מן האדמה / גלית זר-חן

לאמריקאים שהגיעו מלוס אנג'לס, הנחיתה בארץ הייתה כעין נחיתה על הירח…

המטוס שנחת באופן מושלם על הקרקע, השקיע עוד כחצי שעה ארוכה של נסיעה במסלול ולבסוף נעצר.

"נא לשחרר את חגורות הבטחון. השעה המקומית היא 6:00 בבוקר, מזג האוויר חם ולח במיוחד. מאחלים לכם שהות נעימה בישראל, ו… תודה שטסתם אל-על!" הכריז הרמקול מתא-הטייס.

"אתה מאמין שהסכימו להכניס אותנו לשם? ועוד לשבת ליד הטייס?" התגאה אחד הילדים. "זה כמו עיר שלימה בתוך חדרו של הטייס… זו באמת הייתה חוויה!".

ומחוויה לחוויה… בשדה התעופה שררה אווירה מיוחדת במינה. אווירה של "תקופת מעבר". האוויר ממוזג ונעים.

הנוסעים נהרו כעדר לכיוון משטח מסתובב המיועד למזוודות שמגיעות היישר מתא המטען במטוס. גם אנחנו אחריהם. אבל אנחנו לא מיהרנו כמו כולם. הבלבול וההתרגשות שאחזו בנו כאילו חסמו את דרכנו. לאחר נחיתה אל מקום לא ידוע, אל עתיד מעורפל ומוזר – עלינו לתכנן כל צעד וצעד, ולא לנהוג בפזיזות. כפי שתיאר זאת האסטרונאוט ניל ארמסטרונג: "צעד קטן לאדם הראשון על הירח – צעד גדול לאנושות". צעד קטן שהתחיל במחשבה דמיונית שאינה מתיישרת עם שום מציאות, הופך לצעד גדול של הקמת משפחה לדורי דורות בארץ ישראל.

הילדים נהנו למשוך את המזוודות אחת אחת ולרכזן לידי. ילדים טובים, תמיד עוזרים. אני שמרתי על כל התיקים, מרחפת באוויר… מהרהרת בנס שקרה. קולטת שסוף סוף תפילותיי נענו, ו… כן, זה קורה. אנחנו עוברים לגור כאן, בארץ הקודש.

מזוודה לאחר מזוודה נאספה והנה אני מוכנה ללכת הלאה לכיוון היציאה, אך אני קופאת על מקומי. ומכה בי העובדה שאני כאן לבדי, עם שמונה ילדים ו-40 מזוודות…

כל אחד מהנוסעים מסביבנו מעמיס את ערמת המזוודות שלו על עגלת-מזוודות וממהר הלאה לפגישה המרגשת של בני המשפחה ביציאה משדה התעופה. לנו אין למה למהר… הילדים קלטו כמוני שאין דרך לזוז מכאן והחלו לשחק עם המזוודות…

העגלות ששימשו לנשיאת ה"כבודה", הפכו בין רגע לאוטו המהיר ביותר שהומצא עבור ילדים. לאחר שהתעייפו מלהרכיב ולהסיע אחד את השני, סידרו את כל המזוודות בחצי גורן, בשתי קומות, והחלו להצטלם ליד המבנה כאילו היה זה ארמון מחול שבנו על שפת הים.

"הולכים כבר החוצה מהשדה תרופה?" שואל הילד בן השלוש.

"אתה מדבר עברית שטוף" (במקום "שוטף"…) צוחק עליו בן השמונה כשהוא עושה טעות בעצמו.

שדה התעופה נותר ריק מאדם. רק קירות, המשטח המסתובב למזוודות, ואנחנו. היתכן שלפני שעה היו כאן אנשי ביטחון ואי אפשר היה לצאת ללא בדיקה ביטחונית קפדנית ומעבר במכס, וכעת אנחנו כאן לבדנו ויכולים לצאת ללא שום בעיה? קבלת פנים ישירה מגברת הבירוקרטיה המקומית! הכל היה חשוך ושקט. המשטח המסתובב סיים גם הוא את עבודתו. ואנחנו עודנו עומדים וממתינים, לא ידוע למי, לא ברור למה… איך בדיוק נסחב את כל המטען הזה? רק על זה לא חשבתי מראש. לבסוף מצאנו את עצמנו יוצאים החוצה, לעבר ההתחלה החדשה, הפרק החדש בספר של חיינו.

