לילה. רק קולותיהם של הצרצרים עדיין נשמעים ומרגיזים את יגאל, כמו כל דבר אחר במעצמה הארורה הזו. מעצמה ששעבדה אותו ואת עמו, שרצחה את אביו והותירה את גופתו מאכל לעוף השמים ואת רעייתו אלמנה בודדה עוד לפני שילדה את השישייה הראשונה שלה. מעצמה שהתנאים התת אנושיים שהעניקה להם "ברוב טובה" גרמה למותם של שתי אחיותיו ושניים מתוך שלושת אחיו בעודם תינוקות רכים. מעצמה ששמה לה למטרה להשמיד לחלוטין את האומה העברית כולה מעל פני האדמה.
הפעם הוא כבר כמעט הצליח. הפעם הצליח להרדים את חושיהם הדרוכים של כל השומרים ולהערים על כל החיות המכושפות. הפעם הצליח גם לפתוח בכוחות עצמו את השער הנעול, אבל פיתום… האבנים המושלמות הללו, ולא שום דבר אחר, היוו בעיניו של יגאל את מה שכבל אותם אל אדמת מצרים המקוללת, הספוגה לרוויה בדם עברי.
לילה אחר לילה, מאז מלאו לו אחת עשרה, מנסה הנער העברי למצוא דרך לחלץ את עצמו ואת עמו ומשפחתו ממצרים, אך לשווא. הדבר שהפך את תכניותיו על פיהן היה תמיד פיתום, צמד סלעים מרגיזים שצמודים זה לזה בצורה שהופכת כל מחשבה על טיפוס או חפירה ביניהם – לרעיון שיכול להיות מוצלח ואפילו גאוני, אבל בר ביצוע הוא לא.
אם רק היה יראיה מוכן לעזור לו בזה… אפילו אמא, שחושבת בדיוק כמוהו, עדיין בדעה שעדיף לא לקחת סיכונים מיותרים, ופשוט לעשות את שלנו – להאמין, להתפלל ולחכות לגואל. אבל הוא סובר שהשתדלות זה לא סתם לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לגאולה שתבוא. השתדלות זה לנסות לצאת מכאן בעצמנו! הרי חייבת להיות דרך, האלוקים הבטיח שיוציא אותנו מכאן!
אבל אמא מסתפקת בתפילות בלבד בביקור כמעט יומי במעונה של סרח בת אשר הישישה. ויראיה, האח היחיד שנותר לו, לא מאמין שקיימת בכלל אפשרות כזו, לצאת מהאימפריה המצרית אי פעם.
הלילה כבר כמעט נגמר, מבשרים השמים ליגאל ומבהירים לו שאם הוא לא רוצה לדעת מכלי ראשון מה קורה לעבדים שמנסים לברוח – כדאי שישתמש בכל הכח שנותר לו כדי לרוץ בחזרה לגושן. אולי יספיק להגיע לשם לפני שתנץ החמה ויתחיל עוד יום עבודה מייאש ובלתי נגמר בדיוק כקודמו, שבסיומו יבין היטב מדוע לא מוכן יראיה להאמין שיום יבוא ומצרים, על כל זוועותיה ואתרי השעבוד שלה, תהיה מאחוריהם.
דבר אחד בטוח – בוקר טוב זה כבר לא יהיה. כרגיל.
*
עכשיו כבר אחרי צהריים. השמש המדברית צלתה את ראשיהם של התאומים והפוגה קצרצרה שאפשר להם אחד השוטרים פתחה מחדש את הוויכוח הנצחי ביניהם. "ככה זה הולך להימשך לנצח", הפטיר יראיה, מסיט לאחור קווצת שער שחורה. "אין לנו סיכוי לצאת מכאן".
