סדר יומו של מיסטר סילבר נע בין עבודה סביב השעון בעסק הטקסטיל אותו הוא מנהל, ברדיפה מתמדת אחרי הטיים והמוני- הרי שניהם, "טיים איז מוני", מתנדפים לו בין האצבעות… לבין בילוי בביתו עם משפחתו, החיה חיי נהנתנות אמריקאית טיפוסית, בדירתו בת שלושת המפלסים באליזבט' אשר בניו ג'רסי. חיים שגרתיים ויבשים משהו. כמו כל גוי אמריקאי ממוצע.
בנג'י סילבר, הינו ער, וליבו ישן, נרדם כבר מזמן. כמעט ושכח את מוצאו היהודי, חייו עמוסים מידי, יבשים וממהרים.
אך אותה בת קול היוצאת כל יום ומכרזת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" וכל יהודי שומע את קולה, אם כי לא כל אחד זוכה להתעורר ממנה, אינה מדלגת עליו.
בנג'י זוכה.
יום אחד, היא מגיעה אליו בדמות קלטת שמע, הרצאה נוקבת וחודרת לבב המגיעה אליו ולאוזניו באורח מקרי לגמרי, ומאז היא מלווה אותו ברכבו מידי בוקר וערב. כאשר נוסע הוא ושב הלוך וחזור מעבודתו. היא מוצאת ללבו הרדום מסילות, ומזריקה בו אנרגיה מחודשת.
פתאום מגלה בנג'י משמעות חדשה לחייו. בגיל שלושים וחמש הוא מגלה את אלוקים.
והגילוי הזה מסעיר את רוחו ונשמתו. הגילוי מנער ומטלטל אותו. הוא חש כי אבא בשמיים אוהב אותו. והתחושה המשכרת הזו מחייבת שינוי בחייו.
לאט ובטוח זונח בנג'י את חייו הראשונים. בצעדים גדולים ומשמעותיים הוא מתקרב לדרך אבותיו. התלהבותו רבה וסוחפת בלא קושי את בני ביתו אחריו, ומכאן לכשרות המטבח, תפילין, מזוזות, ושלוש תפילות ביום והנה הפך מיסטר סילבר, תוכו כברו, יחד עם משפחתו הקטנה ליהודי ירא שמיים מן המניין.
מוכר הוא את עסק הטקסטיל, אשר אינו מתאים יותר לאורח חייו, מוכר את וילתו המפוארת על שלושת מפלסיה, ובעצת רבו אורז הוא את מיטלטליו ועובר לדירה עממית ופשוטה בבנין רב קומות באזור האורטודוקסי בקווינס אשר בעיר ניו יורק.
את חייו הוא מקדיש לתורה ולעבודה. ילדיו מתקבלים במשובחים שבמוסדות התורה, נוות ביתו, כאשת חייל אמיתית, סובלת בדומיה את הקושי הרב בירידה הדרסטית של רמת החיים, אך היא חשה במשמעות ובתוכן החדש, הנעלה והקסום שהחל למלאות את ביתה. ככלות הכול, מאושרת היא עם השינוי. ואינה רוצה לחזור לחייה הקודמים והמשמימים.
ר' בנימין יושב בבית המדרש, להוט להשלים את שהחסיר ונשמתו הצמאה דעת אינה יודעת שובעה.
הוא מקשיב בצימאון לכל שיעורי התורה הנמסרים באזורו וחש המאושר באדם.
ככל שהוא לומד יותר הוא מגלה עד כמה הוא אינו יודע. בעיניים פעורות הוא שומע אודות החגים המרוממים הממשמשין ובאין. ליבו נע וזע עם חודש הרחמים והסליחות והוא מתכונן בסילודין לחג הסוכות.
מעולם לא ידע את הלכות הסוכה… חשב לתומו כי כל בוטקה בת ארבע דפנות כשירה וכשרה לאותה מטרה… היום הוא יודע ולומד. לא גומר ללמוד.
משפחת סילבר מתגוררת בקומה העשירית בבנין רב קומות. מרפסת לביתה- אין. ומצוות סוכה, מה תהא עליה?