הקטנים גוררים אחריהם כל אחד מזוודה כבדה על גלגלים, תיקים על הגב, ושקית על כל יד. יחד איתם אני גוררת גם משא כבד של 26 שנה בלוס אנג'לס. וכך אנחנו יוצאים החוצה לרחוב. שם מחכה לנו מיניבוס שאמור להסיע אותנו לדירה השכורה, אבל ככל שאנחנו ממלאים אותו בכבודה שהבאנו איתנו – אנחנו מבינים שעבורנו כבר אין שם מקום, אפילו לא במעבר בין הכיסאות… אנחנו ממתינים (לא, לא בסבלנות, לאחר טיסה מתישה בת 24 שעות, בעיקר לקטנים) למיניבוס נוסף, ושמים פעמינו לכיוון הכוכב ושמו "בני ברק".

בכניסה לעיר, באמצע המדרכה, כאילו לא שייך לנוף המוזנח – מקדם את פנינו בחום – מעין קיר אבנים איכותיות, ועליו מתנוסס לו שלט מרגש: "בני ברק. ברוך אתה בבואך. אנא כבדו אורחות חיינו בהופעתכם". לא נעים להזכיר אילו שלטים מקדמים את פניך כשאתה נכנס לכל רחוב ראשי בלוס אנג'לס. הגויים שבעיר מנצלים מקום מפגש פופולארי זה ומציבים שלטים ענקיים (המכונים bill-boards), עם פרסומות שלא שייכות לנו. אנחנו האימהות שהיינו מסיעות את הילדים למוסדות החינוך היינו מודיעות אחת לשנייה על כל מודעה חדשה שמתפרסמת, וקובעות לעצמנו דרך נקייה בין הרחובות הצדדיים, כדי לשמור על עיני ילדינו!

כאן לא נצטרך לדאוג…

אני סוקרת את הרחוב: אין משטחי דשא בקדמת הבתים, אין מרווח בין בניין לבניין כפי שאנו רגילים. עיניי צדות כתם ענק על אחד הקירות שדוחה אותי, ותוהה לעצמי איך לא צבעו את הקיר הזה כבר מזמן? וכשאני קולטת מה הולך כאן ברחובות העיר, עיר התורה והחסידות, אני מזכירה לעצמי מה באמת חשוב – לא נורא שיש כתם על קיר הבניין, העיקר שהכתם אינו על הלב…

הרחובות מלאים (עמוסים ליתר דיוק) באנשים וילדים. מה זה כל הילדים האלו ברחובות? מה, אין להם בית?

בלוס אנג'לס הרחוב ריק, שומם, שקט. כל אחד בחיים של עצמו. הכל פרטי, הכל אישי.

בני ברק. יהלומים נוצצים ברחובות – קבוצות ילדים בלבוש מכובד צועדים לביתם משוחחים ומצחקקים, ילדות מתוקות מחזיקות בידי אחיהן הקטנים, מבצעות את המטלה להחזירם הביתה באחריות מלאה. קבוצות בנים חסידיים בפאות ארוכות מסולסלות בצידי הפנים, לבושים בחולצה בני ברקית משובצת בתוך מכנס שחור ארוך. כל אחד יהלום, מהלך בין קירות ישנים, בתים רעועים, ורחובות מוזנחים. העיקר שיש חיוך על פניהם!

מגיעים לבניין שבו הדירה ששכרנו דרך "ישא ברכה". הילדים מעולם לא גרו בבניין דירות. שכנים עבורם היו זוג הגויים שגרו בבית הפרטי מימין והמשפחה הקטנה ה"חצי יהודייה" שגרה בבית משמאל.

שני המיניבוס עוצרים. ילדים וילדות חביבים עומדים בכניסה לבניין, שמחים שהגענו. אפילו שאיננו מכירים… הם חיכו לנו.

"שלום, אתם השכנים החדשים מאמריקה?" מקדמים הם את פנינו וניגשים מיד לעבודה – לפרוק את כל המטען על אף שלא ביקשנו עזרה…

במדרגות העולות מהקומה הראשונה ועד לשלישית – שמחה וששון, כולם עסוקים במלאכת סחיבת המזוודות, התיקים, והשקיות היישר אל תוך הדירה הריקה.