תלתליהם של השניים היו מלאים בקש ותבן, והם לא יכלו לשאת את העובדה שאין להם שום אפשרות לגזוז את שערם הארוך והמרגיז שהתלכלך תמיד מתערובת הלבנים – וכאשר התכופפו חדר, יחד עם הלכלוך, אל תוך עיניהם וכמעט סימא אותן.
"זה הדבר היחיד שמעצבן אותך בארץ הזו?" שאל יגאל כאילו קרא את מחשבותיו של אחיו.
"מה אתה חושב?" החזיר יראיה בשאלה רטורית, מרירה כתמיד.
"נכון, יראיה. שנינו מסכימים שמצרים זה המקום הכי גרוע בעולם, ובדיוק בגלל זה צריך לעשות הכל כדי לצאת מכאן!" קולו עלה בהתלהבות השמורה אצלו בדיוק לוויכוחים מעין אלו.
"שה!" נזף יראיה, מניח את אצבעו על שפתיו. "יכולים להרוג אותך עכשיו אם מישהו שמע, משתי סיבות: קודם כל, מי חוץ מעמיהוד המסכן שלנו הרשה לך להפסיק את העבודה? ושנית, אתה יודע טוב מאוד מה עלה בגורלו של אבא כשכל מה שרצה היה בסך הכל לעודד עברי מותש ופצוע".
יגאל כבר פתח את פיו כדי לענות, אבל אזכורו של האב שלא זכה להכיר ואפילו לא לבקר בקברו מהסיבה הפשוטה שלא היה אחד כזה – סכר את פיו. אולי אם היה אביו נפטר לפני ארבעים וחמש שנה, כשמשה בן עמרם המסתורי היה הממונה הכללי, זה לא היה קורה. אבל הנבל חסר הלב שתפס את מקומו של הנסיך-לא נסיך, העדיף להשאיר את גופתו של העברי המת מאכל לעוף השמים או חיית השדה, ואפילו לא טרח ליידע את רעייתו ההרה של המנוח שבעלה האומלל לא יזכה להכיר את השישייה הראשונה והאחרונה שלהם.
המבוגרים מבין העברים, אלו שעדיין זכרו את בנה המאומץ של תרמית, בתו הבכירה והאהובה של פרעה, התגעגעו עד דמעות לאותו צעיר מוזר שדיבר לשון הקודש חלקה ושוטפת בלי שום מבטא, והצהיר שהוריו הביולוגיים הם עמרם ורעייתו יוכבד בת לוי.
השמועות אמרו שמי שהלשין עליו ואילץ אותו לברוח הרחק מחרבו של המלך, שאהב וקירב אותו כל ימיו, היו דתן ואבירם שאותם ניסה להניא מלהכות זה את זה. לגמרי במקרה, באחד מצירופי המקרים הגרועים ביותר בהיסטוריה, ראו אותו שני הברנשים הורג את המצרי ההוא יום קודם לכן.
הן גם הוסיפו וטענו, השמועות העקשניות ההן, שהוא נמלט משם היישר אל ארץ כוש ושם הביא לידי ביטוי את כישרון המנהיגות שלו ומלך על התושבים בתבונה ובאחריות במשך שנים ארוכות. אבל מאז איבדו כל בעלי השמועות את עקבותיו, וועדת השוטרים התייאשה כבר מזמן מהסיכוי הקלוש שישובו לראות את פניו של הבחור אי פעם.
אבל זה לא משנה עכשיו, מהסיבה הפשוטה שיגאל אפילו לא נולד אז. מה שיותר משמעותי כרגע זה יראיה העומד מולו בידיים שלובות, וזמנם ההולך ואוזל. כך בדיוק, כנראה, מרגישים מתמודדים בוויכוח פומבי.
"נסתתמו טענותיך, מה?" יראיה ציני, כרגיל.
"ממש לא!", מוחה יגאל, "רק—חשבתי על אבא…" הוא מנער את ראשו. "לא חשוב. תיכף נגמר לנו הזמן, יראיה, אבל לפחות תבטיח לי שהלילה אתה בא לעזור לי. אין לי סיכוי לגבור על פיתום לבד". הוא תלה זוג עיניים מתחננות באחיו.
