"הנה, זה ללא גלוטן, וזה ללא גלוטן, וגם זה ללא גלוטן".
דסי פלטה אנחה והתיישבה.
המגשים החליקו אחד לאחד, תופסים חלק נכבד מהשולחן. השילוט הבולט בצידי המכסים השקופים לא הותיר מקום לספק: מנות מושקעות ואסטטיות, והכי חשוב – ללא גלוטן.
"יוו, דסי. מה איתך? גם את רגישה לגלוטן?"
"מה פתאום? סגולי לא שווה את זה???"
"ברוווור" חוי חייכה והתיישבה גם היא.
סגולי באמת גיסה מיוחדת ומגיע לה הרבה מעבר. לעולם לא ישכחו את היום בו גילתה סגולי – כחודשיים אחרי החתונה – שהיא רגישה לגלוטן. איך הגיעו שניהם, אלי וסגולי ושיתפו את ההורים. איזו הכנעה. איזו קבלה. איזו גבורה נפשית. פתאום כל מה שכל כך אהבת והיית רגילה, אסור לך. והם מספרים את זה ברוגע, בזרימה. מדהימים. שניהם.
"הי, מה קורה כאן? מי אחראית לדבר המגרה הזה?" יעלי בחרה לעצמה בלינצ'ס, בירכה והעלימה אותו תחת קשקוש שוקולד מבריק וסמיך…
"תקשיבו, אני שוקלת לאמץ לעצמי תפריט כזה, זה טעייים, וואו!! בכלל לא מרגיש ללא גלוטן!"
"דסי, בואי רגע. איך עשית את זה?" יעלי מפנה את הכיסא לידה.
"עם בלנדר, מחבת, ביצים, סוכר… לא יודעת… עשיתי, את יודעת…"
רבקי נכנסה לסלון ובידיה שתי בובות זהות לחלוטין.
"הבאת את התאומות???" חני תפסה אחת מהן וסובבה אותה על הגובה. הקטנה צחקה בהנאה.
"דווקא השארתי אותן בבית, אבל הבכיות שלהן הביאו אותן עד כאן… אמרתי לכן מהרגע הראשון שאין סיכוי שאצליח להגיע לבד". "מה, באמת כולכן הגעתן לבד? ואיפה אמא?"
"אמא במטבח, מכינה משהו". "את יודעת, בכל מפגש משפחתי היא נלחצת בשביל סגולי". הוסיפה חוי בלחישה.
"רגע, לא נעים לי, בכלל לא הייתי שותפה להכנות. אתן רוצות לומר לי שלא דאגתן למנה לסגולי המיוחדת שלנו?" רבקי משחררת את הבובה השנייה בידי סגולי הנבוכה, ומתיישבת סמוך אליה. רק אז ראתה את ה'ללא גלוטן' המככב על השולחן…
באותו רגע חזרה אמא לסלון, ובידה סלט ירקות צבעוני ורענן.
"אוהו, אני רואה שהסתדרתן יפה בלעדיי… מה נשמע, רבקי? זה הסט החדש שקנית להן? ממש יפה ואיכותי…"
"נכון יפה? אמא, ראית מה דסי הביאה? אני חוששת שגם אני רגישה לגלוטן…"
"דסי את מקסימה! ידעתי שאפשר לסמוך עלייך! מתי הספקת להכין? גם לדאוג לעיצוב, כל הכבוד לך!"
החיוך והאור בעיניים של אמא אמרו הכל. היא התיישבה והתחילה להגיש בצלחות.
השיחה עברה מנושא לנושא בקצב שתאם לאווירה התוססת… מזמן לא יצא להן להתאסף כולן ביחד, ועוד בבית של אמא…
ההתלהבות שברה שיא ברגע שנזכרו בחתונה של לאה'לה, בכורת הנכדות. נכון שכבר טחנו את הנושא מכל היבטיו: שמלות, ריקוד, תסרוקות, שבע ברכות ומה לא; אבל למי זה אכפת. זה מקפיץ אדרנלין? אז למה לא??
רק סגולי ישבה ולא הסכימה להיפרד מבתיה של רבקי, היא דיברה אליה ברכות והילדה החזירה לה חיוכים וגרגורים מתוקים. איזה עולם טהור מלא רוגע.
סגולי ניסתה להשתלב בשיחה אך לא מצאה בה עניין. גיסותיה דווקא נחמדות מאוד. אחת לאחת. אבל התחושה המעיקה שהשתלטה עליה מאז שדסי הגיעה, אינה מרפה.