ילדינו שרגילים לדירה של 240 מ"ר + 240 מ"ר חצר אחורית + 100 מ"ר חצר קדמית – מגיעים לדירה של 78 מ"ר. נכנסים ומחפשים המשך, אבל אין המשך… חוזרים כמה צעדים מהקיר ההוא לקיר הזה, ובחזרה מהקיר הזה להוא שליד… ושם זה מסתיים!

"כאן אנחנו הולכים לגור?" שואלים אותי בעליצות. "כן!" אני עונה בטון החלטי, שאומר לילדים חד משמעית שכאן אין פינוק. לא באנו לכאן להתענג על "שדות וכרמים". כאן זה ארץ ישראל ובאנו לכאן להתענג על השכינה והקדושה!

הילדים קולטים שהסלון הוא בעצם גם פינת האוכל, המשרד, וחדר השינה של שניים מהם (כי החדרים הקטנים לא יצליחו להכיל את כל ילדינו…). כאן גם תהיה הסוכה שלנו, הסביר בעל הבית. בקצה החדר מחכה מכשיר כושר שקנינו מראש. "שם זה החדר כושר" הם מצחקקים… ולנוכח הנעליים של אחד מהם שמילאו את ה"סלון-סוכה-חדר כושר" בחול – מוסיף הקטן שבחבורה: "וזו גם הגינה…" מתחילים להתרגל למקום החדש במצב רוח חיובי.

אני עונה לאמי שמתקשרת "מאמריקה" ובחצי עין קולטת שילדי השכנים שרק הכרנו, מזאטוט ועד בחור ישיבה – כבר מתחילים לסדר לנו את תכולת התיקים בארונות המטבח. "זה תיק של בגדים? טוב, את זה אתם תסדרו בחדרים שלכם, כי זה אישי". ממשיכים ופורקים רק את התיקים שארזנו עבור המטבח, חדרי האמבטיה (בעצם יש רק חדר אחד כזה…), והסלון.

"כדאי לך לשים את הכלים החד-פעמיים כאן" מצביע ילד יפה ומתוק לעבר הארונית שליד השולחן, "כך תוכלי בישיבה ליד השולחן לשלוף ברגע את הכלים לארוחה". מתי הספיק הזאטוט הזה שרק נולד, ללמוד לארגן כך ארונות מטבח…?

"את רוצה לרשום את הילדים שלך לקייטנה שלנו?" מגיחות מאי שם שלוש בנות חמודות להפליא.

"וכמה זה עולה?" אני שואלת ומתביישת מהתשובה. "חמש עשרה שקל".

"לשעה?"

"לא… מה פתאום, לכל הקייטנה!" אני חושבת שהן צוחקות עליי.

"ומה אתן מתכננות לקייטנה הזו?"

"יצירה, פינת החי…" הן ממשיכות ואני לא מאמינה למשמע אוזניי. קייטנה בלוס אנג'לס עולה $3000 לילד לכל הקיץ למשהו מושקע ביותר. יש כאלה שגם עושות בבתים, ב-$800 לילד. והאופציה הכי פשוטה, בלי לצאת לטיולים ובלי עבודות מלאכה מיוחדות – אולי $400, אבל חמישה עשר שקלים לשבועיים?

"כן, בוודאי, הילדים שלי ישתתפו. אני אקנה לכן ארטיקים לכל יום", ניסיתי להעניק פינוק מתאים לבעלות-החסד הצעירות. "זה שקל לארטיק. יש לנו כבר עשרה ילדים". שקל? שקל זה המחיר לשמח כאן ילד?

אני מוציאה שני מטבעות שרשום עליהם "10" – הנה לכן ליום הראשון.

לא נעים להן להגיד, אבל… "זה לא ממש יספיק, זה 20 אגורות…".

עליי להתרגל לכסף הישראלי, התביישתי.

