"להאיר את הרגישות"
האור והחושך ברגישות גבוהה מאד
כך פוגש ליל חנוכה הראשון את רחלי: עומדת ומביטה בנרות המרצדים בחנוכייה, ומרגישה איך הלהבה נכנסת ונוגעת בנקודה עמוקה בלב.
הדמעות המוכרות גורמות ללהבות להיטשטש, ולקבל ברק מיוחד. כל שנה מחדש, נרות החנוכה גורמים לה לדמוע, נוגעים באותה נקודה שנדלקת לעיתים קרובות. יהיה מי שיגיד: "רחלי, הגזמת! מה זאת הרגשנות הזאת?! רוצה להגיד תהילים, נו. אבל סתם לשבת ולבכות מול אור הנרות? קומי, זוזי, תהיי תכליתית, תעשי משהו!" אז טוב שאף אחד איננו כאן, וכך גם האמירות המקטינות, המחשיכות והמקטלגות אותה כרגישה, רכרוכית, בכיינית וחולמנית.
היא מרשה לעצמה להרגיש, לדמוע. בלי להתכווץ בגלל התכונה השלילית שדבקה בה.
חני נכנסה לכיתה החדשה. ההמולה בלבלה אותה. היא רצתה לאטום אוזניים, לקבור את עצמה תחת אחד השולחנות, עד שהמורה תיכנס ושקט ישרור בכיתה המבעבעת. אך היא בכל זאת נערה בט'. אין לה ברירה. היא מתיישבת בשולחן האחרון, הפינתי. מנסה לשקוע לתוך עצמה.
עוד מישהי נכנסת, חני מתבוננת בה. היא מרגישה את החשש שלה. את הבלבול, ההתרגשות. ממש לא מתאים לה לקום אליה. היא ביישנית, יחסית. אבל, יותר מזה היא רגישה. יודעת שיש לה משאב שהיא צריכה לנצל, וניגשת בעדינות: "מבלבל, מפחיד, נכון? בואי יש מקום פנוי לידי, שם בסוף". את ההקלה שהיא רואה בעיני חברתה החדשה, היא כבר מכירה.
היא רואה אותה גם כשהיא ניגשת לאחיין קטן, בודד, היחידה ששמה לב לרגשותיו; כשהיא מחמיאה לשכנה עייפה ומדליקה לה אור בעיניים.
יהודית ישבה על חוף הים, הרוח משחררת מחשבות לרוחות השמיים.
נושמת את הגלים המתנפצים. הקצף מעלה בה חיוך, וריח המלח נשאף עד הסרעפת ומרפה אותה עוד קצת.
היא מצוידת. מוציאה דפים ועטים, ומתחילה לכתוב. אין כמו הטבע שמוציא ממנה את המיטב. לו יכלה להגיע לכאן כל שבוע, העולם היה מתעשר ביצירות אומנות לאינספור. אז פעם בחודש היא לא מוותרת – היא בים, בכל פעם עם ציוד אחר: גיטרה, קנבס וצבעים, עט ודפים.
לנצל את ההשראה, את הרגשות המתפרצים – וליצור מהם משה
מוצאת את עצמך מזדהה אולי עם חני, רחלי או יהודית?!
ואולי לא מזדהה, אלא מבינה ומתחברת מנקודות דומות בתוכך…
בכולן נשזרת הרגישות, האומנות. האם התופעה הזאת היא דבר מוכר ו"מאובחן"?
"אנשים רגישים מאד"
יצאתי לסקור את התופעה, בתור אומנית, סופרת רגישה מאד.
האם רגישות היתר היא מעלה? או שמא מהווה חיסרון?
התכונה הזאת נכנסת בגבול האור או החושך שבתוכי?
האם הייתי רוצה להיות שונה? האם הייתי מוותרת על רגישות היתר הזאת?
מציעה למזדהות ולמעוניינות להכיר – להצטרף אליי למסע. מסע לאור הנרות, הידע והאנשים הרגישים.
