ניקיתי את התריסים ביסודיות. המטלית הצהובה עברה שלב-שלב, בדקה שאין פירורי אויב אפרוריים. סיימתי את הלוח השלישי בסדרת לוחות התריסים ובהיתי קדימה לרחוב. רוח חמה הכתה בפני, לוהטת כמו שלוהטת רוח ישראלית. ליד הספסל ברחוב עמדה אישה בתנוחה מוזרה, מכופפת משהו. הידקתי משקפיים, והטיתי את הגוף קדימה. ניסיתי לבחון מה היא עושה שם. ביד אחת אחזה שקית מרשרשת, ובשנייה מוללה משהו. מה יכולה אישה למולל באצבעותיה באמצע רחוב אורבני? לא הבנתי. הבצל נשרף, קלטתי פתאום מה פשר הריח החרוך. עזבתי את החלון הפתוח ורצתי לכבות את האש החוגגת. תוך כדי ניקוי הסיר רפרפו עיני על שולחן המטבח. חצי שקית לחם שנחה שם, פקחה את עיני.
לחם.
זה החפץ שהחזיקה האישה. חזרתי לחלון. עכשיו שמתי לב לעדת יונים שניתרה ליד רגליה והשלימה את התמונה. האישה הפכה את השקית, ניערה וזרקה לפח הסמוך.
ביום שלישי הבא היא שוב עמדה שם. באותה תנוחה – פוררה לחם לעשרות חלקיקים. היא לבשה חולצה משלנו, כזו מפוספסת בצבעים בהירים, גם המטפחת שלראשה הייתה מהקלאסיות, אלה שרואים על כל אישה שנייה בשכונה. ובכל אופן, היא הייתה היחידה שפוררה לחם בחוצות. מי יודע מאיפה באה, מה היא מסתירה מאחורי ההתנהגות הזו…
כך בכל שבוע, בשעה שניקיתי את התריסים, עמדה האישה ופוררה לחמים. באחד השבועות התחלתי לנקות את התריסים בשעה מוקדמת, אז ראיתי רכב כסוף נעצר ליד הספסל וממנו ירדה האישה המפוספסת, כך כיניתי אותה ביני לביני. מי נותן לאישה כזו להסתובב לבד?
הרכב הכסוף שלח אלי נצנוץ.
ביום שלישי הזה החלטתי שאני לא מנקה לפני שכל המצרכים לאפיה ובישולי השבת לא בבית. רתמתי את העגלה, הצטיידתי בארנק, ויצאתי לכיוון הסופר.
הטסתי את עגלת הסופר הקרירה בין הטורים. שקט של בוקר דמם בין המדפים. העגלה הלכה והתמלאה בירקות מכל הסוגים, ממתקים לשבת, קפואים, חד פעמי; בקיצור, בכל הרשימה שהחזקתי בראשי. התקדמתי אל התורים. זוג קופאיות משועממות ליהגו ביניהן. צחוקן הקולני מהדהד על רקע השקט שסביב. שפשפתי את ידית העגלה בחוסר נוחות.
"סליחה?" הפרעתי לשיחתן. "אפשר לעשות לי חשבון?" הנחתי את שקית האפונה על המסוע.
הנערה בעלת השיער הגולש התישבה על הכיסא בחצי סיבוב, והתחילה להעביר את המוצרים. שיחתן הבוטה של הקופאיות הייתה שזורה באינספור סלנגים. שמתי את עצמי כלא שומעת. ארזתי את המוצרים בעגלת הקניות ויצאתי.
כמה עצוב שאלו חייהן. זולים. ריקניים.
העגלה הדרדרה בירידה הקלה שהתברך בה רחובנו. החזקתי את הידית ביד אחת, נתתי לעגלה דרור וגם למחשבות.
ספסל המתכת נראה ממרחק. מארח עליו אישה בחולצה מפוספס—
הי, זו האישה של שעת ניקוי החלונות. פעם ראשונה רואה אותה מגובה אנושי. נראית מבוגרת ממה שחשבתי.
היא נשענה על הספסל, עצומת עיניים. שקית הלחם, ריקה למחצה, נחה לידה.
הגב שידר על רטיבות מזיעה. שקית הלחם המלאה בחצייה בשיתוף היונים שסובבו את הספסל הרתיעו אותי. אבל משהו בתנוחה בה ישבה האישה, היה נראה לא תקין.
"סליחה?" שאלתי שוב בפעם השנייה לחצי שעה האחרונה, אותו טון מתלווה למילים.
האישה לא זזה.