תלמים מעטרים את מצחו. הוא משתף את בני ביתו סביב שולחן הצהריים בבעייתם החדשה… כל פתרון אינו נראה באופק. הן לרדת בעיצומו של חג עשר קומות בליוי סירים וצלחות, לכיוון חצר הבנין האחורית, זו טרחה שאינה יכולה לבוא בחשבון…
מתהלך בנימין כסהרורי. אינו יודע את נפשו. הן כה רצה לתת לריבונו של עולם את מצוות הסוכה בהידור! כל כך אוהב הוא אותו, ומיציר על כל אותן שנים שלא הכיר אותו דיו.
שעת ליל מאוחרת. הוא אינו מצליח לתת תנומה לעפעפיו. חג הסוכות מתקרב בצעדי ענק. עוד שבועיים והא פורש את גלימתו הקטיפתית על פני היקום. אתרוג מהודר שוכן כבר כבוד בתוך פלומה צהובה, שמורה כיהלום בארון העליון. וסוכה, מה תהא עליה? הנגזר עליו להיות כ'מצטער הפטור מן הסוכה'?
הוא מסתובב אנה ואנה. נעמד על יד החלון.
עיניו הכוספות מביטות מעלה, בשמי ניו יורק המאובקים אפשר לזהות כוכב אחד או שתיים. והקב"ה נמצא שם. ובעצם בכל מקום. והוא אוהב אותו, בנימין מרגיש, הוא יודע זאת בלב.
משהו מלוח גולש פתאום מעינו, דמעה קטנה מפלסת לה דרך בין תוי פניו אשר התורה עידנה אותם. ונספגת בזקנקנו הקטן.
הוא משפיל מבטו כלפי מטה. הוא סוקר שוב את כל האזור שתחתיו.
פתאום צד משהו את עינו. אולי פתח קטן של תקווה? אולי מענה לתפילתו האילמת?
זה השכן הגוי, מיסטר תומסון. יש לו חדר נוסף, הבולט מעם הבנין. והגג של אותו חדר כשר לסוכה!!! אמנם שוכן הוא בקומה השביעית- כלומר עליהם יהיה לטפס ולרדת שלוש קומות כדי להגיע מדירת הקבע שלהם לדירת הארעי. אך כברירת מחדל- נראה כי יוכלו לבנות עליה סוכה לתפארת.
נותרה הסוגיה של בקשת הרשות מעם השכן הערל.
כבר למחרת, מיד בחוזרו מתפילת שחרית, הטלית והתפילין עוד תחת בית שחיו, ובנימין פונה בלב הולם לדפוק בדלת ביתו של אותו תומסון מנוכר. לא לפני שהוא נושא תפילה קצרה וחרישית.
במילים מתגמגמות מסבר הוא את אזניו, על אודות חג של יהודים העומד כבר ופתח, ולשם מצוות החג זקוק הוא לחצר אשר אין עליה גג.
השכן אמריקאי טיפוסי ועב בשר, מוכן לשמוע על כך, בהחלט. אך רוצה הוא שישלשלו לכיסו סכום הוגן של דמי שכירות: אלף דולר. וסנט לא פחות.
ר' בנימין רואה עם מי יש לו העסק. מביט בפני השכן הנחרצות, נמלך לרגע בדעתו, ולמשנהו פוחד, שמא יקדימנו אחר… וכי יש לו אופציה אחרת? הוא מהנהן בראשו. כן, הוא מסכים לשלם את הסכום המופקע הזה תמורת שבוע וחצי שכירות. הוצאות יום טוב.
השכן אינו מסתפק בכך, הוא רוצה שכירות מעוגנת בחוק. חתימת חוזה אצל עורך דין טוב. והעברת הסכום לידיו, טבין ותקילין בליוי חתימות וחותמות של כל הצדדים כולם.
כאן מתחילה סבלנותו של בנג'י לפקוע. "מדובר בשבוע וחצי של שכירות. שבוע וחצי!" הוא מזכיר לשכן סתום המוח. וכי שווה הזמן הקצר הזה, והגג שאינך משתמש בו כלל, את כל הטרחה הזו?"