"בשום פנים ואופן לא", יראיה היה נחרץ לא פחות מתאומו הזהה. "אני לא הורג את עצמי במו ידיי, יגאל. אתה תעשה מה שאתה רוצה אבל לפחות אותי לשטויות שלך אל תגרור. ונגמר לנו הזמן, דרך אגב. כדאי שנזוז עכשיו אם לא מתחשק לנו שוב לאבד הכרה, ואתה יודע שאם יפצעו גם את עמיהוד לא יהיה מי שיעזור לנו". אהה. לא, לגמרי לא מתחשק לו לצבור עוד כמה צלקות מדממות לאוסף המרשים שעל גבו. וזו בדיוק הסיבה שהוא עושה הכל כדי לצאת מכאן.
*
שבת. יום אחד בשבוע של מנוחה, עוד אחת מהמתנות הרבות שנתן להם משה המסתורי. אבל עבור יגאל, השבת היא גם יום הוויכוחים הבלתי נגמרים עם יראיה.
לפעמים הייתה אמא צוחקת שצריכים לתת להם להתווכח מול קהל, אולי רק ככה מישהו יצליח לנצח וזה יגמר סוף כל סוף…
"שבעה ימים בשבוע, ומתוכם רק אחד שפוי", אומר קולו של יראיה המתוסכל מעם הדלת, ומחלה מרימה את עיניה מהתוף שלה. "אל תדבר ככה, בן", היא מבקשת, קולה רך כתמיד, "תעריך את זה שיש לך יום אחד לנוח בו! אתה יודע שלפני שמשה הגיע גם זה לא היה…"
יראיה נד בראשו בזעף, תלתליו הארוכים נעים הנה והנה. "כן, אני יודע, אמא. ובכל זאת זה מתסכל אותי. רק תחשבי על כל מה שהיה יכול להיות לנו, רק תחשבי על זה! אילו אבא לא היה נרצח היינו יכולים להיות היום משפחה של תשעים ילדים, וגם אם לא – היו יכולים להיות לי וליגאל עוד שני אחים ושתי אחיות, והם מתו!"
הוא נזעם ומריר כל כך עד שהוא אינו מבחין בעובדה שהוא אומר בדיוק את אותם משפטים שיגאל היה עשוי לומר, רק ללא הסיומת שאותה עומד אחיו לצרף כעת. "וכל זה למה? כי אנחנו תקועים כאן במצרים הזו ואפילו לא מנסים לחפש דרך איך לצאת! חייבים, פשוט חייבים לחפש וגם למצוא אחת כזו! לבזבז על זה את כל שעות הפנאי! הרי חייבת להיות דרך, נכון?"
הוא קורס על רצפת הבקתונת שלהם, שמזכירה יותר מכל מבנה רעוע שבנה בעל חיים כלשהו ועומד לקרוס על ראשם של דייריו ממש בכל שנייה – עוד דבר שהרגיז את יגאל והרתיח את דמו שכבר בין כה וכה תסס בעורקיו ללא כל צורך בתגבורת. זה! זה מה שנשאר מבתיהם המפוארים של השבטים והמלוכה של יוסף הצדיק! זה מה שנשאר מההערצה המצרית כלפי העברים!
"אין 'אילו' בעולמו של המאמין", אומרת אמא רכות. "יגאל, יראיה, אני מבקשת משניכם להירגע. לא צריך להקצין לשום כיוון, בנים. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו במצב הנתון, ועם הרבה אמונה ותפילות – אני סמוכה ובטוחה שבקרוב ניוושע. הרי האלוקים הבטיח! הוא רק רוצה שנבקש, יקרים שלי, שנפנה אליו באמת מתוך הכרה בכך שרק ממנו הישועה וגורלנו נתון אך ורק בידיו, ולא בידי שום נוגש מצרי כזה או אחר. אפילו לא בידיו של המלך פרעה, החושב את עצמו לאליל שברא את עצמו ואת היאור – זה היאור שכולם יודעים שהתברך על ידי יעקב אבינו, לפני כמאתיים ועשר שנים – הרבה לפני שפרעה שלנו אפילו חשב בכלל להיוולד", היא מצטחקת ואז מוודאת שאיש לא צותת להם קודם לכן.
