תמר קרייטנברג / מעופפת בע"מ

"כנפיים? אוקיי. זהו בקפואים?" שלחתי יד לעבר המקפיא הגדול, מנסה לדלות משם חבילת נקניקיות פרווה. אויש, החבילה הזו קפואה יותר מידי, האצבעות שלי הפכו לגוש קרח, בררר… לא יכולה.

"ריקי, את עוד שם?" קפצתי. הנקניקיות צנחו לי מהיד חזרה לכור מחצבתן.

"כן, אמא, מה צריך עוד?"

"שלוש חבילות פיתות, שיהיו עם הנקניקיות לארוחת ערב ו… שוקולד בשבילך, יש לך מבחן קשה מחר, לא?"

תוך שנייה כבר הייתי ליד מדפי השוקולדים, נהנית משלל המראות והצבעים. בחרתי לי בלונדי עסיסי, במילוי בראוניז, וניגשתי לשלם, מושכת בדרכי פיתות מהמדף ומוסיפה לעגלה החצי-מלאה. תוך עשר דקות כבר הייתי בחוץ, נושאת איתי שקיות כבדות ביד אחת ואת הבלונדי ביד השנייה, חוששת שמא מישהו יחמוד לי אותו כשאגיע הביתה.

עליתי שתיים שתיים את המדרגות והגעתי, מתנשפת ופורקת את השקיות מעלי. מוישי ואלישבע, מפוג'מים כבר, התנפלו עליהן תוך קריאות "פיתה ונקניק, פיתה ונקניק". אתי גם היא הופיעה פתאום ביחד עם רבקי, חברה שלה. כנראה הן לומדות למבחן.

"אנחנו גם רעבות, מה יש לאכול?" אתי פילסה לה דרך אל השקיות, אני בינתיים ברחתי לחדר, להחביא את הבלונדי. שמעתי את אלישבע אומרת: "יש נקניקיות ופיתות, אבל אנחנו מצאנו רק את הפיתות".

התלבטתי איפה לשים את השוקולד, מתחת לכרית או בתיק של הסמינר. רגע, למבחן בכלל לוקחים תיק קטן… איפה הוא?…

"ריקיייייי!" שמעתי את אתי צועקת לי מהסלון.

"מהההההה?" צרחתי לה בחזרה.

"אין נקניקיות!!!"

"מה?" הלכתי לסלון, רוצה לוודא, ומקווה שאתבדה. פשפוש קצר בשקיות גילה לי את האסון: הנקניקיות אינן.

מוישי ואלישבע צנחו על הרצפה, מייללים; אמא נאנחה, ואתי סיננה: "ידעתי שתשכחי משהו, זה פשוט היה ברור לי. אוף, למה דווקא את הנקניקיות?"

לא היה לי מה לומר. אכן, צודקת אחותי, באמת אי אפשר לסמוך עלי, אני טיפוס מעופף, לא מספיק ממוקד, ואלו הן חלק מההשלכות.

"טוב, לא נורא", אמרתי לאלישבע ולמוישי, שהביטו בי בעיניים קצת כועסות והרבה מאוכזבות, "רוצים שאכין לכם חביתה בפיתה?" הם הנהנו באיטיות מתלבטת. לא חיכיתי לאישור מושלם והלכתי למטבח, מקווה להשקיט את הרוחות.

שברתי ביצים, טרפתי, והכנסתי למחבת הרותחת. הי, נזכרתי פתאום, השוקולד! היכן הוא? הידיים שלי היו ריקות, כנ"ל הכיסים שבחצאית, כנראה הוא נשאר בחדר! ואתי שם! רצתי לחדר, הדלת הייתה נעולה. אתי תמיד נועלת כשהיא עם חברות. דפקתי כמו ילדה טובה, והמתנתי, אסור לעצבן את אתי עכשיו. היא פתחה לי כדי סדק צר והוציאה רק את קצה אפה. "כן?" שאלה, כאילו היא בעלת החדר הבלעדית.

"השארתי כאן שוקולד שקניתי לי למבחן, תביאי לי אותו".

ללא אומר אתי הסתובבה, ואחרי מספר שניות חזרה, בידיה החבילה המדוברת. "אכלנו ממש קצת", היא אמרה, וסגרה את הדלת מאחוריה.

עמדתי בחוץ, מחזיקה את הבלונדי המחוסל ולא יודעת היאך לבטא את העצבים שלי באותו הרגע. מה, זה שוקולד שלי! וגם אם לא ידעת, תשאלי אם את יכולה לאכול, לא ככה. לא סתם חששתי עליו כל כך.

פתאום הרחתי ריח שרוף. הי, זה החביתה! השארתי אותה על האש! טסתי למטבח, מקווה שהנזק פחות רציני ממה שהוא מריח.

