שמונה כדורים מסתחררים באוויר, מתגלגלים, נוחתים על במה.
את הכדור האחרון, אני תופס ברגע האחרון.
בידיים פעורות, ובפה קפוץ.
מביט בעליבות על אצבעות רטובות ממאמץ, וכדור אדום. אחד.
שבעת האחרים, מדלגים בדרור, מתערבבים בקהל. נבלעים בו.
"נמשיך היום עם שלושה כדורים". עיני הזית של נריה, מפלחות כל גיד.
"כבר למדנו זאת בשבוע שעבר", אני מגרד באגודל, מסקנטייפ מהשולחן.
"והתאמנת?" הוא מרים מרצפת הפרקט, שלושה כדורים צהובים.
אני אומר שבערך.
"לבערך אין ערך, לפחות לא בנושא זה". הוא חותך. משליך לעברי את שלושת הכדורים.
"עשינו את זה כבר" אני קורע דבק לחתיכות קטנות, חסרות משמעות.
"ונעשה זאת שוב". הוא מתכופף שנית. דג שלושה כדורים.
"הגעתי הנה ללמוד שיטות, לא להתאמן" אני בועט בכדור אחד, גדול.
הוא תופס אותו בספורטיביות של בן עשרה.
"אני לא מוציא תלמידים שהם לא מאסטרים". הוא מכדרר את הכדור האדיר על הזרת.
"אז אני אצא".
"אוקי," הוא משלב ידיים על כדור.
אני מתרומם מכסא עץ, מניח בחטף חתיכות דבק קרועות על השולחן.
הוא מחייך בשלוה. אומר להתראות. בהצלחות.
אני סוגר דלת על כדור אדום.
פותח יד קמוצה, מזיעה. משחרר כדור אדום. אחרון.
"ולקסם הבא". מישהו נושף למיקרופון, הקול שלו. מהוסס, מחוספס.
והוא דומה בקצוות לקול שלי.
המיקרופון צורב לי בידיים. המילים צורבות בפה.
פחד קהל יכול להתחיל בגיל שלושים ושתיים?
מאה שמונים זוגות עיניים מנקבות אותי. מחוררות עד העצם. דוקרות עד הווריד.
דג ממזוודה אפורה, שני לפידים. קופסת גפרורים.
כמה מופרעים בקהל שואגים 'אש'.
אני נאבק עם האבוקה. מכריע אותה, כשמגפונים חומים נדחפים לבמה.
"אני מצטער," השומר אומר בקול לא מצטער במיוחד. יותר כועס, אם כבר.
"אין אפשרות להדליק אש באולם". הוא אומר, והזיפים הקטנים בזקן שלו נראים לי דוקרים כל כך.
"זו אש קרה" אני מתחנן על נפשי, על אשי.
"אני מצטער" הוא אומר שוב בלי שמץ של צער.
אני מהנהן בהשלמה שקטה.
מניח לפידים ספוגי מים בצד.
רואה בזווית העין, ילדים יוצאים. נכנסים. בעיקר יוצאים.
גם אני רוצה לצאת. ללכת. לא לחזור.
לא תמיד רצונות מתגשמים.
במקום זה אני מספר. על קסם. מדהים.
ומזמין ילדון, צר גוף, מנומש לחיים לבמה.
נמשים מדלגים את שלוש המדרגות.
מנומש הלחיים, מרים קלף מזדמן, לפי הוראתי.
ידיים מזיעות לופתות את המיקרופון חזק. מנסות לשאוב כח. בטחון.
"שבע" אני מכריז בתרועה. ממשש כמעט את הנצחון בכיס.
יש בו חור, כנראה.
"שש" הוא משיב. משיב לי את הקלף המאוכזב.
לא מנסה שוב.
שמרפי יבוא לשאת בתוצאות החוק שלו.
הוא לא בא. כמו הרבה אחרים שהבטיחו שיבואו ולא באו.