"נכון, האלוקים הבטיח והוא רוצה שנעשה השתדלות!" יגאל, כמובן. "השתדלות, אמא, זה לא רק להתפלל! השתדלות זה גם לחפש דרך לצאת מפה! ובדיוק כמו שאת אומרת – עם אמונה ותפילות גם הבלתי אפשרי יהפוך לעובדה. עם זה גם את מסכימה, נכון?"
מחלה מתרוממת ממקומה שעל הרצפה החולית, ופתאום ניכרים על פניה הכאב, הסבל והצלקות שחרטו בה השנים. "אני מסכימה עם זה בהחלט, בן, אבל אני עדיין בדעה שאין טעם לקחת סיכונים מיותרים. והשתדלות, יגאל שלי, זה לאו דווקא לעשות דברים שיעמידו אותך בסכנת חיים… ואולי גם אותנו", קולה יורד במשפט האחרון, ופחד מוחשי עד כדי מישוש ממלא אותו.
יגאל ויראיה מחליפים מבטים מלאים רחמים. אמא המסכנה… כל כך הרבה פעמים פגשה במלאך המוות, וחרבו שחלפה כל כך סמוך לצווארה אמנם לא ננעצה בה, אבל כן ננעצה פעם אחר פעם באנשים שאהבה, אנשים טובים ותמימים שלא עשו לאיש דבר.
"סליחה, אמא", לחש יגאל, מתרומם באיטיות מרצפת הבקתה. "גם אני מצטער", יראיה קם גם הוא ומתקרב אל אימו.
"זה בסדר", מרירות עזה גודשת את קולה של האלמנה ששיכלה ארבעה מתוך ששת ילדיה. "זה באמת בסדר, ילדים. אין בעיה. תמשיכו להתווכח ולהרוס את המשפחה שבקושי נשארה לכם. מה יש לכם בחיים אחרי שהמצרים הארורים לקחו מכם הכל? רק אחד את השני. ואתם רק רבים כל היום, במקום להתמקד במתנה הנפלאה הזו שקיבלתם, ששמה משפחה!"
יגאל ויראיה מחליפים שוב מבטים כאובים. "זה בסדר, אמא. את לא צריכה לכאוב כל כך. אנחנו נשתדל לריב כמה שפחות, אם זה חשוב לך", אומר יראיה, ויגאל מצטרף לדבריו בהנהון. "כן, אנחנו באמת ממש מצטערים. סליחה אמא, לא ידענו שזה מכאיב לך עד כדי כך".
אבל שלושתם ידעו שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אבל מה שהם לא ידעו, זה שחייהם עומדים בפני מהפך דרמטי שישנה את פני ההיסטוריה.
*
"אוף!" השמש כבר נוטה אל המערב, כשרגליהם של האחים רק מתחילות לבוסס בתוך התערובת מעוררת הבחילה שמתישהו אמורה להפוך ללבנים.
"גם אתה בקושי הצלחת לקושש תבן מהאיכרים המצרים, וסיימת להשיג מספיק רק עכשיו?" מברר יגאל בהשתתפות.
"תיאור מדויק, יגאל. קלעת אל השערה כמו תמיד", מצב רוחו הירוד בלאו הכי של יראיה לא השתפר בהרבה, בלשון המעטה, מאז התבשרו אודות המדיניות החדשה.