"סליחה, גברת!" הגבהתי את קולי. חששתי שעוד רגע ושטרן מהבניין הסמוך תיחפז לחלון.
האישה המפוספסת פקחה עיניים בפתאומיות מבהילה. הביטה בי במבע לא ברור.
"את צריכה עזרה?" הרגשתי מגוחכת בעליל. בוודאי החליטה לנוח. פסעתי פסיעה אחורה.
"יש לך משהו מתוק?" ביקשה במפתיע, בעיניה זיק מתחנן.
"מתוק??"
"כן, תודה", לחשה.
נברתי בעגלה, מחפשת את הסוכריות שקניתי לכבוד שבת. פתחתי את החבילה המרשרשת בצבעוניות והושטתי לה סוכריית תות.
בשתיקה היא פתחה את האריזה, בירכה והתחילה למצוץ.
"ברוך ה' אני מרגישה יותר טוב, תודה לך". חצי חיוך תלה על שפתיה. "הבטרייה בפלאפון שלי נגמרה. תוכלי אולי לתת לי להוציא שיחה משלך?" אגרופה נקמץ.
עמדתי ליד הספסל, ידי אחת אוחזת עגלה עמוסת שקיות שבראשה מתנוססת חבילת סוכריות פתוחה, ועל הספסל יושבת האישה עם הלחם ומדברת בפלאפון שלי.
"אז אני מחכה", אמרה בטון מסיים. הבטתי לכיוונה.
היא הושיטה לי את הפלאפון. "תודה", חזרה שוב. "עזרת לי מאד".
המשכתי בדרכי.
העגלה הכבדה דרשה ממני יכולת תמרון בין האופניים הקשורים והעגלות הממלאות את שביל הכניסה לבניין.
בבית פרקתי את המצרכים והרהרתי בסיטואציה בה נכחתי רק לפני דקות ספורות. הנחתי את הקטשופ בארון הראשון, אפונה במקפיא. הידיים עבדו ברוטינה.
אנשים הם חידה. הגעתי למסקנה, וטרקתי את מגירת השימורים.
הזמן עבר במהירות. שעה רדפה שעה. לילה החליף יום. נגלל היום לליל.
חושך של יום רביעי נפרש בחלון. נשימות שקטות נשמעו מחדר הילדים. הדפתי ציורי גן חובה מעוטרי מדורות מפינת הספה, כמה חלקי קליקס שלא הוחזרו וערמה בינונית של בגדים. חזרתי למטבח להביא את כוס הזכוכית שלי. נשענתי אחורנית. עצמתי עיניים שלא לראות את שכני למנוחה. ריח הקפה, הלם באפי בגלים. לא מוותרת על דקות ההפוגה האלו.
דפיקות חלושות נקשו במקצב עדין על הדלת. נאנחתי. אפילו לנוח בבלגן שסביבי גדול עלי.
החלטתי להתעלם. שרובין ימצאו היום שכנים אחרים להלוות מהם. שגבירר יאספו ועד בית בשעה אחרת. שוועד השכונה יתרימו בהזדמנות הבאה.
הדפיקות המשיכו, ואיתם דפק המצפון. נכנעתי. הנחתי את הכוס הריקה על השיש ודשדשתי אל הדלת.
כמה טוב שלא צירפתי עוגה לחגיגת ההפוגה של היום. היא הייתה נחנקת לי בגרון מול הדלת הנפתחת.
עמדה שם האישה המפוספסת.
אצלי בבית!
בשעת ערב, הצצתי לחלון לוודא שאני צודקת. כוכב אחד קרץ אלי.
הפעם היא לבשה עליונית פרחונית ואפילו פאה.
"שלום", היא חייכה במבוכת מה.
"שלום", עניתי. חשדנות מתערבבת בקולי. סקרתי אותה מסוליית נעליים ועד הפוני לראשה.
"הגעתי כדי להודות לך". הפלאפון עבר מידה האחת לשנייה.
"המהמ…" המהמתי כתגובה וחיכיתי להסבר.
היא נשענה על קיר חדר המדרגות.
פזלתי אל הסלון העמוס חפצים. התלבטות עברה בי. לא נעים להשאיר אורחת בחדר המדרגות. עוד יותר לא נעים להכניס אישה לנוף שמהמם כל אישה בישראל. מצד שלישי, אישה כזו, שמחלקת לחמים לציפורים, זה פחות בעייתי להכניס לבלגן. איזה רף כבר יש לה?!
"…זו הייתה הצלת נפשות ממש", המשיכה האישה, לא מודעת למחשבותי האחרונות.