לא באתי יותר לנריה. גם לא לאף אחד אחר.
היו לו כללים נוקשים, דרישות בלתי מתפשרות.
ואני רק רציתי לדלג הלאה, לשלב הבא.
לפסגה הבאה.
החלקתי.
לא בסקי.
תלת אופן מזדקן רוקד לי ביד. טוב שאלכס הסכים להשאיל לי.
לא טוב.
"נראה לכם שאיציקוסם יוכל לרכב עליהם?"
הם לא איתי. ולא צריך להיות אינשטיין כדי להבין את זה.
"איציקוסם, הולך לנסוע על התלת אופן הזה". בקושי מאמין לעצמי, אז שהם יאמינו?
סופר בדממה. שלוש. שתיים. אחת.
משתיק זימזומים עקשניים בבטן.
קופץ.
הגעתי לנריה, בשביל התלת אופן, בעיקר.
רציתי לדעת לרכוב עליו בבטחון, עם ידיים בכיסים.
נריה לא הסכים.
"אבל, אני משלם לך". מחיתי בקושי.
"לא אתן לך להתמוסס לרסיסים". הוא לא נבהל.
"זה מה שיקרה?"
"זה מה שיקרה".
הוא התרכך מעט. "אני אלמד אותך מספר תרגילים. אם תצליח, בפעם הבאה נתחיל תלת אופן".
אופניים זקופים התגלגלו לחדר.
"יודע לרכב?" הוא קרץ לי.
"כמעט".
עיני הזית שלו הצטמצמו לגודל בלתי נראה כמעט.
"אתה לא יודע לרכב על אופניים, ורצית לרכב על תלת אופן?"
"רוצה, עדיין". תיקנתי זעוף.
"אז נתחיל מרכיבה על אופניים". הוא הודיע באסרטיביות.
"אני לא משלם לך, בשביל שתלמד אותי, מה שכל דרדק יודע".
וזה היה הכלל הראשון שנריה לימד אותי: בעל השטרות בחדר זה, הוא לאו דווקא בעל הדעה. הדעת.
"בשביל לרכב על תלת אופן, חייבים לרכב על אופניים".
הרצפה מקבלת אותי אליה. שטוחה. קרה. כואבת.
האטרקציה מתחילה עכשיו.
מעגל מוקסם, מתהדק סביבי.
אני חייב לקום. חייב.
מרים בזהירות ראש דואב. מיישר רגליים.
מתרומם במאמץ.
"ההצגה נגמרה" אני מודיע בקושי למאוכזבים.
לו היה קסם שיכל להעלים אותי. לו.
פותח דלת חורקת. זורק מזוודה אפורה ב'הול'.
שייק ענק, ורוד, חלומי. וריקי, מקבלים אותי בחיוך מצפה.
"לא היה טוב" היה גרוע, ליתר דיוק. צונח למיטה.
"לא הצליח" כצפוי. אני ממלמל בקושי.
ריקי מקשיבה בשתיקה. לא מזכירה שייק ענק ורוד מושקע.
לא מזכירה השקעות אחרות שחשבתי שיצליחו ולא. עדיין לא.
כמו תיווך הפטנטים שפתחתי. והיה אמור להיות סיפור של הצלחה.
כמו המלון במצרים שהכשרתי לפסח. והיה אמור להניב רווחים לא קטנים בכלל.
אמור.
ככה אני נרדם.
וככה אני מתעורר.
והשייק על השיש. עדיין.
אחים קטנים הם כמו במבוק. צומחים שנים תחת לפני השטח, עד שיום אחד תופסים גובה. פתאום.
פלאפון מצלצל. מרים למוטי. אח קטן. שיום אחד תפס גובה.
"איציק" הקול העדין שלו נרגש, אני נדרך.
מוטי שואל: מה שלומך, איך החיים, הילדים.
"לא התקשרת בשביל זה" אני סונט בו.