ובכן, ראשית נכיר את המושג בלבושו התאורטי:
אדם רגיש מאד
"אדם רגיש מאד" הפך למונח פסיכולוגי פופולרי החל מאמצע שנות התשעים. איליין ארון הוציאה לאור ספר המתאר את הרגישות של אנשים הרגישים מאד. שם הספר היה – איך לא – "אדם רגיש מאד".
אדם רגיש מאוד, על פי ארון, הוא אדם בעל תכונה מולדת של רגישות גבוהה בעיבוד חושי. לדברי ארון וחוקרים אחרים, אנשים רגישים מאוד, שמהווים כחמישית מהאוכלוסייה (מספר שווה של גברים ונשים), יכולים לעבד מידע חושי בצורה עמוקה ויסודית יותר, בשל הבדל ביולוגי במערכת העצבים שלהם. זוהי תכונה ספציפית, עם השלכות חשובות על האופן שבו אנשים אלו מרגישים ומתנהגים. על פי ארון, בעבר נהגו לבלבל מזג זה עם ביישנות מולדת, בעיות של חרדה חברתית, פחדנות מולדת והסתגרות. ארון טוענת כי ניתן למדוד מזג של אדם רגיש מאד באמצעות שאלון, שהוכח כבעל תוקף.
המונח "אדם רגיש מאוד" (HSP) נטבע על ידי ארון בספרה ב-1996, והוא צובר פופולריות משום שהוא מציג את המזג כדבר מולד, ובעל מאפיינים שונים חיובים ושליליים כאחד. הספר טוען כי ביישנות, עכבות ורגישות יתר, מונחים המשמשים לעיתים קרובות כדי לתאר אנשים רגישים מאוד, עשויים להיות לא נכונים לגביהם.
מאפיינים של אנשים רגישים מאד
המאפיינים העיקריים של אדם רגיש מאוד, על פי הספר, הם:
- עומק של עיבוד
- עוררות יתר (בהשוואה לאחרים)
- תגובתיות רגשית ואמפתיה גבוהה
- רגישות לגירויים
על פי ארון, אנשים רגישים מאד עובדים בצורה שונה מאחרים. הם מתמקדים בדקויות ויכולים לחשוב עליהם זמן רב לפני שהם מרגישים או מפגינים בקיאות בנושא. אנשים רגישים מאד הם לעיתים קרובות מאד מצפוניים, עם אינטליגנציה גבוהה, אינטואיציה ודמיון. היכולת שלהם באופן לא מודע או כמעט מודע לזהות ולעבד דקויות סביבתיות, גורמת לאפיין אותם כ"מחוננים" או בעלי "חוש שישי".
היכן נפגוש את האנשים הרגישים מאד?
היכולת לראות פרטים זעירים רבים מאפשרת להם לחוות את המציאות בצורה מדויקת ומלאה יותר. הם נוטים להרהר יותר על כל דבר ולמיין את הנתונים לאבחנות מעודנות יותר. אנשים רגישים מאוד נוטים להיות יצירתיים ואמנותיים מאוד, בעלי אינטואיציה גבוהה, בעלי יכולות אמפתיה ואכפתיות גבוהות, עם מודעות גדולה לזולת ונטייה לחיפוש דרך להתפתחות רוחנית. יש להם חיים פנימיים עשירים ורב ממדיים, בשל יכולתם לחוות דברים בצורה עמוקה מאוד.
בשורות אלו קראנו אפיון מקיף של אנשים רגישים מאוד. לפי תיאור זה, אם אני מסכמת אדם עם רגישות, יצירתיות, אינטליגנציה, אמפתיה, מודעות לזולת, יכולת לחוות את רגשות השני, אינטואיציה, חיים פנימיים עשירים – ואולי שכחתי עוד כמה פרמטרים, מתנצלת מראש – אני פוגשת את האנשים בעלי נפש האומן: סופרים, משוררים, אומנים.
להיות רגישה מאד – מעלה או חיסרון?
חשבתי שהרגישות הגדולה שלי, הדמעות שצצות בלי הזמנה, הצורך שלי במקום שקט – הם חיסרון ו'פגם' בתכונותיי. הרגילו אותי לחשוב כך. אך ככל שאני חוקרת ובודקת את הנושא, אני מבינה שזאת מעלה גדולה. ואם אדייק עוד יותר – זאת מעלה גדולה עם קושי לצידה.