אך תומסון העגלגל, בעקשנות בלתי מוסברת אינו מוכן להתפשר. הוא מתגלה כאן כ"אוהב ישראל" מושבע…מה שבטוח, את כספו של השכן היהודי המזוקן הזה, הוא מחבב ביתר שאת…
"חתימה אצל עורך דין. ורק העורך דין מרטין קוט. אחרת אין על מה לדבר".
בנימין מתחלחל. הגוי נקב כעת בשמו של עורך דין טוב. פשרו של דבר, כי על חצי שעה של חתימת אותו חוזה אומלל יאלץ לשלם מכיסו המצטמק והולך חמש מאות דולר טבין ותקילין…
נו, וכי יש לו אופציה אחרת?
מרים הוא בהכנעה עיניו כלפי מעלה, משלים עם רצונו יתברך. רוצה הקב"ה שאשלם אלף חמש מאות דולר עבור אותה מצווה יקרה? אעמוד בדרישה. ומי אמר כי מצוות סוכה אמורה לבוא כך , בקלות?
מסכם בנימין עם עורך הדין דנן על שעה יעודה, מודה לשכנו הגוי, כשזה האחרון מחכך ידיו זו בזו בהנאה בלתי מוסתרת.
זה טוב לפעמים, שיש להם, ליהודונים, מנהגים ומצוות משונות כאלה… המשלשלים לכיסי מרשרשים בלי כל עמל… ממלמל הוא לעצמו, טרם סוגרו את הדלת אחריו.
ורק אחר שיושבים הם במשרדו הנוצץ של מרטין. וסכום אלף הדולר עובר בנוכחותו בעלות מידיו הרועדות של בנימין, המייחד בליבו "לשם ייחוד" חדש, לשכן הגוי. מקבל מיסטר סילבר את המפתח היקר.
סוף סוף מתפנה הוא לראות את "שטח הקרקע" השייך לו, חוקית, מעתה ועד אחר החג.
הוא פותח את הדלת המחלידה, ועיניו חושכות.
הגג, פיסת הקרקע עליו הערים את תקוותיו בימים האחרונים. מלא ודחוס בכל מיני גרוטאות וחלקי רהיטים מבאישים. אין ולו פיסה זעירה של קרקע עליה אפשר להניח את הרגל…
עוד יומיים פורס החג את כנפיו על היקום… איך יבנה כאן סוכה?
שוב מרים הוא עיניים דומעות כלפי שמייא. "אין לי טענות, רבונו של עולם. אני רק מרגיש שיש כאן כל כך הרבה מניעות, לקיים את המצווה היקרה הזו! תן לי פתרון, רבונו של עולם. כי רצוני לעשות רצונך…" שוב הוא מביט על רצפת הגג שאינה. ומחליט באנחה כי לא יזמין שירותי הובלות, יען הכסף שנותר בכיסו, אמור עוד לספק את שאר הוצאות החג שאינן מועטות.
יקרא איפה לילדיו, ובכוחות משותפים יסיטו את הר הגרוטאות לצידו הפנימי של הגג. והם, יסתפקו באין ברירה רק בחציו לבניית הסוכה.
הוא בועט ברגל רפויה בחפץ בלתי מזוהה אשר רגלו נתקלה בו. מתכוון לזורקו בחמת אין אונים לכיוון הצד השני, או לכל הרוחות.
פתע מבליח משהו מתוך השקיק המבאיש. משהו נוצץ שם בפנים…
הוא מרים את "החפץ המבאיש". ומגלה שקיק בד מאובקת. בקלות הוא מתיר את קישוריה. וברק פתאומי מסנוור את עיניו:
הוא מרגיש לרגע כמו בחלום. כמו באגדה של יוסף מוקיר שבת שמצא יהלום במעי הדגה: מלוא השקית אבני חן נוצצות, שערכם שווה ודאי עשרות אלפי דולרים…
בנימין ממשש את האוצר שבידיו. ומיד מתעשת ונוחת ממרומי הפנטזיה:
סכום הכסף ודאי אבד למישהו, או לחילופין נגנב. לא אדם כר' בנימין יתפתה בעד בצע כסף למכור את עולמו וערכיו… צורר איפה את השקיק בשקית נוספת, אטומה, ואץ רץ לכיוון משטרת ניו יורק.
