1946 תש"ו
מחנה העקורים בגרמניה
"לאן את הולכת?" שיפדו אותה עיניו השחורות של לייב, "לאן שאני רוצה" סיננה שרה, בקול נמוך, מפנה גב, הולכת הרחק.
כאילו לא דברו אתמול עד השעות הקטנות של הלילה, התווכחו.
"אבל אסור" כאב יוקד, לייבי נעמד.
בסך הכל גדול ממנה בשנה, יש לו אחיות עליה, דואג לשלומה.
שרה משכה בכתפיה, רוצה להמלט.
חוששת שעוד רגע במחיצתו תיכנע ותימס.
דמה. לייבי שותק. לא הרפה ממנה את עיניו עד שנעלמה.
כאב עמום הציק לשרה, רצתה שירדוף אחריה, יעצור בעדה ללכת.
יתחנן, יבכה אפילו שאין זה רצונם של הוריהם השם יקום דמם.
לייב לא נע אפילו, שותק מובס ועצוב.
—
"האח הפנאטי שלך הסכים לך ללכת?" קבלה את פניה דבורה בלגלוג.
שרה התעלמה, "נלך מהר שלא נפסיד" התמקדה בעלעל קטן שנע מפני הרוח שהגבירה את יללות התנים. ככה בדיוק היא מרגישה, עלעל קטן בחושך לטוב ולמוטב.
הן נכנסו לאולם הכינוסים המולה תוססת קדמה פניהן. מוזיקה אוכל שירה פטפטוים והווי של יחד.
קשה להיות עלעל בודד ועוד בחשכה,
האור כל כך נחוץ, אז מה שיש לו מחירים.
מסיבת שבת – היא גיכחה למשמע שם המסיבה בה חיללו את השבת כלא הייתה.
בסדר, היא מבינה את לייבי, אין לה שום אינטרס לחלל שבת, עלעל בודד אחראי רק על עצמו, המחירים בודדים כל כך כמוה.
רצונה אחד: להנות. ואז התזמורת כמה מטרים לצידה אין הדבר אמור להפריע לה רק להנות אותה ותו לא.
מחר כבר תשכח מהכל.
—
לייבי חיכה לה באותה תנוחה שעזבה.
"חכיתי שתחזרי" ספר בידיו פשטות בעיניו.
קולו חם ורגיל כמו לא עברה מקודם את הגדר למחנה הציוני. כביכול אינה חוזרת עתה ממסיבה מפוקפקת של חילולי שבת. כאילו בסך הכל הצגה להחזיר אותה ולקרב.
שרה הקשיחה את גופה. "לא אכלת עדיין סעודה?"
רצתה להשמע קרה ואדישה, נכשלה.
"לא" לייבי נושק לספר, מסדר בזריזות את השולחן.
שרה עומדת נטועה לקרקע, המחזה מניע מיתר בודד בלבה, בודד יותר מהעלעל, ובאור.
שולחן שבת לייבי עומד. דומה כל כך לאביו השם יקום דמו.
אוחז בידו ברטט גביע. טיפת יין אחת זולגת מכתימה את המפה השבתית הצחורה.
לייבי מקדש. הקול מרעיד את הקירות הרעועים של הפחון שלהם, משפיל את עיניה את שפתיה. לא, נכון היא לא התכוונה מעולם לעזוב את… השבת הקדושה, גם בעבור עצמה. עלעל בודד שכמותה וגם עבור מחר, עתיד חיי שגם בו תעבור רטט כמיהה וקדושה.
הסעודה עוברת עליהם בשתיקה. לייבי מרגיש. היא אוכלתאין לה שום התנגדות, רק רצון להיות חלק מההווי שמעבר לגדר.
מהאידיאל שבוער ביעינ הצעירים: טוב למות בעד ארצנו. הכמיהה לחרוש את הארץ הקדושה הנכספת בידיים שהמספר חקוק עליהם בשחור.
וכן, היא מגלה לראשונה שאי אפשר להיות ולחיות כעת ומחר בשני עברי הגדר בו זמנית.
והיא בוחרת, לראשונה, כבר לא בודדת, ענפים מלאים עמוסים עתידייים קורצים לה ממרחק.
שרה הרימה מבט רחוק ללייב,
לוחשת: "א גוט שבת".