נכון, אני יכולה להרגיש יותר את השני, אבחין מהר יותר שאחותי "מעוננת", אשים לב לדקויות ולשינויים אצל חברה, ואדע להציע עזרה בעדינות המתבקשת. אני אמא טובה יותר. מרגישה יותר, מכילה יותר, והכי חשוב – מבינה הכי בעולם את בתי הרגישה מאד. מוצאת את עצמי בתפקיד אוזן קשבת ומייעצת לקרובות אליי. מרגישה מועילה.
אין ספק, הרגישות מביאה איתה תכונות חיוביות רבות. אבל, (האבל הזה חייב לבוא מתישהו) הקושי מתלווה, בהחלט.
קשה לי לעיתים להכיל רגשות קשים ורבים מידי; את העלונים של "קופת העיר" ו"בוני עולם" איננו מכניסים הביתה. נתרום כסף ללא דמעות, זה אפקטיבי יותר; הדמעות מגיעות גם מול אנשים זרים, או לא מאוד קרובים. משום מה, זה לא נעים לי.
אנשים מקטלגים אותי כרגישה מדי, בתור חיסרון. לא נחמד לי להיכנס לקטגוריה של רכרוכית. ואם אינני מגיבה לעיתים, מפני שהרגש שבתוכי עוצמתי מידי – אני מקוטלגת כביישנית. ואני ממש לא כזאת. מבטיחה.
אומנות ורגישות יתר
אין ספק שנפש אומן, היא נפש רגישה. היכולת ליצור משהו – חפץ אומנות, סיפור, מנגינה; לגרום למישהו אחר ליהנות, להתרגש – נובעת מרגישות גדולה של האומן בזמן שהוא מפיק את יצירתו.
נסו להיזכר במנגינה שדיברה אליכם, בציור שנגע לליבכם, בסיפור שהעלה לכם דמעה ואמפתיה לגיבוריו.
מי שיצר אותם – עשה זאת עם כל הרגישות שנובעת בתוכו. והרגישות הגבוהה הזאת, "מדברת" ביצירה שלו. מרגשת את הקורא, מאזין, מתבונן.
בכל אופן, בספרות וסופרות אנו עוסקות
מה יש לסופרות רגישות להוסיף לנו?
יצאתי לבלוש, נותנת את זכות הדיבור לחברותינו, סופרות רגישות.
האם את מרגישה שהכתיבה שלך אותנטית ועמוקה יותר בזכות הרגישות הרבה שלך?
פ' גודלבסקי: הרגישות היא הכלי העוצמתי ביותר שקיים בי שגורם לי לנוע, לחשוב, לבצע וגם לכתוב. מתוך רגשותיי אני מצליחה לכתוב את הדברים הכי עוצמתיים שבי, לנתח אותם ולהביא אותם כפרי בשל לקוראים. אני יודעת שהרגישות שלי, במיוחד כלפי אחרים, מניעה אותי לחשוב על האחר לפני שאני חושבת על עצמי (ולא תמיד זה טוב), ובזכות זה אני יכולה להכיל הרבה דעות, מחשבות ומעשים של אחרים. אני מסוגלת לדון לכף זכות במהירות, כי אני יכולה להבין את הצד השני בקלות רבה. מכאן הדרך לכתיבה רגשית היא מהירה ולפעמים אפילו בקו ישר.
ד' ברגמן: לא ידעתי שרגישות היא משהו מדבק, עד שהתחלתי לכתוב, ופתאום קיבלתי ד"שים מכולם שהצלחתי לרגש ולהדמיע אותם…
הנה ציטוט של חברה וסופרת נודעת שהגיבה למה שכתבתי: "מתביישת לומר לך שדמעות עלו גם בעיניים שלי… ואני לא כזאת רגשנית!" (ולמה מתביישת?…)
א' פורוש מוסיפה: אני מרגישה שהכתיבה אוטנטית יותר. אני קרובה יותר לאחרים וגם לעצמי. הדו שיח הפנימי מברר כל הזמן איך אני או האחרים מרגישים או מגיבים… לכן הכתיבה גם עמוקה יותר.