חשבה לאכול משהו, אולי זה יעזור לה. בחנה את השולחן העמוס מחפשת משהו שיעיר את תאבונה. היא לא הצליחה לראות כלום. רק שמעה ברור מאוד: 'זה ללא גלוטן, זה ללא גלוטן, וגם זה ללא גלוטן'. הכל היא שמעה. גם את האנחה. גם את ההתפעלות של כולן. את האושר של אמא. הכל.
משום מה, שום דבר כבר לא קרץ לה.
ואז שואלת יעלי: ”חני, אני מקווה שזכרת להזמין לסגולי מנה מיוחדת לחתונה, כן? אל תוותרי. את יודעת, בעלי הקייטרינג מנסים להתחמק, לתרץ ולהמציא כל מיני סיבות למה הם לא יכולים להבטיח מנה מיוחדת ברמה תואמת לשאר המנות. אבל הם חייבים. לא מזמן שמעתי הרצאה, דיברו שם על שירות מוכוון אדם. פעם לא הייתה מודעות וגם לא רגישות לצרכים שונים של האנשים. כיום הכל השתנה ויש מהפכה של ממש בנושא. הציבור לומד עוד ועוד להתאים את עצמו לצרכי הסובב, בהבנה שאין אנשים עם צרכים מיוחדים, הצרכים שווים לכולם, רק הנגישות אליהם חסומה, ומה שמוטל עלינו -זה פשוט להנגיש להם את המענה…"
ארבע האחיות העבירו מבטים תמהים מאחת לשנייה. חוי גם הוסיפה: "מעניין, ובאמת מחמיא לאנושות, אבל מה זה קשור לחתונה של לאה'לה?"
“זהו, שאמרתי לחני שלא תוותר, כל אחד מבין שאנושי ומתבקש להתחשב בצרכים של כל אחד ואחד. אז אין סיבה שלא יפנקו את סגולי במנה משובחת בדיוק כמו שלנו". רק כפיים סוערות חסרו לנאום הזה…
בתיה צרחה בפתאומיות, כאילו הבינה שעליה להציל את המצב. רותי הצטרפה אליה לקומבינה מושלמת.
"יופי, עכשיו כבר לא מתאים לכן להיות פה, הא? אין בעיה נסיכות, גם אמא עייפה. בואו נתארגן".
"תביאי אותן אליי, לכי את להתארגן עם השאר". חוי הושיבה את שתיהן על ברכיה וליטפה את ראשיהן בעדינות.
רבקי פנתה לאסוף את חפציה והשאר התחילו לפנות את השולחן.
"סגולי, לארוז לך את כל ה'ללא גלוטן', שיהיה לך?"
דסי מעבירה את כל השאריות לתבנית אחת.
“תודה, אלי ישמח לראות כמה דאגתן לי".
הלוואי אצליח לומר לו כמה זה לא נעם לי…
"בשמחה, העיקר שיהיה לך טוב", דסי מושיטה לה את המגש שהכיל כמה סוגי שאריות, ועדיין נראה מרשים ומכובד.
בטח טוב, עם כאלה גיסות מסורות, אין סיכוי שיהיה אחרת. סגולי פונה למטבח להיפרד מאמא.
“ סגולי, איזה כיף שבאת, מקווה שנהנית. חימם את הלב לראות עד כמה כולן דאגו לך… זה אומר הרבה עלייך. את יקרה להן…"
מתארת לעצמי. אז מדוע מתחשק לי רק לבכות??
“תודה אמא, נהניתי מאוד, והסלט שלך היה ממש טעים", היא מודה בנעימות.
"שמחה לשמוע. את נראית לי מותשת סגולי. לכי יקרה, נשים היום עובדות בקצב מטורף. לכי לנוח, ניפגש בשבוע הבא. תזכירי לאלי את הבר מצווה ביום רביעי, כן?" אמא ליוותה אותה עד הדלת. רבקי וחני נופפו לה מרחוק וחוי קפצה לדלת ברגע האחרון.
“ סגולי, תודה שבאת. תגידי לאלי שבזכותך השתדרג האירוע… לא לכל אחד הייתה דסי משקיעה כל כך…"
“אמסור לו, תודה".
ואספר לו גם כמה אני רוצה רק לצרוח: היי, תראו אותי. אני כאן.
היי תקשיבו לי. יש לי מה לומר.
היי תתחשבו בי. אני רגישה. גם לגלוטן.