החביתה הייתה חרוכה בקצוות. בסדר, המצב נראה סביר לאכילה. מוישי ואלישבע יסתדרו, אחרי הכל, למה כבר אפשר לצפות מאחות מעופפת?

קיבעתי את עצמי בכוח אל הכיסא. נשארו לי רק שיעורי הבית באנגלית, וזהו, נחמתי אותי, ואז אני הולכת לקרוא את הספר החדש שאתי הביאה מהספרייה.

פתחתי את ספר אנגלית, חושבת אילו עבודות הגיוני שהמורה תיתן לשיעורי בית. זה לא רשום לי בשום מקום, הרי. כי אני מעופפת.

הרמתי עיניים למדף שמעלי, הספר קרץ אלי בשתי עיניים. שלחתי יד ולקחתי אותו, רק רוצה לקרוא את הכריכה האחורית, ונסחפת. כי הרי אני מעופפת.

אחרי שלוש שעות קריאה, הנחתי את הראש על השולחן, עוצמת עיניים טרוטות, וכך, עם בגדיי עלי, נרדמת. כי אני מעופפת.

היה לי קר. קריר מעצבן כזה, בקיצור – מרפאת שיניים. ישבתי על קצה הכיסא, מצטמררת וממלמלת פרקי תהילים שהבדיקה תעבור בשלום ולא יהיו לי חורים בשיניים על אף הכאב המציק לי מזה שבוע.

הלכתי למתקן השתייה, מקווה שמים קרירים ירגיעו לי את הלחץ. לחצתי על הכפתור ונהניתי לראות את המים הזורמים. הי, למה הכוס מלאה באדים? הזזתי את היד מהכפתור וגיליתי שלחצתי על הכפתור האדום, של המים הרותחים, מעופפת שכמותי. שפכתי את המים, סובלת בשתיקה את הצריבה שבכריות האצבעות. הנחתי את הכוס שוב על המתקן, והפעם לחצתי על הכפתור הכחול, עם הציור של הטיפה. "ריקי?!" נשמע לפתע קול מאחורי. הסתובבתי, מפילה איתי את הכוס.

"גילי" הופתעתי. "את פה?"

"כנראה שכן", גילי היטיבה את משקפיה, וצחקקה.

הלכנו לכיסאות, להתיישב. העפתי לרגע מבט אחורה, אל הרצפה. הכוס נשארה עליה וקצת המים שכבר הספקתי למזוג, יצרו שלולית קטנה. לא נורא, נניח ששכחתי מזה, אני מעופפת, הרי.

התישבתי ליד גילי. נחמד שפגשתי אותה פה, היא נחשבת לילדה מעניינת וחמודה. בערך בסגנון שלי, אבל אף פעם לא יצא לנו להיות בקשר קרוב קצת יותר מלחכות בחרדה מחוץ לכיתה בעת חלוקת תעודות, משום שהשמות משפחה שלנו צמודים ביומן; או לשיר איתה בקולות צרודים במחנה, סתם כי היינו באותו חדר. עכשיו זו ההזדמנות ליצור קשרים חדשים, גילי בהחלט תעשיר את אוצר חברותיי. אויש, היא כבר התחילה לדבר, ואני נסחפת במחשבות, הגיע הזמן להתרכז.

"…והיא עומדת מולי, חצי בהלם, ואני מדברת איתה כאילו היא החברה הכי טובה שלי", גילי נשמה לרגע, ונשענה על מושב הכיסא. "ואז צעקתי עליה: 'מה יש לך, בנות דודות שניות וככה אין קשר? הרגע את נותנת לי את מספר הטלפון שלך'. בסוף היא דווקא זרמה, ונהנינו, ונשארנו לדבר אחרי ה'בר מצווה' איזה שעה מחוץ לאולם, אבל הצחיק אותי ש…" גילי השתתקה לרגע, והרימה מבטה ממני. הסתובבתי, וראיתי נערה עומדת שם. היא הייתה בת גילנו, אולי קצת יותר. היא לא הייתה חרדית.

"לאיזה חדר אתן?" היא שאלה, כנראה רוצה לדעת מי לפניה בתור.

הוצאתי מהארנק שלי את הפתקית שפקסס לי המחשב בכניסה למרפאה. פותחת את קיפוליו, במטרה לוודא ולענות תשובה פשוטה. "חדר 3 ד"ר סלר", הקראתי, תוך שאני מרימה את הראש לכיוונה. ואז נעצרתי. בהלם. הראש שלי לא בזווית הכי מתחשבת לצוואר, אבל מי חושב על זה עכשיו.

