סיפורים למבוגרים – מאת הסופרת לאה פוטש

שיחה על ספסל בגינה עם מנהלת משפחתון עייפה, ונסיעה באוטובוס עם שכנה מותשת. שתי נשים, שני סיפורים כואבים, ומישהי אחת שמקשיבה באמצע.

אורח גלוי ראש מהולנד דופק בחול המועד סוכות על דלתו של ר' שמעון בירושלים, ומבקש כיבוד מסוג אחר. סיפור לסוכות על מפגש ישן בשדה תעופה רחוק.

מגיל קטן חלמה רוחל'ה על בית של תורה, עם ניגון גמרא וריח של בצק סוכר. סיפור מהלב לחג השבועות, על חלום ישן, על המציאות ועל תפילה שלא פוסקת.

מורה ואם, ילדים חולים, מחברות ציונים וערמות כביסה, ולילה אחד במרפסת שמביא חלום על שבויה, ים וגלים. סיפור על אמונה ועל הפסקת המלחמה בזמן.

אם חולה בשפעת, בית הפוך וילדים רעבים, וערב אחד שבו היא בוחרת לשלוח את בעלה לרבי. סיפור מסדרת נשים בתנ"ך, על כוחה של האישה שמאחורי הקלעים.

ילדים נמוכים במיוחד, ההורים שמלווים אותם והאפשרויות שעל הפרק: אנדוקרינולוג, הורמוני גדילה, תזונה, שינה ורפלקסולוגיה. כתבה מקיפה עם סיפורים אישיים.

משפחה גדולה מתכננת נופש משפחתי לבין הזמנים, אבל שוב ושוב משהו משתבש ברגע האחרון. סיפור על ציפייה, אכזבה ועל ההבנה שהכל משמיים.

יהודי אמריקאי שגילה את דרך אבותיו גר בקומה העשירית, בלי מרפסת, ורוצה לקיים מצוות סוכה בהידור. סיפור לחג הסוכות על מסירות ועל השגחה.

מטפלת במשפחתון רצה בין בקבוקים, סירים ורשימות, והחיוך שלה נושר אל הרצפה. סיפור על שחיקה, חברה טובה ופינה קטנה לנשום בה.

הקפה רעד בידיו של גדליה, ונתזים קלים ממנו קשטו את העיתון היומי. "קרה משהו" אמרה רעייתו גיטה ולא טרחה להניח סימן שאלה בסיום המשפט.

"את עגלת הציוד הזאת צריך להעביר למחסן" אמרה דבי מעם הדלפק. שתי האחיות הסתובבו אליה לשבריר שנייה, אחר המשיכו הלאה, שותקות וממהרות.

"אין לנו ברירה" אמרה המנהלת, טורקת את קלסרה עב הכרס. כולן הנהנו סביב שולחן העץ הרחב. חגית לא הנהנה.

שקט. מבורך. צלול כזה ונקי, מילא סוף סוף את הבית.

גררתי את העגלה הישנה קדימה, מסוחררת קלות. טוב שיש לי על מה להשען עד שנגיע להצללה בפינת הספסלים.

"טבעות היהלום הן כאן" הצביעה גיסתי על כספת עטופה בבד קטיפה בורדו. "תזהרי להתנהל בעדינות עם הכספת הזו" לחשתי לברכי.

"החביתה מתקררת" הזכרתי לו והמשכתי במלאכת קילוף הירקות. הוא קם ליטול ידיים, והצעדים שלו היו כבדים ואיטיים, נושאים איתם משקל עצום של דאגה.

הביקור השבועי אצל סבא הפך למנהג בל יעבור בעשר השנים האחרונות. איני מוותר על יום שני שלי ושל סבא.

חניתה אוהבת דגים, את זה רואה כל מי שמעז ונכנס אל הבית שלה. אקווריום אמתי וענק ממלא את קיר הכניסה.

"אמן יהא שמיא רבא" הדהדו עשרות קולות פעמונים בין קירות בית הכנסת. ר' זרח רץ לפינתו הקבועה, מוציא מאמתחתו את שקית ההפתעות המיתולוגית.

  צנרת, מה היא אומרת?! לבי משך אותי להיכנס אל שורות כולל ההלכה הזה ששמו יצא לתהילה. ידעתי שהלימודים בו

ריח של טחב עמד באוויר. לא עמד, זז. אתמול הייתה רטיבות בתקרת חדר הילדים, היום התמרכז הכתם בתקרת הסלון.

"היום אני משתחרר, כן?" שאלתי בעיניים מצפות את הרופאים שבאו לבקרני בבוקרו של יום שישי. כל כך רציתי להיות בבית בשבת.

"רוב המשפחות היום לא גומרות את החודש" נאנחות שכנותי לספסל הגינה. "חובות כלכליים זו גזרת הדור" אומרות אחיותיי בהשלמה עם גורלן.

יש לי אלרגיה לפרחים. זו לא האלרגיה הקונבציונלית שכולנו מכירים, ובכל זאת איני מסוגלת לראות פרחים מול עיני בשום צורה.