לפרגן לעצמי אור

הסטיקר המוארך של "לשון הרע לא מדבר אליי" שעל הידית מתקלף עוד קצת לכבודו של מני. הוא נכנס אל החדר ומרגיש כמעט אורח. שבת החופשה האחרונה שלו התארכה לשלושה שבועות. ביום שישי הם נחתו חזרה בארץ, והיום, בראשון, הוא שוב מתייצב בשערי הפנימייה.

"ש—לום, איך התגעגעתי!" הוא  פותח בתנופה את דלת תאו, מחייך מול פתקי ה"ברוך הבא" המקשטים אותו.

"המיטות פה יותר נוחות, אה?" מני מסתובב לעברו של ישי, המחבק את הכרית בחוסר מעש.

"אם אפשר לקרוא לזה מיטה", ישי קורץ לו. תולה את עיניו בידיו הזריזות של חברו, המרוקנות את תכולת המזוודה אל הארון.

מני מסיים ומתיישב באנחה. "אפשר אפשר, כל עוד לא תשכב עליה עשרים וארבע-שבע בתנוחה הזו, יש סיכוי שהיא תחזיק מעמד עוד כמה חודשים". את סוף המשפט הוא אומר בפיזור דעת.

דף מעוצב המונח על המיטה שלו, תופס את מבטו.

מתחיל לקרוא. תחושה מוזרה מטפסת מהאותיות המסוגננות עד עיניו, נכנסת לתוכן, פותחת בריקוד בתוך גופו.

"אתה והבדיחות שלך, תפסיק!" כרית אחת פוגעת בגבו.

כן, אני אפסיק. משהו פה לא נראה לי טוב, כלומר נראה לי מאוד לא טוב.

מי היצור הזה שמעז לעשות דבר כזה????

חיפושית אדומה מנסה לטפס על חוטי הציצית של מני. הוא מושך בכתף.

גם את רוצה לקחת ממני משהו? הושפעת מבני חמש עשרה פזיזים?

היא מתייאשת ועוזבת אותו לנפשו. 

נעליו חופרות בחול הלח. נקברות תחתיו.

כמה מטרים ממנו, על ספסלי האבן המוצלים, יושבים קבוצת חברים ולומדים מתוך חוברות מודפסות.

פעם הוא היה חלק מזה. פעם הוא היה החלק בזה. פעם הוא היה המארגן.

כבר כשהגיע אל הפנימייה הזו, הרגיש שהוא חייב לעשות משהו. להרים איזשהו פרויקט.

חבריו, כמוהו, שמכל מיני סיבות לא השתלבו במתכונת לימודית רגילה, ועברו ללמוד בבית הספר הזה שתחת חסותם של מוסדות "אור לילד" – נענו ברצון.

שיתוף הפעולה היה מענג. אמנם בהתחלה לקח זמן לנערים להצטרף אליו, אך ברגע שטעמו, וראו כי טוב, נמשכו אחריו כתינוקות אחרי במבה, כילדים אחר ימבמם, כנערים צמאים אחרי סוכריות לימוד מתוקות.

אחת לחודש היה מני עורך חוברת סיכום על הנלמד, ממנה חזרו הוא וחבריו לפני המבחנים החודשיים.

את  כל נשמתו הטהורה השקיע בחוברת זו. ליקוט החומר מתלמידי הכיתה, עריכה והקלדה, וכמובן הדפסה וחלוקה.

שעות רבות של אחרי הצהריים הוא הקדיש עבורה, מכניס לתוכה את כל ליבו, שהתחרה בשמש בזוהרו.

בחלומותיו הפרועים ביותר, לא האמין מני שמישהו ינצל את זמן היעדרותו מהפנימייה וייקח בעלות על הפרויקט שלו. אבל אף אחד לא שאל אותו, ולא את חלומותיו.