"אני רק לא מבין למה כולם מפילים את זה דווקא על משה המסכן… הוא לא אשם! כל מה שניסה לעשות היה בסך הכל למלא את השליחות שנתן לו האלוקים!" כמה לא מפתיע, יגאל.
"נכון, הוא לא אשם. והנה שברנו שיא! פעם ראשונה שאנחנו מסכימים על משהו שהוא לא העובדה שמצרים היא המקום הכי גרוע בעולם!" שניהם צוחקים עכשיו, צחוק חרישי שגווע מהר בעקבות העובדה שצעדיו הכבדים של הנוגש המצרי כבר נשמעים מרחוק.
"לדעתי, בכל זאת זה לא אומר שאין תקווה", אומר יגאל לאחר שהנעליים הממוסמרות מתרחקות משם יחד עם הד המעניק עוצמה נוספת לצעדיו השחצניים של בעליהן. "אתה יודע מה אומר עמיהוד, דווקא לפני הזריחה מתעצם החושך", הוא אומר בכובד ראש, ונפגע לנוכח מבטו המזלזל של יראיה.
"נעשית פיוטי פתאום, מה?" נראה כאילו אחיו התאום שם לו למטרה להוציא את כל הרוח ממפרשיו של אחיו.
"לא בדיוק. אני רק מצטט את עמיהוד שלנו. וחוץ מזה גם הוא לא מתפייט, הוא רק אומר את המציאות". אלא שבינתיים, הם רואים רק את החושך, והזריחה אינה נראית באופק. אבל היא נמצאת שם, יודע יגאל, נמצאת ומחכה רק להם. שיראו אותה.
*
"כה אמר ה'… הנה אנכי מכה במטה… על המים אשר ביאור – ונהפכו לדם".
מים. אחד המשאבים החיוניים ביותר עבור בני האדם, ולא רק עבורם. לא מובן ליגאל איך בדיוק מצליח קנקן החרס השבור למחצה להמשיך ולהחזיק בתוכו את המצרך הכל כך חיוני הזה, בדיוק כשם שלא מובן לו מה, בשם אלוקי ישראל, קרה למים של המצרים.
"משהו מאוד מוזר קורה כאן", אומר יראיה ולוגם מכוס המים שלו. "זוכר שמשה בן עמרם דיבר עם כולם והראה כל מיני אותו ומופתים? והלכה משלחת לסרח בת אשר שאמרה שאם הוא כלל בנאומו את המילים 'פקוד פקדתי אתכם' – הרי שהוא אכן הגואל האמיתי? אז כנראה שעכשיו זו ההתחלה של המכות שהוא דיבר עליהן! באמת כבר הגיע הזמן שסוף סוף יהיה לנו משהו ולמצרים לא!" קולו של יגאל מתרומם בהתלהבות.
"אתה יודע מה, יגאל? אולי אפילו אני כבר מתחיל להאמין שזה קורה. אבל מצד שני, עד שלא נצא בפועל ממצרים – אין על מה לדבר". הוא מניח מידו את הכוס, והיא כמעט נשברת כשהיא פוגשת בשולחן, או אם נרצה לדייק יותר – בקרש המקובע לקיר שאמא, שתהיה בריאה לאורך ימים ושנים טובות, מתעקשת לקרוא לו שולחן.
"שוב אתה והשבתת השמחות שלך, יראיה", רוטן יגאל. "אולי די? תתחיל להאמין, אחי היקר. זה קורה! עובדה, המצרים כבר יוצאים מדעתם אחרי יום אחד של—", הוא מעווה את פניו בגועל, "דם לשתייה. או יותר מדויק – התייבשות בצמא בחום הלוהט של מצרים המדברית שלנו. כי עדיף למות מצמא מאשר מגועל, זה לפחות מה שתחפנחס אומר. לך תבין ראש של מצרים".