שלחתי את אחד הילדים לקנות שוקו לבוקר. הוא חזר מבולבל… "איזה שוקו לקנות? יש שוקו תנובה, ושוקו יוטבתה, ויש גם שוקו בלונדי, שוקו קרמל, שוקו אגוזים, שוקו מקופלת, ושוקו כיפכיף…" לזה לא הייתי מוכנה, בדמיוני היה שוקו רגיל בקרטון או שוקו בשקיות ריבועיות קטנטנות שהיו מחלקים בקייטנות. אבל כל כך הרבה סוגים של שוקו? אכן ארץ מתקדמת, לפחות ב-26 השנים האחרונות בהן לא שהיתי כאן. איזה כיף לחזור לארץ… למכולת הקטנה / לילדים של השכונה / לילדים הצדיקים / לאוויר המחכים!

***

בוקר חדש בבני ברק. העיניים נפתחות למציאות חדשה. לעולם שאיננו מכירים. לבני המקום זהו יום רגיל, שאינו שונה משאר הימים בשגרה. בשבילנו היה זה יום אחר, התחלה, חידוש. מה שאומר שבכל יום ויום יכולים אנו לקום בבוקר ולהעריך את ההתחלה החדשה, את ייחודיותו של יום חדש שמתחיל. מבעד לחלון משתקף נוף כל כך שונה ממה שהיינו רגילים, נוף שמורכב מהרבה אנשים עסוקים וממהרים, ובעיקר ילדים בני ברקים הממתינים למבוגר שיעביר אותם לצד השני במעבר החציה.

*** לאחר שבועיים ***

דרך שלבי התריסים בסלון הבטתי בילדיי הקטנים, עולים במעלה הרחוב בדרכם אל החיידר, מתמזגים להפליא עם הנוף הבני ברקי של כל תלמידי הת"תים הצועדים יחד איתם, עד שנעלמו לגמרי מן האופק.

עלי למהר לנקות את הבית, מזל שיש רק חדר אחד… לבשל ארוחת צהריים, ולהתקשר לשירות למכונת הכביסה שרק רכשנו וללא שירות טכנאי לא אוכל להפעילה. מה שבאמריקה לוקח מספר שעות מקניית המוצר, כאן יכול לקחת גם שבוע-שבועיים. ואיזו מכונה קטנה! לאף אחד אין כזו בלוס אנג'לס. השמיכה הנעימה שקיבלתי במתנה מאחותי וסחבתי עד לכאן – הייתה לה אותה הבעיה שהייתה לנו – להכניס את עצמנו ואת הסחורה שאספנו משך יותר מעשרים שנה לשטח קטן שלא מאפשר… את השמיכה הזו נאלצנו לתרום…

ובכלל, המערכת הרפואית בלבלה אותי כהוגן בתחילת הדרך. בלוס אנג'לס היה לנו מרכז רפואי אחד – קייזר (KAISER). כל מה שצריך – באותו המקום. לכל בעיה שהיא הולכים ל-KAISER. לשם מגיעים לבדיקות שגרתיות, שם מקבלים חיסונים, שם יש רופאי ילדים, רופאי מבוגרים לכל תחום שהוא, שם נשים יולדות, שם מקבלים טיפולי שיניים, ושם מתאשפזים חולים כשצריך. בארץ יש כל כך הרבה מקומות, שלא ידענו לאן ללכת – יש קופת חולים, בית חולים, טיפת חלב, מרכז רפואי, רופאים פרטיים (שמקושרים לקופות חולים), מכונים, מרפאות, מרפאות חוץ. "אם לא נותנים לך תור בקופה", אמרה לי מישהי שבלבלה אותי לגמרי עם מושגים שלא הכרתי, "אז תלכי לבית חולים שיש לו 'הסדר' עם הקופת חולים ולשם תקבעי תור!"…???

ועוד הוספנו ונדהמנו – בארה"ב מספיק להיות "צודק" כדי לקבל את השירות שמגיע לך. בארץ צריך להיות "חכם" ולאו דווקא צודק. כך למשל, אדם שצריך לעבור ניתוח בבית חולים מבקש מקופת החולים שלו טופס 17 (התחייבות הקופה לשלם לו על הטיפול), והם מסרבים בטענה שהוא אינו זכאי לקבל טופס 17 כי הם לא מכסים סוג ניתוח זה. מה שאומר שהוא צריך לשלם אולי 17,000 ₪ על הניתוח. אמריקאי היה יוצא מתוסכל ונאלץ לשלם את המחיר כפי שקבעו לו, כי חוק זה חוק. בארץ יש אופציה נוספת… לאחר שצועקים שם צעקות (או שבאים עם מישהו שמסוגל לעשות את זה… כנראה לא עם בן משפחה אמריקאי לצורך העניין…), פתאום ברגע אחד – הכל משתנה. מקבלים טופס 17, ולא צריך לשלם 17,000 ₪. מדהים! ההבדל בין הוצאת 0 ₪ ל-17,000 מסתכם במספר צעקות…