קצין המשטרה מאזין לסיפורו בפנים חמורות סבר. לוקח את צרור היהלומים, סוגר וחותם אותו בתוך קופסת עץ, כשמחוצה לו הוא רושם באותיות ברורות את שם היהודי המוזר הזה, כתובתו ושאר פרטיו. הוא מבטיח לבנימין שיחקור את העניין ובזאת פוטרו לשלום.
מעתה והלאה נשאב ר' בנימין במרץ מחודש להכנות לחג המתקרב בצעדי ענק, כשפרשת המציאה נשכחת מליבו כליל.
אחרי קשיים ומהמורות כה רבים שצלח, עומדות כבר ארבע קורות בסוכתו החיננית. סכך ריחני מסוכך מלמעלה. נוות הבית השיגה קישוטים במהירות והילדים עזרו לו בתליית סדינים מגוהצים.
ר' בנימין חש כי סוכתו היא היפה על פני תבל. ואולי זהו השכר שלו בעולם הזה, ומתקיים בו מאמר הכתוב בפרקי אבות "לפום צערא אגרא"?
החג מעלה את משפחת סילבר טפח וטפחיים מעל הקרקע. הם חשים בתוך ענני הכבוד כפשוטו ממש. ומושגים של כסף ועולם הזה מאבדים בעיניהם משמעות, מתגמדים עד עפר. הם מרגישים את האושפיזין הקדושים בתוך סוכתם. הם שרים בשמחה ובדבקות את שירי החג המרוממים, ופניהם זוהרות באור שלא מעלמא הדין.
נפשם מתמלאת בחוויות רוחניות שמעולם לא חוו: ימי חול המועד מבשמים אותם במצוות ארבעת המינים. ר' בנימין אומר לבני ביתו בחיוך, כי השנה הם עלו דרגה, והם הפכו מאותה ערבה אשר אין בה טעם ואין בה ריח. לאתרוג משובח אשר תורה יש בו, וגם מעשים טובים… אח. כמה חסד גמל הקדוש ברוך הוא איתם.
לילות החג סוחפים אותם במעגלי רוקדים נלהבים. "שמחת בית השואבה" בה שואבים הם שמחה אמיתית, מפזזת ומתרוממת. שמיסטר סילבר ובניו לא טעמו מעולם דוגמתה.
כך עובר עליהם החג בטוב ובנעימים. לא רוצים שיגמר. אך הזמן, כהרגלו האכזרי- לא עוצר מלכת. הימים היפים האלה נגוזים כמו חלום. ר' בנימין נאלץ להיפרד בצער מן הסוכה אותה כה אהב. בעיניים דומעות הוא מנשק את דפנות הסוכה. ובמוצאי שמחת תורה, מיד אחר שהבדיל על היין, נאלץ הוא לפרק ולקפל את מבנה הגג, להשיב אותו לקדמותו המשמים… ה"שכירות" מסתיימת היום, ועל כל יום נוסף יגבה השכן תאב הבצע סכום דולרי נוסף…
עובר ר' בנימין על יד תיבת הדואר, ומכתב רשמי מבצבץ מעם התיבה.
הוא מוציא את המכתב, הוא ממוען על שמו. מקצין משטרת ניו יורק.
לרגע מחסיר לבו פעימה, מה לו ולעסקי משטרה וקצינים? למשנהו נזכר בסיפור המציאה אשר מצא, סיפור שנראה לו כעת כה רחוק…
למחרת עם בוקר, הוא צועד בתוך בנין המשטרה הקר. הקצין אותו הכיר ממתין לו, וחיוך מרכך את פניו הנוקשות.