הקול שלו נצבע בגוון בורדו כהה. "רציתי להזמין אותך לסיום שלי".
"מתי?" אני מדפדף ביומן דמיוני עמוס.
"יום רביעי". הוא מעדכן על תאריך. שעה. מקום.
ועל זה שהוא מחכה לי במיוחד.
"סיום של מה?" אני מתענין.
"סיום ש"ס" מוטי משיב כאילו בפשטות.
"ש"ס?" אני המום. "אתה סיימת ש"ס?"
"באמת". הוא מבטיח.
במבוק אמיתי.
מלצר, שמתחבא כמעט תחת כיפת נ נח ענקית, מגלגל מפה כחולה, מטאלית.
מלצר שזוף, ממרכז בקבוקים חסרי פקק, ופקקים חסרי בקבוקים, עורך התאמה בלתי מחייבת בינהם.
נגש למוטי, ללחוץ יד, להפרד.
שאלה שורפת לי חך. מתגלשת מלשון, כשאני לוחץ יד סמוקה של מוטי.
"איך?" אני שואל אותו, את אח שלי, הקטן.
"איך מה?" הוא לא מבין כאילו. אש רוקדת לו באישונים.
"איך הצלחת ככה?" להתחיל. להמשיך. לסיים.
"דף יומי," מוטי משיב בפשטות מוטאית. "זוכר שהצעתי לך להצטרף? לא רצית". הוא ממשיך באותו טון.
אני מהנהן באטיות, נזכר.
זה היה נשמע לי קצת מדי. איטי מדי. דף ביום.
"באמת," ניסיתי לשכנע אותו אז. "אנחנו יכולים לסיים בשליש מהזמן".
"איך?" מוטי שאל בשקט.
"נלמד כל יום שלושה דפים," התלהבתי, "אולי יותר".
אולי.
מהר מאוד פרשתי מהמרוץ, הוא היה לא אפשרי עבורי.
תמיד הייתי כזה. הולך בגדולות. נופל בקטנות.
"המטרה היא לא לסיים". מוטי מדייק בעדינות. מהדק מגבעת.
"לא לגמור כמה שיותר דפים, אלא להציב יעד הגיוני, שנראה אפילו פצפון, אבל הוא מקרב אותך למטרה". אומר אח שלי. הקטן.
"לא גומרים ש"ס ביום". הוא ממשיך.
"אפשר לכבוש כל פסגה אם מפוררים אותה". מוסיף הנ"ל. "להבדיל, כן?"
אני מהנהן לאט. מעכל מילים.
יוצא לאוויר הלילה הקפוא.
חושב על אח קטן, שכבש פסגה גדולה. ענקית. אמיתית.
לא מפתיתי שלג צחורים. צמריריים שנמסים ומתמוססים.
לא ק סם מתעתע של אחיזת עינים, אשליה אופטית.
אח קטן. שהגיע אל יעד גדול. מסומן היטב. השיג קסם אמיתי.
מהרהר בפסגות הרים, בפרוריהן. בהתדרדרות מהירה. באבני דרך. בדגל באוורסט, או בירח אפילו.
מגלגל רצועות תפילין. מכניס לתיק. ממלבן טלית.
מותש מיום האתמול.
אין לי שמץ, לא כח, לא אנרגיה, לא אדרנלין. להכין משהו לאכול.
לא לטסטר טוסט. לא לטגן חביתה.
קובית מלפפון יש לך כח לחתוך? אני שואל בשקט בשקט את עצמי.
עצמי חושב רגע.
כן. יש לי כח.
קוביה אחת. חלקיק אחד, פרור אחד.
פותח מקרר.
מוציא מלפפון.
מוציא סכין כחולה.
חותך עיגול. פרור פסגה.
מחלק לחמישה חלקים לא סימטריים.
ועוד עיגול.
עגבניה סמוקה, ופלפל כתמתם מצטרפים לחגיגה.
קוביות. פרורים.
סלט. פסגה.