"ביטוח לאומי לצידך… ברגעים החשובים של החיים…" מתנגן לו השיר, שמזכיר לי כל כמה דקות לאן התקשרתי. לכל שירות טלפוני ממתינים 45 דקות. "אנחנו מתנצלים, זמני ההמתנה ארוכים מהרגיל. נא המתינו ותיענו לפי התור"…

***

הנסיעה באוטובוס הייתה עבורי חוויה אמיתית!

"איפה מעבירים את הרב קו?" ניסיתי לברר עם הנהג את דרך פעולתו של הכרטיס הירוק המאפשר טעינה מראש והעברה דיגיטלית לשם נסיעה. מה היה רע בכרטיסייה? פעם היינו עולים לאוטובוס, הנהג ניקב ניקוב מהיר – ובזה נגמר הסיפור. בימים מתקדמים אלו צריך ללכת למקומות מסוימים בהם ניתן להנפיק את הכרטיס, להמתין בתורים ארוכים, להצטלם ולמלא טפסים, ואז להטעין אותו, ובעלייה לאוטובוס עליך להשתרך בין כל האנשים כדי להגיע לעמוד שעליו ישנה עמדת רב-קו, להעביר שם את הכרטיס, ואם התמזל מזלך אז המכשיר הזה עובד, ומתקבל הניקוב הדיגיטלי שלך בכרטיסייה ה"מתקדמת" של שנות ה-2000.

"גברת, תזדרזי", דחק בי הנהג העצבני.

"אני באמת לא יודעת להשתמש בזה, אני חדשה בארץ", ציפיתי להבנתו ועזרתו האדיבה. הוא באמת היה אדיב, לקח ממני את הכרטיס, העביר אותו במקומי ומסר לי חזרה. "תודה", המשכתי הלאה מספר צעדים והתיישבתי במושב הראשון.

"גברת, לסגור את הטלפון!" כמעט עצר הנהג את האוטובוס…"או שתלכי לשבת מאחורה, או שאני עוצר כאן ואת יורדת…". המומה, כיביתי את הטלפון, מבלי לסיים באמירת שלום נאותה לחברתי שמעבר לקו.

אישה נחמדה הסבירה לי שמי שיושב במושב הראשון לא יכול לדבר בנייד.

"תודה רבה, לא ידעתי", הנהנתי בחיוך. ואיפה כדאי לשבת? הרהרתי לעצמי. מקדימה – נהג עצבני, למושב האחורי – אין סיכוי להגיע עם הצפיפות הזו. הרגשתי מבוישת עד דמעות, שחנקו את גרוני אך לא העזו לפרוץ החוצה. ממש לא, לא ליד הנהג הזה!

ישבתי שקטה, קפואה, עצובה. דלת האוטובוס האוטומטית נפתחה, וזוג צעיר עלו עם… לא פחות ולא יותר… מכונת כביסה כבדה שאך רכשו, ולא מצאו לעצמם דרך נאותה יותר להובילה אל תוך ביתם, אלא באוטובוס.

בעודי משתוממת מהתופעה, הצלחתי לחייך לעצמי. ארץ ישראל. בני ברק הקדושה. אנשים מתמודדים, אנשים קשי-יום, זוגות צעירים נלחמים בעוני, בקושי. וכולם שמחים, לוקחים הכל בקלות. (או לא ממש בקלות, במקרה של מכונת כביסה כבדה שמעלים במדרגות האוטובוס…). האנשים באוטובוס נראו לי אנשים טובים וחמים, כולנו עם אחד. כולם יהודים יקרים. אברכים צדיקים, נשים שהאצילות ניכרת על פניהן, שמוסרות נפשן ושעות רבות מיומן לפרנסת ביתן ולמען התורה הקדושה של בעליהן. הילדים המתוקים שנכנסים לתוך האוטובוס, יותר נכון פורצים בריצה פנימה, פאות של ילדים חסידיים מתנופפות אחורה וקדימה, "לנקב פעמיים" נותנים הוראה לנהג. ישנם שנכנסים דרך הדלת האחורית, והרב קו שלהם עובר מאחד לשני עד שמגיע לעמדה-הדיגיטלית, שם מעביר מאן דהוא שעומד קרוב, ואחר כך חוזר הכרטיס כל הדרך חזרה לבעליו.