יראיה מגחך בתגובה, ויגאל נוטל לידיו את הכוס המיותמת. "וגם אם אתה מתעקש להמשיך לנבא פה שחורות במקום לרקוד משמחה על הגאולה הקרבה, אתה לא יכול להיות עיוור לעובדה שלמכת הדם הזו יש לפחות יתרון אחד מידי – הפסקת העבודה! אם לא שמת לב, אחי הפסימי, מאז שהתחילה המכה – אף עברי כבר לא עובד. זה מה שקורה כשהמצרים מותשים מכדי לפקח עלינו, וכל הנוגשים מחפשים יותר ללגום מאשר לנגוס", הוא צוחק מהבדיחה של עצמו, מחזיק את הכוס בשתי ידיו כאילו הוא מתחמם ממנה. והמים, שהיו תמיד כל כך תפלים וחסרי טעם בעיניו מקבלים פתאום מתיקות שברור לו שמקורה אינו במים, אלא בהרגשתו שלו.
הנה, אחרי כמעט מאתיים ועשר שנים של שעבוד – סוף כל סוף זה קורה! כמו שאמא תמיד אומרת: האלוקים הבטיח, האלוקים יקיים. "משחק מילים חביב", אומר יראיה ביבושת ומתרחק מעט מאחיו התאום. "אני רק מקווה ששום מצרי לא שמע אותך עכשיו". או דתן ואבירם, משלימות בקדרות מחשבותיו של יגאל את המילים שלא נאמרו. כולם בגושן יודעים מצוין שאם מתחשק לך לאבד את ראשך – לך ותריב עם השניים האלו.
עכשיו, אחרי ששב משה בן עמרם ממדיין כשהוא, כמה לא מפתיע – חתנו של יתרו, כהן מדין לשעבר, כולם גם יודעים בוודאות שהם אלו שהלשינו על משה כשהרג את המצרי בעזרת פיו בלבד. תחביבם המובהק של השניים הללו הוא לאכול קורצא, ואם בטעות הסתכסכת איתם או עם אחד מהם – אתה צריך להעביר בראשך את כל מה שעשית מאז שנולדת, והשניים הללו יכולים להטות אותו נגדך.
"אני אומר שזו רק ההתחלה", יגאל מניח בזהירות את כוס החרס מידו. "עם הזמן המצב רק ייעשה טוב יותר ויותר, עד שבסופו של דבר נצא מכאן", הוא נוטש לאנחות את השולחן-לא שולחן ומתיישב ברגליים משוכלות לצד תאומו שנועץ בו זוג עיניים כהות, זהות לאלו שלו.
"כן?", יראיה מריר, "כבר הספקת לשכוח שאחרי השיחה הראשונה של משה עם פרעה התבטלה לנו המנוחה בשבת, וגם היינו צריכים להתחיל לאסוף את הקש והתבן בעצמנו במקום שלפחות זה יהיה לנו מוכן מראש?"
יגאל מחייך, על אף שהוא יודע היטב שזו התגובה המטופשת ביותר בעולם לנוכח מרירותו הזועפת של אחיו. "אמת, ככה זה היה וממש לא שכחתי את זה, גם ובעיקר כי הגב המסכן שלי לא שכח… אבל עכשיו, להזכירך, אנחנו כבר יום שלם לא עובדים! ולגבי החשש שלך קודם, אף מצרי לא ישמע אותנו פשוט כי הם כולם מתגודדים, תרתי משמע, ליד כל מקור מים אפשרי ובלתי אפשרי בניסיון למצוא פתרון לבעיית השתייה".
יראיה צוחק. "למה שימרטו את שערות ראשם?" הוא מתריס. "ובכלל, נראה לי שרובם קרחים בכל מקרה… לא משנה. שיהיה להם בהצלחה, או בעצם לא".
גם יגאל צוחק, ומרשה לעצמו לקוות שסוף כל סוף משהו באווירה העוינת בינו לבין אחיו היחיד – מתחיל להפשיר.
*
דם. צפרדע. כינים. ערוב. דבר. שחין. ברד. ארבה. חושך.