האם הרגישות הרבה תוקעת אותך לעיתים?
פ' גודלבסקי מודה: הרגישות הרבה בהחלט תקעה אותי בחיים. החיים הביאו אותי להמון נקודות קשות של התמודדות שהייתי צריכה לצלוח אותן, ולא תמיד היה לי קל לעבור את המשוכות. לדוגמה, בשידוכים. הייתי בוכה כמעט מכל שידוך שירד. לא הייתי מסוגלת להכיל את התהליך הזה של להתכונן, להיפגש, להכיר, למצוא נקודות טובות בבחור, לחשוב איך אני יכולה להסתדר איתו, ואז לקבל את התשובה שהצד השני הוריד… זה היה קושי גדול מאוד, עד שנישאתי עם בעלי, שהוא המאזן הרגשי שלי, ואיתו הצלחתי להגיע לאמצע.
לא הייתי קוראת לזה 'תקיעוּת', מדייקת ד' ברגמן. לדעתי, רגישות היא דבר מדהים וממלא, וכן, רגשות יכולים לפעמים למלא— ולהציף. עד כדי כך שלא אמצא את המילים לתאר אותם…
וא' פורוש מרחיבה: הרגישות, ולפעמים הרגשנות, תוקעות אותי הן בחיים והן בכתיבה. בכתיבה קיימת אחריות גדולה לבדוק האם המסר שאני רוצה לעביר לקורא הוא נכון מבחינת מוסרית וגם מבחינה הלכתית.
צריך מאוד להיזהר מחיטוטי נפש, היא מחדדת. יש רגישות ויש רגשנות. להיות רגיש זו מעלה, אך רגשנות אינה במקום הזה. היא אינה יכולה להיות עמוקה, לדעתי. כי היא מנוהלת בידי הרגש – בדרך כלל מול אנשים קרובים שאוהבים. ורבים טועים, כי הרגשנות אינה אובייקטיבית. היא מופעלת על ידי סנטימנט חזק כלפי הזולת.
רגישות היא סוג של חיישנים המופעלים בכל רגע כלפי הסובב אותנו, הן כסביבה והן כאנשים. אני יכולה להיות רגישה עד דמעות לשמע מקרים של סבל וצער, אך זה אינו מכניס אותי למקרה ממש. כי רגעים אחר כך אני עושה את מה שתכננתי להמשך היום.
הרגשנות תתפוס את כל הראש, הגוף והמוח – אם מקרה כזה יהיה, חלילה, בתוך סביבה קרובה אהובה.
הרגישות לזולת או לסביבה מאפשרת לעשות 'סטופ' לדברים שאינם בסדר. מאפשרת לעשות סדר ולפעול.
האם יש לך טיפ לאנשים רגישים מאד, כיצד להתגבר בזמנים מציפים ומוצפים?
צ' דוד, אומנית רגישה: הטיפ שלי מתחלק לשניים: הראשון – לעולם לא להתפרץ יחד עם התגובה המציפה, אלא לתת למחשבות להתרוצץ, להירגע מעט ואז להוציא לאחר מחשבה את הדברים.
השני – לעולם לא לשמור בבטן! לומר את מה שמרגישים. בצורה מכבדת, אך לא לכלוא בגוף את הרגשות. כי הגוף אינו יכול להכיל את כל העוצמות הללו, ומתישהו זה מתפרץ (בחולי פיזי או נפשי). תמיד כדאי לדבר ולהוציא, לפרוס על שולחן הניתוחים את התחושות והרגשות, ולהבין מהיכן הם מגיעים. לבחון אותם ולטפל בהם, וכך אפשר לרפא את הקושי, להתגבר על המכשול, וגם להרוויח תובנה חדשה בנפש האדם.
ח' יגלניק, אומנית בנשמה: בדרך כלל, לאנשים רגישים יש נטייה לאומנות מסוימת, שם הם מרגישים את הפורקן שהם נכספים לו בזמנים של הצפה רגשית.