"איזה דוחס!" טוען ילד שנוסע חזרה לביתו מהתלמוד תורה. מה זה דוחס? אני תוהה לעצמי…

כולם נכנסים פנימה, מצטופפים, זורמים לתוך מושב פנוי (אם יש), וזורמים עם החיים, לא מתלוננים.

רק אני מתבוננת, סקרנית, לא ממש זורמת עדיין עם ה"דוחס" הזה…

אני מסכמת לילדים את מסע הקניות שלי ברחוב רבי עקיבא: לא צריך להביא כלום מאמריקה, יש כאן הכל, לא חסר כאן כלום! "אין כאן כל מה שיש שם", מתווכח אחד מהם. "בטח שיש, הכל יש פה. ואם אין – אז לא צריך את זה". אך הוא ממשיך: "יש דברים שיש שם ואין כאן ואנחנו צריכים אותם". "מה למשל?" אני מנסה לרדת לסוף דעתו. "אמא שלך"… הסתכלתי עליו בשתיקה. לזה אין לי מה לומר…

צלצול טלפון פתאומי. זה השכן מלמעלה. הילדים כאילו מספרים לי בדיחה – נפלה לו גרב אל תוך הכביסה שלנו, הוא רוצה שנחזיר לו אותה. אני פותחת את התריסים שחלקם בכלל חסרים או שבורים, מחפשת גרב שאינה שייכת לנו… "מה, אתם תולים שם כביסה? כמו בימי הביניים… תחזרו כבר ללוס אנג'לס, מה אתם עושים שם?" אני שומעת את צחוקו המתגלגל של אחי, שהתחזה ל"שכן מלמעלה"… כדי להדגיש שאנחנו בימי הביניים!

"טיילתי ב'גוגל' סביב הכתובת שלכם. אם הולכים ימינה רואים פחים של אשפה ברחוב".

"מה פתאום! רואים שכנים נחמדים ואת הגינה של אביי ורבא, מאוד כיף שם לילדים!"

"ואם הולכים שמאלה רואים בניינים ישנים על עמודים מסוכנים, וקירות סדוקים, שבורים ומזוהמים, עם כתמים גדולים מכוערים".

"מה פתאום, רואים את ישיבת פוניבז' בתפארתה, וכל הבחורים הצדיקים שיוצאים משם!" ניסיתי להגן על עיר מגוריי החדשה. "אתה לא מבין, הגשמתי חלום".

"אני רק שמעתי עד היום על אנשים שהחלום שלהם זה לצאת מבני ברק…" הוא נזכר בכל המטיילים בחו"ל שעוברים דרכו ומספרים לו סיפורים. "תיזהרו, תיזהרו שם בחורבה הזאת".

הוא לעולם לא יקבל את זה שעזבנו. ועוד לבני ברק…

***

שעת ערב מאוחרת, לפניי מונח היה "כח הפרסום", עלון מקומי. לאחר דפדוף מהיר הבנתי מיד שבני ברק השתנתה. כבר לא עיר של "ימי הביניים" כפי שאחי מגדיר אותה. באמת יש כאן הכל, לא חסר כלום! מודעה מסוימת שעיניי קלטו במיוחד, "הרשת המובילה לתקשורת כשרה" זעקה בצבעי כתום שחור בולטים: "עוצמה כמו באמריקה". בצידי המודעה התנוססו שני דגלים של ארה"ב. הדבר היה מוזר בעיניי. בלוס אנג'לס שואפים לעלות לאדמת ארץ ישראל הקדושה, וכאן בארץ ישראל חולמים על אמריקה…

מחלון חדרי נשקף כל רחוב בן זכאי, הבניינים הגבוהים של רמת גן ממול, ומן הצד – ישיבת פוניבז' המפורסמת. איזו זכות!

