זה לא דמיון

חניתה אוהבת דגים, את זה רואה כל מי שמעז ונכנס אל הבית שלה. אקווריום אמתי וענק ממלא את קיר הכניסה.

"אמן יהא שמיא רבא" הדהדו עשרות קולות פעמונים בין קירות בית הכנסת. ר' זרח רץ לפינתו הקבועה, מוציא מאמתחתו את שקית ההפתעות המיתולוגית.

  צנרת, מה היא אומרת?! לבי משך אותי להיכנס אל שורות כולל ההלכה הזה ששמו יצא לתהילה. ידעתי שהלימודים בו

ריח של טחב עמד באוויר. לא עמד, זז. אתמול הייתה רטיבות בתקרת חדר הילדים, היום התמרכז הכתם בתקרת הסלון.

"רוב המשפחות היום לא גומרות את החודש" נאנחות שכנותי לספסל הגינה. "חובות כלכליים זו גזרת הדור" אומרות אחיותיי בהשלמה עם גורלן.

יש לי אלרגיה לפרחים. זו לא האלרגיה הקונבציונלית שכולנו מכירים, ובכל זאת איני מסוגלת לראות פרחים מול עיני בשום צורה.

אין כמו שמחת אויפרוף שבתית כדי ללכד את כולנו סביב שולחן אחד. אחיות, גיסות, אמא ושתי סבתות שתארכנה ימים.

כשפגשתי את אורית ביום רביעי אחר הצהריים, הייתה הבעה לא ברורה על הפנים שלה. אולי ערבוביה של הבעות.

יולדת חוזרת מבית ההחלמה הביתה ארבעה ימים לפני פסח, והעומס מחכה לה. במקביל, שכנה בקומה אחרת מקבלת טלפון שמשנה את הערב.