אין ברירה. זה הולך להיות ארוך.
"בואי, תיכנסי. אומנם לא מסודר פה", חיוך מובך עלה על שפתי, "את יודעת, סוף יום…". הסטתי את אחד הכיסאות הסמוכים לספה, והלכתי להביא כוס מים. שליתי מקופסת העוגיות כמה עיגולים מנוקדי שוקולד צ'יפס, הנחתי על צלחת וצעדתי בזהירות לסלון.
האישה שאפילו את שמה לא ידעתי, ישבה על קצה הכיסא הסלוני ובהתה בחלון.
התעלמתי ממחאת אי הנעימות שלה, והנחתי את הכבודה.
"עוד לא הצגתי את עצמי…" התחילה.
ציפורה, כך שמה, גללה בפני במשפטים ספורים את עובדת היותה סוכרתית. כשראיתי אותה על הספסל היא חוותה התקף 'היפו' סוכרתי, ובמקרה כמו זה היא חייבת להכניס לגופה סוכר במהירות האפשרית.
"תמיד אני מצטיידת במשהו מתוק למקרה כזה. הפעם התיק היה חף מכל משהו מתוק. הבטרייה נגמרה, ולא הייתי מסוגלת לקום מהספסל. פחדתי שיקרה לי משהו", היא מתנשמת. "ישבתי חסרת אונים ופשוט התפללתי שמשהו יעבור בשעת הבוקר השקטה הזו ברחוב."
"ואז הגעתי", אני משלימה את זווית הראיה שלי. "אבל איך ידעת איפה אני גרה?" תמהתי.
"הכרתי אותך מניקוי החלונות…" היא מצטחקת.
"מהניקוי?" פתחתי עליה זוג עיניים. כך התברר לי שגם ציפורה תפסה אותי באותה סיטואציה כל שבוע. כך ידעה באיזה בניין אני גרה ובאיזו קומה.
"אבל לא ידעת איך קוראים לי!" לא הסתדר לי הפאזל.
"ניסיתי", היא חייכה שוב.
"ציפורה?" גירדתי פלסטלינה מקצה הספה. "אפשר לשאול אותך משהו?"
"אם אוכל לענות – בשמחה!"
"את מגיעה לפה כל שבוע בהתמדה בשביל לפורר לחמים—"
"את רוצה לדעת למה", קטעה אותי וקרצה בעיניה.
חייכתי בתגובה.
"אמא שלי ניצולת שואה. קשה לה לראות שזורקים לחמים. בתור ילדה ידעתי שאת הלחם חייבים לגמור. לא משנה באיזה מצב צבירה הוא, ובמה הוא מרוח. לחם אוכלים בשביל לחיות".
הנהנתי מולה ברתק.
"במשך השנים אמא קצת התפכחה למציאות בת ימינו ונתנה לי אישור לפורר את שאריות החלה משבת ושאר הלחמים מכל השבוע. זה היה התפקיד שלי בכל מוצאי שבת.
גם לאחר שהתחתנתי הוא נשמר בשבילי. הייתי יורדת במוצאי שבת. משאירה את ילדי למעלה ומפוררת בשקט ליד הגדר. למחרת הייתה ליונים חגיגה אמיתית. היום אמא מתגוררת בדיור מוגן". היא נעצרה ולגמה מכוס המים.
"אז את באה אליה כל שבוע לקחת את השקית??"
ציפורה נענעה בראשה. "הזיכרון מתעתע בה. לפני תקופה היא ביקשה, ממש דרשה, שאת השאריות שנותרות בבית שלי אני אמשיך ואפורר, למרות שהילדים גדלו ואני כבר מזמן לא מתארחת בביתה בשבתות. היום, אני כבר לא מעיזה לעמוד ולפורר בשכונה שלי, וכך קם לו הריטואל הקבוע; בימי שלישי בבוקר אני נוסעת לפה. מפוררת. חוזרת הביתה. מידי פעם אמא מתעניינת אם אני עושה כבקשתה, ושמחה מאד לשמע תשובתי".
"אמא שלך לעולם לא תדע אם באמת פוררת לחמים כל שבוע", הגבתי בהשתאות.
"זה רצונה של אמא, ואני מכבדת אותו. אותה". ציפורה סיימה לשתות.
הבטתי בה במבט מחודש. נושמת פנימה גם מה שלא נאמר.
כמה מילות פרידה מנומסות והדלת נסגרה.
לי נותר לערוך חיפוש אחר הכבוד שנעלם, להבין את שוויו.