חושך, אבל לא דממה. בבני ברק אין רגע דומם. הרבה אורות, רמזורים, צפצופי מכוניות. בחו"ל זה נגד החוק, ואם תצפצף – שוטר יעצור אותך ותקבל דוח תנועה.

החושך והמרחב האינסופיים מובילים אותי להרהורים, המתמשכים והולכים…

בבני ברק מבינים היטב את המשמעות של "דע מאין באת ולאן אתה הולך". ולא רק מהסיבה שבעיר הקטנה הזו ישנם שני בתי-עלמין ממש במרכזה. כשמישהו ח"ו נפטר, עובר רמקול בכל הרחובות ומכריז במנגינה מיוחדת על פרטי הנפטר ופרטי הקבורה. לפי גודל וחשיבות האישיות שנפטרה – כך מותאמת המנגינה.

כשהקול עובר, נשימתי נעצרת. הרגשת אחדות בעם ישראל.

לאחר מכן כל התנועה בכביש הראשי נשמעת שונה, האווירה ברחוב שונה, ציוץ הציפורים, המיית הילדים בשכונה – הכל משתנה! מיד אחר כך נשמעים דברי הספד מבניין ישיבת פוניבז', מפי ראשי הישיבה. אילו מילים, אילו זעקות מתוך הלב, איזו אכפתיות, הכבוד לנפטר, דברי תורה מרגשים וכנים.

את זה לא היה לנו בלוס אנג'לס!

הבתים שם גדולים ומרווחים, שטיחים מקיר לקיר, ספות רחבות ונוחות. אבל שום דבר אינו שווה להרגשה בסלון של השכנה שלי בארץ ישראל. כששתינו יושבות על ספה ישנה שאספו כנראה מהרחוב, בין קירות רעועים, בסלון הקטנטן הטעון שיפוץ. היא מחזיקה תינוק על הידיים ואני יושבת לצידה עם ילד על הברכיים, ואנחנו משוחחות בינינו שיחות נפש מלאות חום ואהבה, בפשטות ובכנות.

אנחנו מסיימות לשוחח, וכשאני עולה הביתה, הילדים מספרים לי עוד מהמדרגות שיש משהו מעניין בבית, אך מעדיפים שבעצם לא אראה. ליד הקיר בחדר (לא צריך לציין איזה, הרי יש רק אחד…), ב"פינת הנטילה" ניצב ברז עם צינור מעניין, שאפשר היה לשלוף אותו למרחק. מלבד השימוש לנטילת ידיים מצאו להם שימוש נוסף – להשפריץ מים אחד על השני, כאילו התגעגעו לצינור שהיה לנו בחצר ולמשחקי המים המרעננים.

עיניי חשכו. "אתם יכולים להפסיק?" וכל מי שהיה שואל אותם שאלה מציקה שכזו – היה הצינור מכוון מיידית היישר אליו והוא היה הופך למשתתף העיקרי במשחק… אני מתמלאת מים ולא נהנית כלל, אך ככל שאתקרב – אפגע יותר. בורחת אל חדרי ולא יודעת אם להישאר שם ולבכות או לחזור לעצור אותם.

הם כנראה הבינו לבסוף את ההשלכות העתידות לבוא, וניגשו אל חדרי במבוכה ובקול רועד: "אמא… אז החדר הזה – זה גם סלון, וגם פינת אוכל, חדר שינה, משרד, חדר כושר, חדר משחקים, סוכה, ועכשיו גם… בריכה!"

אני זקוקה למנוחה, מבקשת מכולם לצאת מהחדר. כמובן לאחר מספר דקות נשמעת דפיקה (בחיידר בארץ כנראה לא לומדים עדיין על דמא בן נתינה…).

"אמא אינה זמינה כעת", אני חוזרת על מה שהתנגן באוזניי כל היום… "התורים ארוכים מהרגיל. נא המתינו ותיענו לפי התור…"

לחזור לארץ. כן, ישנם אתגרים לא קלים. אבל זו הארץ שלנו. באמריקה נוח וטוב, אבל זה כמו לגור בבית גדול ויפה של מישהו אחר, זה לא הבית שלך. כאן זה שלנו, לטוב ולרע. אדמת ארץ ישראל הקדושה!