בס"ד

 מריבה על סירים

בבית המדרש הגדול של הישיבה לצעירים של הדרום – "דרומה יחכים", נשארו רק בחורים בודדים רכונים על גמרותיהם. עד לפני שעה קלה שקק אולם הישיבה חיים; חיים של תורה. חיים נצחיים… קשה להבחין בין ההמון,  מי אמר מה ומי ענה לו. בליל הקולות יצר סימפוניה – או יותר נכון קקופוניה – שדווקא, כן,  דווקא, הייתה ערבה לאוזן.

שם ופה התנצחו בחורים בצרחות. אגרופם מוקפץ על אגודלם החופשי הצולל או הממריא בהתאם להוכחה הנדרשת בקושיה. יש שהתנדנדו כמטולטלת של שעון אורלוגין. בקביעות… בדבקות… בקצב האחיד… ימינה שמאלה – שמאלה ימינה. קצב המסדר להם את הסברות, מיישר להם את הדורי ההבנה. וכשבבת אחת, בחור היה עוצר באמצע תקתוקיו, ראו אותו מזנק ושואג את סברתו… שואג!!! קופץ!!! רוקד!!! נמכר למוזיקה הפנימית של האושר שנתנה לו ההבנה. ערבות התורה מילאה את כל גופו. הוא היה זורח. ידע שפה, חקר והגיע לאמת!! הוויות אביי ורבא היו גלויים לפניו. חלק ממנו. והיה לוקח לו זמן לחזור לימין שמאל ושמאל ימין אחרי הטלטלה הזאת. מישהו שהיה נקלע למקום, קרוב-קרוב, היה הופך ודאי לשיפוד קודש תחת גצי התורה. בית המדרש דמה לכוורת דבורים. הזמזום המרעיש הבלתי פוסק, הצפיפות הברוכה, החיכוך באש התורה – יצרו דבש שמימי. קולותיהם הטבולים במתיקות התורה עלו ישר תחת כיסא הכבוד, מביאים מתנה לפמליה של מעלה. העליונים והתחתונים געשו…

אף עכשיו נשמע היטב לימודם של יחידי סגולה הדבוקים בתורתם… לא יכלו לעוזבה אפילו לרגע קט. מחוץ שלט השקט בכל פינה של "דרומה יחכים"… שקט של רחוב ביום שרב כשאין ההמון מסתובב בו… שקט של תחילת זמן כשהכול מתנהל ברוגע… שקט של ימי אלול המזמינים לעשיית חשבון נפש ולהשכנת שלום עם הברואים ועם קונם.

היו כאלה בחורים שפרשו, אך לא על מנת לנוח… הם היו דרוכים.

הם פה כבר שלוש שנים. והם מחכים…

האם גם השנה כמידי שנה הם יזכו בחיזוק המיוחד??? הוא היה נוסך בעורקם אהבת תורה. אהבת אמת פשוטה. חורטת בנשמתם קעקוע עמוק בל יימחק.

הצעירים שרק עכשיו באו תחת כנפי הישיבה יצאו למנוחתם. הם הרגישו כוננות אבל לא ידעו את טיבה…

ואם ידעו?? לא היו יכולים לישון כלל!!! אך החום וההתרגשות של ההתחלה החדשה הכניעו אותם ושקעו בשינה קלה… בארבע עליהם להיכנס שוב לבית המדרש והם אינם רוצים לאחר…

גם ראש הישיבה פרש, אף שגם הוא נתון בציפייה… זה היה במסורת של ישיבתו מאז היווסדה. כמין ברכת הדרך. לא הרבה דרשות מוסר הצליחו להעביר לבחורים שלו מהי אהבת התורה ולומדיה כמו…

…. צעקות רמות נשמעו מכל עבר… ראש הישיבה רץ והתייצב במרחק מה מדלתות המטבח… לא מאפשר לאף בחור להפריע… ליבו דופק כבפעם הראשונה לפני שלושה עשורים…

הבחורים הוותיקים עצרו את נשימתם במין חרדת קודש… הצעירים לא הבינו למה הם נקלעו… אולי אש עולה במטבח?? הם התקרבו בצעדים חששניים. לא בקלות נתנו להם הגדולים לשרבב את ראשם מבעד לחלונות… הם נדהמו לראות את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו עומד בעיניים עצומות ומחכה… הם זרקו מבטים לתוך המטבח… האש בחוץ הייתה כאין וכאפס לעומת המדורה הבוערת בתור מטבחה של הישיבה. שם באמצע עמדו שתי קשישות כחושות ומקומטות כאתרוגים מיובשים לבשמים של ההבדלה, אך טון הדברים שנשמעו לא היו מבייש רוכל בשוק העירוני בשעת שיא, ביום שישי אחרי הצהריים…