רק שלחו לו, כמו לכל חבריו, מכתב מעוצב, המזמין אותו ב"שמחה ובהתרגשות גדולה" לקחת חלק בפרויקט "ושיננתם" החדש. כלומר, הפרויקט שלו, בשם החדש.

ההלם שתקף אותו היה גדול עליו. הוא קרא שוב ושוב את ההזמנה, סופג ממנה מכות כל פעם מחדש.

"לקחו לי את הפרויקט שליייייי" הוא בכה אז לישי. ומאז שוב לא נרגע.

רק מי שלא מכיר אותו יוכל לחשוב שזה מני הרגיל. אבל מי שרק מכיר, יודע שלא.

הכאב על ההשקעה שלו, שמתפארת עכשיו בידיו של מישהו אחר, שינה אותו.

מני הפעלתני, הסוחף, היוזמתי, כמו ננעל במרתף. עיניו שפעם נצצו והאירו בשובבות, נתלו עכשיו כמו שני פנסי 'הכל בשקל' מעל פיו הקמוץ. מני נעלם. במקומו הגיע בחור חדש. אפור, עצוב, מאוכזב. שהצל שלו מואר יותר ממנו.

"נו, מני? אתה בא?" ישי משרבב ראש כתום אל החדר. לוחץ באגביות על מתג החשמל.

עוד חצי שעה מתחיל המפגש של 'ושיננתם'. יספרו בו על מבצע חדש שיוצא לדרך.

"לא" השמיכה מרחיקה עוד יותר את קולו.

ישי נכנס, מתיישב על שרפרף נמוך ליד מיטתו של מני, קרוב אליו.

"מה אתה רוצה?" הקול של מני יבש. ישי מזהה בו דווקא את הלחות שמסתתרת בו.

"אותך".

"גם את עצמי רוצים לקחת ממני?"

"מני".

"מה?"

"מספיק".

"מספיק – תגיד להם!" הוא זועק. "תגיד להם: מספיק עם הפשע הזה, מספיק עם הגניבה, עם חוסר האכפתיות הזו. נראה אותך, לוקחים ממך פרויקט שנתת לו את כולך, ועוד מזמינים אותך ברוב טובם 'לקחת חלק'!" הוא מנגן את המילים בבוז. "איזה חלק? לשלוח חומר לפרויקט שאני הקמתי??? להחמיא להם על יוזמה שאני פתחתי???"

"אתה—" ישי כבר שמע את זה לא פעם, ובכל פעם כזו הלב שלו נצבט בשביל חברו. בשביל היהלום ששוכב שם בבוץ של כעס, של כאב.

מני מסתובב לקיר. "תכבה את האור" .

"לא".

מני מושך את השמיכה עד מעל לראשו. ישי שותק.

"מני", הוא לוחש לגבו של חברו. "אני מבין אותך, אבל די, אני צריך אותך".

מני מתאפק ואינו מסתובב, ישי מבחין בתנודה הקלה מתחת לחומת הטקסטיל. מנסה שוב.

"מני, אתה שומע אותי?"

הנהון קצרצר.

"מה אתה מרוויח שם? אני איבדתי חבר, אתה איבדת את עצמך, לא הגיע הזמן לצאת משם? לא חבל למנוע מעצמך את כל מה שאתה מסוגל? לאבד את החיים במו ידיך?"

כתפיו של מני מתרוממת, קול  קטן ודומע  מלווה אותן. ישי מניח עליו יד. "צא משם, מני, צא! מספיק היית בחושך. בבקשה. אל תסתיר מעצמך את האור".

בתום חמש דקות של מלחמה דוממת, מורדת השמיכה באיטיות, חושפת עיניים נוצצות ולחיים רטובות.

"ב..באיזו שעה… מתחילים?" המילים קטועות, שטופות.

ישי מחייך אל תוך עיניו. "בעוד חמש דקות. בוא"

ומני בא.

הוא מכיר מספיק את החושך, הגיע הזמן לפרגן לעצמו אור.