המצרים כבר יצאו מדעתם לחלוטין, והעברים מצידם – כבר מזמן שכחו מה זה לעבוד. אבל עדיין, המצב רחוק מלהיות מושלם – פרעה מבטיח הבטחות מפה ועד ארץ שבא, אבל ברגע שתמה המכה וההיסטריה המצרית שוככת – שוכח גם פרעה מהבטחותיו החגיגיות והדרמטיות, וחוזר ומקשה את ליבו.
נקודת השיא הייתה קרובה, קרובה עד מאוד.
ביתם הקטן של יגאל, יראיה ומחלה כאילו קיבל אופני מרכבות כבר במשך תשעה חודשים. מחלה, עם מאגרי האמונה וההתלהבות הבלתי נגמרים שלה, לוקחת כבר חודשים ארוכים את התוף איתה לכל מקום, מתוך ידיעה ברורה שהנה הנה, בעוד רגעים מספר תזדקק לו; יגאל חוגג את נצחונו בדרמטיות שלא הייתה מביישת את גדולי החרטומים, ויראיה, מצידו, אינו טומן את ידיו בצלחת, ובכל פעם שפרעה מתחרט על שהבטיח – הוא פוצח בנאום מייאש במיוחד שתכנו העיקרי הוא "אמרתי לך".
אבל הפעם, הפעם זו תהיה מכת המחץ. מכה קטלנית שכמוה לא ראתה מצרים מעודה.
ליל י"ד בחודש כבר החל לרדת על מצרים, יגאל כבר שחט בדרמטיות אופיינית את השה, התעלם ממבטי הזעם של המצרים שהפכו באורח פלא למשותקים לחלוטין עוד לפני שהספיקו לגעת בהם לרעה, טבל את אגודת האזוב בדם אליל המצרים ומרח בו את המשקוף.
כעת השעה כבר חצות הלילה בדיוק. את החושך הקטיפתי והשקט הקסום מפרות בפתאומיות זעקות השבר שמצליחות להגיע עד לגושן – המבודדת בכוונה תחילה משאר חלקי האימפריה. הורים בוכים מעל גופות ילדיהם; ולבני ישראל – אור בכל מקומות מושבותיהם, בדיוק כמו שהיה במכת חושך.
יגאל מחייך, שיניו גורסות (איך לא – בדרמטיות) את המצות-מרור-בשר צלוי וממלאות את פיו בטעם גן עדן שלא טעם כמותו מעולם.
"משה! אהרן! משה! אהרן! הצילו! עוד רגע וכולנו מתים!!!" צועק מישהו בחוץ, היסטרי ומיואש לחלוטין. יגאל ויראיה מחליפים מבטים. מצרי?! כאן, בתוך גושן המבודדת?!
"זה פרעה", אומרת אמא, שהספיקה בכמה שניות הללו לקום ממקומה ולהיעמד על יד החלון. "סרח בת אשר סיפרה לי שבביקור האחרון של משה בארמון פרעה יצא מדעתו לחלוטין וצעק על משה שלעולם לא יחזור שוב לארמון. משה ענה לו שאכן, הוא לא יחזור, אבל כל שריו ועבדיו של פרעה יבואו אליו ויתחננו בפניו.
סרח טענה שמשה אמנם התכוון לכך שמי שיבוא – יהיה פרעה בעצמו, אבל למרות הכל חלק כבוד למלכות והסווה את כוונתו האמיתית מאחורי מסכה של נימוס יחסי.
פרעה הינו בכור, ילדים, והוא מתרוצץ פה כמו משוגע בניסיון למצוא את משה, לשחרר כבר את האומה העברית, להציל את חייו ולסיים את סאת צרותיו וצרותיה של מצרים שכבר התמלאה מזמן לכל הדעות".