השעה הייתה כבר שלוש אחרי הצהריים. הצעירה מבין שתיהן היא פורטונה הקרובה לגיל 73. לבושה בשמלה שמזמן איבדה את צורתה הראשונית מרוב הכביסות שכבר עברה עד שהבד איבד את הטונוס שלו וגם ניתוח פלסטי לא היה מחזיר לו את צעירותו. הפרחים שפעם נראו יפים ורעננים – היו דהויים ודמו יותר לכתמים בלתי מזוהים. רובם היו מוסתרים תחת סינר מגבת המושחל דרך ראשה… שרווליה באזור המרפק היו לבנים מרוב שפשוף. יש לחשוש שגם ביום קנייתה לא הייתה השמלה בקו האופנה של לפני עשור שנים… כבר אז לא עניינו את פורטונה ענייני העולם הזה… קל וחומר היום…

פורטונה דיברה בקול צפצפה… צעקה הייתה ההגדרה הנכונה. מטפחתה, שהייתה קשורה על מצחה – עברה אל מאחורי אוזניה, מאפשרת קליטה חופשית ונוחה של כל הרעשים או הדיבורים דרך הערוץ השמיעתי שלה שהיה ירוד מאוד בשנים האחרונות. הוורידים שעל צווארה בלטו ושקעו לפי קצב צעקותיה. וידיה?? אחזו בסיר ע-נ-ק!! אצבעותיה כציפורני הנשר המוכנסים בתוך בשר טרפו העבירו מסר ברור: פורטונה אינה מתכוונת לעזוב אותו…

מי ששמע מחוץ למטבח את פורטונה, לא היה מאמין שריאותיה יכולות להכיל כמות כזאת של אוויר, ושכל כך הרבה כוח יש בגופה הדחלילי שבנפנוף אחד היה מתנדנד ועף… עיניה הביעו נחישות. כחייל השומר על שבויו היא שמרה על מה שבידיה. בלי פשרות. בלי רשלנות.

ועל מה שמרה? על סיר פשוט למדי. מאלומיניום המתלכלך מהר מלהבת הגז; הדורש המון שפשופים על מנת להבריקו ולעשות לו פנים חלקות כפני תינוקות המפונקים שלחייהם מבריקות מרוב חלב ונשיקות. סיר כעופרת יצוקה שהיה מצריך התגייסות של כמה בחורים כדי להרימו בבוקרו של שבת מרוב כובדו. המכסה שלו בגודל הסומבררו שנח על ראשם של המקסיקנים הנרדמים להם תחת השמש הלוהטת. רגליה של פורטונה כדגלים תקועים ברצפה לא נתנו דריסת רגל לטריטוריה שלה. טריטוריה שגודלה כסיר ע-נ-ק ממטבחי הישיבות!!! גדול עד כדי כך שתלמיד אחד טען שיכלו להכניס אותה ואת סעדה יחד בפנים ועוד היה נשאר מקום ברווח…

ואם כבר הזכרנו את סעדה, אז… סעדה הייתה עוזרת הטבחית או שמא פורטונה הייתה העוזרת שלה… כל כך הרבה שנים עברו מאז שהן עובדות יחד, עד שנשכח מכולם מי הייתה הראשונה שעבדה ומי הגיעה כתגבורת… אך לענייננו אין זה כל כך חשוב חוץ מהפרט המשמעותי שסעדה גדולה מפורטונה בחצי שנה.

סעדה לבשה חצאית ארוכה ורחבת קפלים… חולצתה הייתה עשויה מבד נוח ודק עם עודף מטראז' שיענה לכל הדרישות המחמירות של צניעותה. דווקא אצלה, כיסתה מטפחתה את כל אוזניה, כי ככה אמרה תמיד אמה, שנאה לבת ישראל לכסות את ראשה ושבמרוקו כל בת המכבדת את עצמה קשרה אותה מעל אוזנייה. בגובהה, התעלתה ארבעה סנטימטרים קטנים מעל קודקודה של פורטונה. גם היא צעקה ודרשה שפורטונה תכבד אותה כי היא מבוגרת ממנה ושתתן לה את הסיר בחזרה "ואיפה שמענו שהצעירות של היום אינן מכבדות את המבוגרים?! איזה דור??!!!" בזמנה זה לא היה קורה!!!

