.
אנחנו נמשיך להחזיק חזק בעץ החיים להאמין שהכל טוב שאין רע יורד ושהכל כבר עכשיו מתהפך לטובה, האמונה תמיד תשמור אותנו, עושים עוד צעד לגאולה השלימה, הפרטית והכללית, היא בלב שלנו, אם נדע להסתכל עליה נכון –
היא כבר כאן.