תחשוב אור, יהיה אור

ציבי יושבת על המיטה הסגולה, משדכת זוגות גרביים. היא מתבוננת בציפור שבחלון, בעודה מלקטת פירורי במבה נשכחים.

מכנסיים, חולצות, גיהוץ, לארון. מרגישה במרוץ מטורף. היום החופשי קצר כל כך, חייבת להספיק המוןןן.

צלצול הטלפון מקים את ציבי מהמיטה. מניס גם את הציפור לדרכה. טוב שסיימה עם הכביסה. כרגע ממתינה לה גם ערמת התיקונים. היא עונה לחני אחותה בלאות, לא מתפלאת לגלות שלחני יש דווקא עודף מרץ, כרגיל.

"מה נשמע ציבי? מנצלת את היום החופשי?"

ציבי מהנהנת בראשה באיטיות, שוכחת שחני לא רואה. אבל לחני זה לא מפריע.

"הייתי רוצה לפטפט איתך, אבל אין לי דקה פנויה. אפשר את המספר של דבורי גיסתך?"

מה צריכה חני מדבורי? עם ציבי אין לה זמן לפטפט, אם נדייק – בטח אין לה חשק, אבל עם דבורי גיסתה – כן? מה הקשר ביניהן?

כדור פצפון מתגלגל מהגרון אל הבטן, היא לא רוצה שתדברנה ביניהן. שתיהן דומות, באותה מידה כה שונות מציבי. אז מה, הן הולכות לנתח אותה? זה לא יאפיל עליה? לחני אין זמן להתייחס. היא צריכה את המספר.

ציבי מכתיבה במהירות. מוסיפה במרירות "חשבתי שדבורי הוא גיסתי, לא גיסתך."

חני אינה מבינה. ממהרת. "תודה ציבי, להתראות!" וניתקה.

היא נשארה ליד מכונת התפירה. חצאית ירוקה ביד, ורגש שחור ומריר בלב.

'מה זה אכפת לי כל כך?! אז מה אם חני תדבר פעם עם דבורי?! למה אני מרגישה לא נעים? למה לחוץ לי?!'

היא נזכרה בחברתה גילי, מימי הסמינר. " תמיד את חושבת שלילי. תחשבי טוב, יהיה טוב!"

גם המורה ברגר הנמרצת השמיעה את נאומה "המצב אינו חשוך כמו שזה נראה! תמיד יש נקודות אור. אפשר וצריך למצוא".

זהו זה, הכל טוב. היא מנסה לשכנע את עצמה. אל תתפסי לפינות אפלות המצופות טחב דוחה. תמשיכי אל האור!

היא תנסה לחשוב על זה, אולי עוד תצליח.