זה לא דמיון: שיבוץ שמימי מדויק \ ל.פוטש
"אמן יהא שמיא רבא" הדהדו עשרות קולות פעמונים בין קירות בית הכנסת. ר' זרח רץ לפינתו הקבועה, מוציא מאמתחתו את שקית ההפתעות המיתולוגית.
"אמן יהא שמיא רבא" הדהדו עשרות קולות פעמונים בין קירות בית הכנסת. ר' זרח רץ לפינתו הקבועה, מוציא מאמתחתו את שקית ההפתעות המיתולוגית.
צנרת, מה היא אומרת?! לבי משך אותי להיכנס אל שורות כולל ההלכה הזה ששמו יצא לתהילה. ידעתי שהלימודים בו
החיים במושב הצפוני שלנו הם יפים ופשוטים. על אף הפשטות היינו בתקופה מאד לא קלה.
ריח של טחב עמד באוויר. לא עמד, זז. אתמול הייתה רטיבות בתקרת חדר הילדים, היום התמרכז הכתם בתקרת הסלון.
"היום אני משתחרר, כן?" שאלתי בעיניים מצפות את הרופאים שבאו לבקרני בבוקרו של יום שישי. כל כך רציתי להיות בבית בשבת.
"רוב המשפחות היום לא גומרות את החודש" נאנחות שכנותי לספסל הגינה. "חובות כלכליים זו גזרת הדור" אומרות אחיותיי בהשלמה עם גורלן.
יש לי אלרגיה לפרחים. זו לא האלרגיה הקונבציונלית שכולנו מכירים, ובכל זאת איני מסוגלת לראות פרחים מול עיני בשום צורה.
אין כמו שמחת אויפרוף שבתית כדי ללכד את כולנו סביב שולחן אחד. אחיות, גיסות, אמא ושתי סבתות שתארכנה ימים.
כשפגשתי את אורית ביום רביעי אחר הצהריים, הייתה הבעה לא ברורה על הפנים שלה. אולי ערבוביה של הבעות.
האוזניות של הנייד היו תקועות לי באוזניים, בשיחה מרפרפת עם אחותי. בתוך כל זה תקעה לי יד קטנה פתק אל תוך העיניים.