הוא מוציא את שקיק הבד מתוך קופסת העץ, ומושיט אותו ליהודי הנדהם. כשהוא מסביר לפניו ההלומות: "אחרי חקירה ממושכת, מצאנו כי סכום הכסף הזה נגנב מאמריקאי קשיש וערירי. כנראה הושלך האוצר בעת בריחתו של הגנב כלפי מעלה ו'נתפס' בגג שלך… לפי החוק היהלומים שייכים לך, המוצא ההגון. בר מזל הינך" הוא טופח טפיחה הגונה על שכמו ופוטרו לשלום.
"לך לבורסת היהלומים, שם ידעו לומר לך את ערכם האמיתי"… שומע בנימין המלצה מפי הקצין, המלווה אותו בצאתו ממבנה המשטרה.
הפעם חש ר' בנימין כיוסף מוקיר שבת. הוא מרגיש בתוך חלום, בתוך אגדה. וראשו סחרחר עליו.
עוף השמים מוליך את הקול.
שמע המציאה ההגונה מגיע לאוזניו של השכן הגוי, בעל הגגון המצחין. והוא מתעורר מרבצו כמו דוב רעב משנת חורף.
דפיקות רועמות, כמעט שהן משברות את הדלת המסכנה, מבהילות את כל בני הבית לכיוון הפתח.
גופו העגלגל של תומסון ממלא את מפתן הדלת כולו. ושפמו האפור רוטט בזעם, כשהוא מושיט את ידו: "הכסף!!! תנו לי את הכסף, הוא שלי! ירושה מסבתא…" וכבר מנגב הוא דמעת תנין נסתרת. "תמיד ידעתי כי יהודים הם גנבים, אחרת, מנין יש להם כסף? וכל כך הרבה, לכל המצוות המשונות שלהם?
את הכסף, מיד, לפני שאני הולך להתלונן עליך במשטרה!"
ר' בנימין שומר על ארשת שלווה. כאשר בליבו רועש הוא וגועש, ומתחיל לוותר על סכום הכסף. מי יודע מה מסוגל הוא לעולל, הערל הגס הזה אשר לבד מתאוות כסף אין לו בעולמו כלום?
כלפי חוץ, כאמור, שומר הוא על חזות רגועה ועניינית.
"אתה טוען שהכסף שייך לך? נאט פרובלם. נברר זאת מבחינה חוקית!"
השכן חורק בשיניו בזעם. כאשר מר סילבר מזמין פגישה עם עורך הדין המהולל מרטין.
הם יושבים, שלושתם במשרד הממוזג והמפואר של גדול עורכי הדין בארצות הברית. המסמכים כולם פרושים מול עיניהם, מלווים חתימות וחותמות כל הצדדים כדת וכדין וכמעוגן לפי החוק. דבר לא נפקד.
מרטין מביט בעיניים חודרות בתוך עיניו הקטנות של תומסון: אתה טוען שהאוצר הזה הוא ירושה מסבתא שלך? אז למה לא הוצאת אותו עד היום? מדוע נתת לו להמתין ולהבאיש בעליית הגג? כל כך אתה אוהב את השכן שלך מיסטר סילבר? חיכית שהוא ימצא את זה?"
תומסון יורק על הרצפה בזעם. יודע שאין לו סיכוי.
עו"ד מרטין לוחץ את ידיו של סילבר: האוצר שייך אליך מכל כיוון שתביט. יען המבנה הזה שייך היה אליך ביום המציאה כדת וכדין. ואין שום ראיה או הוכחה כי השקית שכנה שם טרם קיבלת את המבנה בשכירות…
אל תפחד. גם בית המשפט יצדיק אותך. טוב שחתמת אצלי חוזה, בר מזל הינך!"
מסיים מרטין בנימה בלתי מוסתרת של זחיחות.
בסוכות הבא, החג החביב עליו מכל החגים, יושב כבר ר' בנימין כמו מלך. סוכתו ענקית ומרוהטת בפאר. ומכילה אורחים לרוב, מאגדת בתוכה את כל קצוות העם: לולבים, הדסים וערבות
וגם אתרוגים מצויים שם. יהודים של צורה המקשטים את שולחן החג שלו בנועם דברי תורה שיש בהם טעם וריח. יש בהם התרוממות הדעת והמון שמחה יהודית.