זה יכול להתבטא בציור, נגינה, שירה, וגם… כתיבה!! 🙂 העיקר הוא לתת לפנימיות לבטא את עצמה באופן כלשהו, ולא לכלוא את הרגשות בפנים…
התרופה השווה ביותר: לפתוח בשיח עם אבינו האוהב! הוא זה שמרגיש אותנו, בכל נים ונים שבתוכנו, ויודע בדיוק מה מרגיש לנו בפנים.
בין אם דרך מזמוריו של נעים זמירות ישראל (איך הוא ידע בדיוק אלו מילים הייתי צריכה עכשיו??) או כל תפילה אחרת, ובין אם זוהי תפילה אישית שמגיעה היישר מליבנו הרותח.
שמעתי ממרצה נודעת שכדאי להגיד לעצמנו את המילים שהקדוש ברוך הוא לוחש לנו: "בתי, אני איתך! מרגיש אותך, עד לעומק… מבין אותך – ויודע בדיוק מה עובר עלייך! דברי איתי. שתפי אותי… אני כאן…"
מניסיון אישי – דיבור כזה הוא זה שיעזור. כי כן, כמו כל דבר, גם המתנה הנפלאה הזו – ששמה רגישות, היא מד' לבדו. הוא זה שברא אותנו כך, ולא במקרה. מטרתו הייתה שנתקרב אליו, ונתרפק עליו… כי זוהי תכלית האדם, ותכלית כל המעשים כולם!
יהי רצון שתמיד נזכה לנתב את רג(י)שותינו לדברים טובים בלבד!
ר' הלוי, מורה בדימוס, מעשירה מניסיונה: אני חושבת שלהיות צמודים לרב אחד המנחה אותי – הוא המפתח וה"טיפ" לצלוח את הימים הללו.
האם נכון להשאיר בבית ילד שעלול לקלקל את שאר הילדים?
האם להראות אהבה לבן ששתי רגליו כבר מחוץ לגבולות התורה – הוא המעשה הנכון?
בשאלות הללו קיימת רגשנות שלפעמים אינה במקומה, או להפך – לעיתים נוקשות שאינה במקומה, משום שההורה רואה רק את הבן, או לחילופין רק את שאר בני המשפחה.
היה מרתק לשמוע כל אחת ואחת.
רציתי להעמיק עוד יותר, ועם השאלה הזאת, הלכתי גם למטפלות רגשיות, הנתקלות ברגישות באופן יומיומי.
האם יש לך עצה פרקטית כיצד ניתן להתגבר על רגישות היתר?
איך נתמודד עם החסרונות של רגישות היתר, כמו דמעות או הזדהות יתר?
י' לודמיר, מטפלת רגשית: אני חושבת שככלל, רגישות יתר היא ברכה.
ראינו שמשה רבנו ודוד המלך זכו לתפקידיהם הרמים, הרבה בזכות רגישות היתר שהפגינו; אולם לצד הרגישות והאמפתיה הגבוהים הם הצליחו להיות גם מנהיגים דגולים ואסרטיביים (דוד המלך היה משורר האומה בזכות הצד ההומני החזק שלו, לצד היותו לוחם דגול, הרבה יותר ממצביאי הצבא…)
כך שאנו רואים כי רגישות יתר לא חייבת לפגוע בתחומים אחרים בחיים. אין צורך לחשוש ממנה ואין צורך לראות בה הגדרה עצמית.
אז מה כן?
צריך להכיר בה, ולבחון היכן היא מועילה לי והיכן כדאי לתחום אותה ולתת לתכונה אחרת לשלוט.
ביטויי רגישות אינם שליליים, אולם מובן שגם הם צריכים להגיע בזמן ובמקום הנכון.
ויסות רגשי לפעמים דורש עבודה. אפשר לנסות לחשוב – ועדיף לא בזמן אמת – על אירועים שבהם הגבתי בצורה רגשית מוגזמת, ולנסות להבין מה עורר אותי כל כך. איך הייתי רוצה להגיב בפעם הבאה שזה יקרה? מה יעזור לי להגיב כך? מניחה שהתשובה אינדיבידואלית.