סעדה אבדה את סבלנותה. בדרך כלל היא ותרנית מאוד מאוד. אינה מקפידה על שום דבר… אך היום שומעים התלמידים המציצים מבעד החלונות שהיא אינה מוכנה לתת לפורטונה את מבוקשה… היא רבה. היא רוצה את הסיר לעצמה.

ותיקים מהם יודעי רזי המטבח, מספרים לצעירים שבכל שנה, ממש כל שנה, חוזרת המריבה על הסירים בתקופה זו. כמעט באותם דיאלוגים. התלמידים החדשים שאלו האם בזמן אלול קונה ראש הישיבה סירים חדשים, שכל אחת מהן רוצה את הכבוד לנקותם בהיותם קלים לניקוי ומבריקים מטבעם… "מה פתאום…" עונים להם, "המריבה היא על הסירים הישנים!!! חבולי מכות. מפויחים בתחתיתם. כבדי משקל עם ידיות מקשה אחת עם גופם. כל שפשוף סיר שכזה מוציא פנינים מלוחות על מצחן של הטבחיות וחיוך רחב על שפתן. אבל דבר אחד בטוח לנו: המריבה הזאת תיתן לנו כוח והבנה בלימוד התורה", אמרו בפסקנות התלמידים הוותיקים. הצעירים עשו פרצופים ספקנים. ראש הישיבה – מאושר כנוכח במעמד של ברכת כוהנים – ביקש שקט מהצאן שלו.

התלמידים המתאספים צפופים ליד החלונות עוקבים בערנות אחרי ההתפתחות הקולנית.

פורטונה, שדופה אך נחושה, עוצרת בעד סעדה: "אל תתקרבי השנה! אני לא אתן לך אותם… הם הזכות שלי-י-י".

סעדה אינה נשארת חייבת: "שכחת שחודש אלול היום?! הא… שכחת שאת צריכה להתכונן ליום הדין הגדול??? וכך את מתנהגת?-?-?"

פורטונה יורטת את מילותיה: "צדקת, סעדה, בגלל יום הדין אני רוצה אותם! להוסיף לעצמי זכויות… !!!"

 – "נו.. נו.. באמת… יש לך עוד הרבה שנים לפנייך... אני מבוגרת ממך… אז תני לי אותם…"

 – "לא!!!… לא !!!… ולא !!! לא אתן... את בקושי עומדת על רגלייך, סעדה, בגלל הצומות שאת צמה בחודש אלול. את חלשה ועלול להיות שהם לא יהיו נקיים מספיק!"

 -"פורטונה… זה קרוב לשישים ואחת שנים שאני צמה כל חודש אלול… זה לא חדש לי וגם לך, ובן פורת יוסף אני מתפקדת מצוין. את סתם מדברת לשון הרע עלי והסירים תמיד נקיים".

 -"סעדה, תני לצעירה לכבד אותך ולשטוף את הסירים…"

 -"לא !!! את לא תנסי אותי דרך הרגש. אין פה עניין של גיל. מה זה הבדל של... ב-ק-ו-ש-י חצי שנה ? צחוק!!! אי…אי… "

"היזהרי, אני אקח לך אותם בכוח אם לא תתני לי אותם…"

 "מה?!! את תעזי לגנוב לי את הזכויות שלי לפני ראש השנה..!!??"

… הבחורים המבוגרים שקטים… הם מודעים לגודל הרגע. במריבה הזאת תלויה הצלחתם בלימוד. צמרמורת קלה עוברת בגבם… הוויכוח הזה מחייב אותם… וכל שנה בתחילת זמן אלול הוא מזכיר להם את מעמדם… הצעירים אינם מבינים מה קורה… יש לפניהם שתי קשישות שרבות… על באמת!!! על סירים!!! על הזכות לשטוף אותם??!! הם שומעים ברגעים אלו שהקטטה הזאת קיימת עוד מימי קום הישיבה לפני כשלושים שנה! אז כשפורטונה וסעדה – או סעדה ופורטונה תחילה – הגיעו לבשל ולשטוף את הכלים של בני הישיבה…

ראש הישיבה יודע לספר על המריבה הראשונה ב"ה' הידיעה". הייתה שעת מנוחה… כמה ימים לאחר שנפתחו שערי הישיבה… צעקות רמות מכיוון המטבח… אז היה המטבח מאוד קרוב לאולם הלימוד ולחדרי השינה… ראש הישיבה בעצמו נח אז על מיטה פשוטה מאולתרת, כשהקפיצו אותו משפטים קטועים.