הנערה עמדה שם, ושוחחה בערנות! עם גילי! הקשבתי לשיחה, ופשוט לא הצלחתי לנשום. זה לא בא ממנה, מהנערה, זה בא מגילי!!! גילי אומרת לה: "יואו, מושלם, אז אתן עושות בגרויות, או מה?"

וההיא מקשקשת לה משהו על סמסטר וסוף שנת לימודים. הסתכלתי על גילי, מנסה לתפוס את מבטה, אבל חוץ מברק בעיניים שלה לא ראיתי כלום.

נשענתי לאחור, צובטת את הריפוד הירוק של הכיסא. מה עובר על גילי? היא באמת חושבת שזו נערה שמתאים לדבר איתה? למזלי, לא היה לי הרבה זמן לנסות לעכל ולא להצליח, כי המערכת הקריאה את המספר שמופיע לי בפתק, וסוף סוף יכולתי להתרחק מהן.

כששכבתי וחיכיתי שהרופאה תצלם אותי, עדיין הרהרתי קצת בדבר ושוב, לא מצאתי שום הסבר שיניח את דעתי.

יצאתי מהחדר. ברוך ה' בלי חורים בשיניים, אבל עם חור ענק בלב. לא מאמינה על גילי, וכואבת כל כך. צעדתי באיטיות, עדיין מסונוורת מהמנורה שהייתה מעלי, כששמעתי מאחורי "פסססס…"

סובבתי את הראש. זו הייתה גילי. היא עוד לא נכנסה לרופא. תכננתי ללכת משם במהירות, צריכה לחשוב טוב לפני שאני מדברת עם הילדה הזו בפעם הבאה. אבל גילי כבר התקרבה אלי, ולא יכולתי לברוח. "ראית איזו חמודה היא הייתה?" גילי, שופכת בקבוקי שמן על המדורה שבתוך הלב שלי, בלי לשים לב אפילו.

"אמנם היא לא הייתה משלנו, אבל אני טיפוס כזה, זורם…לא מסוגלת לא ליצור קשר עם שנמצא מולי, אמרתי לך כבר. יו, היה כיף…"

מלמלתי משהו והלכתי, לא מסוגלת לשמוע עוד מילה אחת. 'מה את חושבת, גילי, שאם את טיפוס חברותי ואוהבת ליצור קשרים בקלילות ובהנאה, את יכולה להשתמש בזה לכל דבר?'

יצאתי מבניין המרפאה בטריקת דלת, והלכתי במהירות לכיוון תחנת האוטובוס. במסך הופיע הקו, ולידו חץ של נכנס לתחנה. התישבתי וחיכיתי. כנראה נעתי יותר מידי, כי האישה שלידי גנחה ברמיזה. קמתי. הסתכלתי על הכביש, האוטובוס 'שלי' לא נראה באופק. החלטתי לחסוך שלושה שקלים וללכת ברגל, חוץ מהחיסכון אני צריכה את זה עכשיו.

העליתי במחשבתי שוב את הסיטואציה בחדר ההמתנה, נזכרת בנינוחות שבה גילי דיברה, ופתאום התחיל יתוש קטן לזמזם לי בתוך הראש… התנערתי, מנסה להבין מה הוא רוצה ממני בדיוק.

"גם את כזו, הלא כן?" הוא זמזם בקול מרגיז "על כמה דברים ויתרת לעצמך בשאננות רק משום שאת 'מעופפת בע"מ'?…" המחשבות האלו הפריעו לי. ניסיתי לנפנף אותן, ולא הצלחתי. הגעתי לבניין, אבל במקום לעלות הביתה, עשיתי סיבוב והגעתי לחצר האחורית. התיישבתי על הספסל שם, ונזכרתי בכל הפעמים שעופפתי על חשבון אחרים או על חשבון עצמי, בלי שזה באמת יהיה לי אכפת.

אוף, אז מה עושים עכשיו?

ניסיתי לסדר את המחשבות, כדי להגיע להחלטה ברורה. אין זו אשמתי בעצם שאני מעופפת. אבל, יש פעמים שאני יכולה למנוע את ההשלכות, או לפחות להצטער בגינן ולהחליט לקחת לתשומת ליבי, ואני לא עושה זאת. יש בי הרגשה ש-אני מעופפת, נכון? אם כך – אין לי מה לעשות נגד התופעה. וזה לא נכון. וגם אם כן, לאו בדווקא.

"אני לא מוכנה להפוך חולשה לאידיאל", לחשתי. זו הייתה החלטה.

זבוב חצוף עופף לידי, ונחת לי על היד. "אתה תעוף מפה, ומהר", נפנפתי אותו מעם ידי. "ואני, בעזרת ה', סיימתי עם זה…"