יגאל צוחק. "לדעתי, היא התמלאה כבר במכת כינים. אבל לא משנה". הוא קם ממקומו וניגש גם הוא אל החלון, לצפות במחזה הלא ייאמן של העריץ השחצן וחסר הלב המתרוצץ כארי בסוגר בסמטאותיה הצרות של גושן, ומייחל לעזרתו של אלוקי העברים או יותר נכון – לזו של נביאו הנאמן. יראיה, בדעה מוסחת, עושה בדיוק כמוהו.
"נערים!" פרעה מבחין בהם פתאום ופונה אליהם, מיואש עוד יותר משהיה קודם: "מישהו מכם יכול להגיד לי היכן גר משה בן עמרם?"
חיוך קונדסי עולה פתאום על פניו של יגאל. "שם!" הוא אומר ומצביע לכיוון מעורפל, אפילו איננו מבחין לאיזה כיוון הוא מצביע, ואז דוחק את יראיה במרפקו. "לא נכון, שם!" יראיה מבין את הרמז ומצביע בדיוק לכיוון ההפוך. סוף כל סוף יש להם אפשרות להתבדח קצת על חשבונו של הברנש הזה! והם, למרות הוויכוח הבלתי נגמר בניהם, יודעים מצוין לנצל הזדמנויות כאשר הן נקרות לפניהם ולשתף פעולה כשצריך.
המלך הולך משם סוף כל סוף בשעה טובה ומוצלחת, מבולבל ומיואש אף יותר.
סוף סוף הבין הרודן הזה שאם הוא עינה אותנו במשך מאתיים ועשר שנה, הוא היה צריך לקחת בחשבון שלא מאיתנו תצמח לו הישועה כשיזדקק לה.
*
חצות היום. השמש המדברית מכה בהם במלוא עוזה, והמצרים מזרזים אותם בתחנונים נואשים.
איכשהו, למרות שבירור קצרצר שערך יגאל אצל חבריו גילה לו שהוא לא היחיד שחשב על הבדיחה ההיא אתמול בלילה, הצליח פרעה למצוא את ביתו של משה ולדבר איתו דרך החלון. השיחה התנהלה כך מהסיבה הפשוטה שמשה בעצמו היה זה שאמר לכולם לא לצאת מפתח בתיהם בליל המכה, פן יפגע בהם המזיק.
"צאו כבר, צאו כבר בשם כל הכבשים והעיזים!" מתחננים אליהם המצרים שעד לא מזמן היו מוכנים להרוג כל עבד שרק יעז לחשוב על התקרבות לגבול.
משה סירב לצאת באמצע הלילה, כפי שביקש פרעה. "איננו גנבים ולא נצא ככאלה, באישון ליל", הצהיר בגאווה עברית אופיינית. "בעיצומו של היום נצא כולנו, לעיני כל העם, למען יראו כולם מיהו השליט האמיתי של העולם הזה ומי באמת מנהל כאן את הכל".
עכשיו הם יוצאים, הבצק שלא הספיק לתפוח צרור בבגדיהם, כל טוב מצרים על בהמותיהם וחיוך של אמונה וניצחון על פניהם. שום כלב לא השמיע את קולו כשאומה שלמה יצאה לחירות והפכה בן לילה מעבדים לבני מלכים.
הנה, אבני פיתום נמצאות עכשיו ממש מולם והם חוצים אותן יחד, אושר שוטף את פניהם.
"צדקת, יגאל", יראיה מסתובב אחורנית ושולח חיוך מאושר אל אחיו התאום. "בדיוק כמו שאמרת, אח, עם אמונה ותפילות – הבלתי אפשרי הפך לעובדה".
קלעי השעבוד, אבני פיתום הארורות, הפכו סוף כל סוף לקלעים של חירות.
על כן יקרא שם המקום ההוא – פי החירות. כי ממנו יצאה לחירות אומה שלמה, שמוכיחה לעולם כולו מה קורה כשאתה הוא בנו יחידו של מלך העולם.