לאחת יעזור להסיח את הדעת, לאחרת יעזור לנסות לחשוב שהיא כרגע דמות בהצגה וברצונה לגלם 'תפקיד אחר'… תהיה מי שחברה שתהיה שותפה למטרה תוכל לסייע לה לראות את הסיטואציה בפרופורציה מקובלת יותר…
אבל יותר מהכל, אל תילחמי ברגשות שלך. קבלי אותם. הרגישות הזו יפה וברגע שתלמידי לתת לה את המקום הנכון, תוכלי את וסביבתך ליהנות ממנה מאד!
רגישות גבוהה היא סוג של מחוננות. מחוננות ברגשות, ומחוננות בתחושה.
זוהי תכונת אופי (אולי כישרון), בדרך כלל מולדת, וכמו בכל תכונת אופי, יש בה מעלות וחסרונות.
הרגישות שלי ממנפת לא רק את הכתיבה שלי. גם את היכולות שלי כמטפלת, גם את הקשרים שלי עם אנשים שאני אוהבת, ובעיקר את האימהות שלי.
לא הייתי מוותרת על הרגישות שלי, היא נותנת עומק, עוצמה, ואינספור גוונים לכל מה שאני חווה.
ס' סיבוני: אני אוהבת להסתכל על הרגישות ממקום של מכלול של אישיות, שהנגיעה שלה בעולם היא ברף אחר, מאד עדינה ורגישה – נזהרת מלומר 'שברירית', ולכן מגיעה לסף רגישות גבוה. כשגוף זר נכנס לעין – יש דמעות לשם דמעות… אולם אצלנו הרגישוֹת, דמעות הן תוצאה של משהו שקרה כמה רגעים קודם. דמעות הן רק סימפטום, לא הרגישות עצמה.
רגישות בעיניי זו חוויה עמוקה לכל מה שזז ומתחולל בעולם, מסביבנו, לידינו. החל באירועים וכלה בסיטואציות ותרחישים וכל מה שיכול להיות מורגש ביכולת החושית: אור חזק מדי, מוזיקה גבוהה, סוג עור וקרמים למיניהם; כמות אנשים גדולה במקום רועש, שיכולה לדרוש או לצפות להתייחסות שלך; מריבה קולנית ומסיבה עם הורים והתרגשות גדולה; פחד עצום מסכנות שעלולות להתרחש מדבר מסוים, וטעמים מודגשים באוכל.
ולכן, כשסף הרגישות גבוה מאד, המודעות לכך הכרחית על מנת להגיע לרוגע ולניהול עצמי תקין – לאיכות חיים.
מה אפשר לעשות? להרגיע את עצמנו, ולדעת שהתחושות שבאות הן נורמליות ביחס אלינו. ללמוד איך לצמצם גירויי חושים שונים. לדעת שאם יש משהו שגורם לעוררות גבוהה מכל סגנון של רגש – איך אפשר להימנע ממנו או לצמצם שהות במקום ההוא, או אולי עדיף להירגע ולא להיבהל.
מערכת רגישה זאת מערכת שחשה עמוק את העולם ומביאה בעצם גם הרבה בשורה למי שחווה אותו, עם פנימיות ותוכן – אבל מלווה לפעמים באיתגור גדול. עצם המודעות ויכולות ניהול נכונות מאפשרות לא להיתקע שם, ולהצליח להגיע למתנות שהאופי הזה נותן.
סיימנו לסקור ולחקור את הרגישות שמעסיקה אותנו לא מעט.
תודה שהייתן אתי! אל תוותרו גם אתן על הרגישות. אהובנה את עצמכן, ואת הרגישים שסביבכן.
תסכימו לחיות עם הרגישות,
שממנפת
מתביישת
דומעת
תוקעת
יוצרת
מחברת
ובעיקר
מרגישה ומאירה!
תגובה אחת
איך הזדהיתי עם הכתבה הזאת…
ממש אהבתי!
את כותבת מושלם!!!