 -"הם שלי… נכנסתי לעבוד פה הראשונה…"

 -"רק בזכותי את פה ואת חייבת לתת לי אותם… מה את רוצה לגנוב לי אותם ואת כל הזכויות שלי לפני ראש השנה…"

הוא התקרב לחלון היחיד שהיה… אז… הוא שומע אותן היום כמו אז…

"בלי 'דחואינים…' הם שלי…"

"בלה. בלה. בלה אחד גדול!! כנראה שהצומות משפיעים עלייך לרעה ואינך יכולה לוותר… זה לא יפה לצחוק עלי, אני רק רוצה להוסיף מצוות לפני יום הדין…"

"לא על חשבוני… גם אני רוצה. ודרך אגב אני חושבת שיש היתר למי שהצום משפיע לרעה ואני כצעירה מרגישה מצוין…"

ראש הישיבה לא מצא את עצמו אף פעם בתוך סוגיה כה סבוכה… לא ידע מה לעשות. תלמידי שיעור א', המחזור הראשון של ישיבתו "דרומה יחכים" עומדים כולם מאחוריו… הוא חייב לפעול…

הצעקות גברו… פורטונה מזכירה את רבי מאיר בעל הנס שגם פה יעשה לה נס ושסעדה תוותר לה על הסירים… סעדה אינה נשארה חייבת ונדרה סכום נכבד של כסף לרבי שמעון בר יוחאי… גם משה רבנו נקרא למטבח לחיזוק… בלי לשכוח את השושלת של המשפחות משני הצדדים, משפחות מפוארות של רבני מרוקו. גם בבא סאלי הוזמן…

ראש הישיבה פחד אז שיעברו לפסים פיזיים ונכנס פנימה… קומץ של בחורים הזדחל אחריו.

כשראו אותו, נחה יראת כבוד על פניהן של הטבחיות הניצות… הנה הרב הגיע… הן השתתקו מיד ברגע שנכנס. התביישו שהפריעו לו לנוח; הרי הוא צריך הרבה כוח ללמוד וללמד את בחורי החמד שמתדפקים על דלתו… והן אוהבות תורה. נושמות תורה. מוקירות לומדי תורה. הן לא הבינו מה מעשיו פה במטבחן. כמין חילול הקודש… התורה צריכה להיות שם. בקרוון, איפה שספרי הקודש.

"המ… המ…" ראש הישיבה הצעיר מהן בכעשר שנים עמד נבוך… מה קורה פה? ואז פנה ושאל האם דבר מפריע להן בעבודה, או שמה התנאים אינם מספיקים טובים? אולי הן צריכות כוח עזר? פורטונה וסעדה, בתזמון מופלא, ענו שהכול בסדר ושיש להן את הזכות לעבוד במקום קדוש כזה…

"אז על מה הריב הזה שעתה נשמע??" תמה.

פורטונה מכבדת בניד יד את סעדה הגדולה לדבר: "שכבוד ראש הישיבה לא יחשוב… אנחנו מאושרות פה על הזכות לשרת אתכם… בן פורת יוסף עליכם, כולם פה לומדים תורה… רק מה… פורטונה אינה רוצה לתת לי את הזכות לשטוף את הסירים שבהם יתבשל האוכל לבחורים… אני רוצה את הזכות לשרת תלמידי חכמ…."

 -"גם אני רוצה!!!" נזעקה פורטונה שלרגע דימתה לראות את זכותה חומקת מידיה…

ראש הישיבה דן בכובד ראש בסוגיה החדשה ופסק שהן ישטפו אותם לסירוגין. יום אחד סעדה ויום אחד פורטונה. והיום – הזכות לגדולה מביניכן כמו שמחייבת התורה…

הא… הא… כשמדובר בתורה – פורטונה וסעדה נכנעות.

ראש הישיבה ברח מהר מזירת המריבה… בחור אחד ידע לספר שראה דמעות בעיניו… וצהלה על פניו… ראש הישיבה ידע שישיבתו תצליח בסייעתא דשמיא, בזכות כאלה טבחיות.