אבל לאן תלכי? / רבקי עמרם

"אבל לאן תלכי?" אני לא מבינה.

"אני אלך", היא עומדת מולי דרוכה ונחושה כל כך, שנגמרו לי המילים.

היא מסתובבת וממשיכה לנסות לגרוף את כל מה שבחדר לתוך המזוודה.

"מה תעשי שם, במקום העלום שלך?" הלב שלי צורח את המילים, אבל הן יוצאות לי שקטות כל כך. "יש לך בית, יש לך חברות, יש לך פה הכל. למה את רוצה ללכת?"

"יש לי בית ויש לי בו מיטה", העיניים שלה יורקות אש. "יש לי חברות עם מבטים שורפים. אין לי לאן לחזור. אין לי איפה לחיות, אין לי סמינר. יש לי רק את המיטה שמקבלת אותי ויודעת את האמת – שהכול שקר". בחיים שלי לא ראיתי אותה כך צועקת.

"תביני", הקול שלה צונח, לוחש כמעט. "זאת הייתה הבעיטה הכי כואבת שקיבלתי בחיים שלי. הייתי הילדה הכי טובה". כמה שזה נכון. היא הייתה הגאווה של אבא ואמא. "זה הרס אותי. איך בכזאת קלות הם אמרו לי ללכת, להשאיר מאחורי את כל מה שבניתי. העיפו אותי…"

"תהל, זה לא נכון!" אני לא מבינה איך הגענו לשיחה ההזויה הזאת. "את יודעת שכולם דואגים לך, את יודעת מה אבא ואמא עושים בשבילך? תכף יתברר שזו טעות וזהו. תחזרי לסמינר, תחזרי למקום שלך".

"לא", הקול שלה רועד. "העולם שלי נשבר. לקחו לי את האדמה שהייתה תחתיי. היא שבורה. השברים שלה עמוקים מדי בשביל שאוכל להמשיך ללכת עליה".

"אז את הולכת לחפש אדמה יציבה".

"כן", היא בוכה וגם אני.

——————————————–

שבוע לאחר מכן –

"בוקר טוב", אבא אומר לי ברכות.

אני נרתעת. הזקן שלו לבן, ועל מצחו חרוטים פסי צער.

"בוקר אור", אני ממלמלת, בוחשת בכוס השוקו שלי. מפחדת להרים את העיניים ולפגוש בו שוב.

"יהודית??"

"אה…" העיניים שלי מביטות חזק על הקצף החום.

"קשה לך", הוא מסתכל עלי ופתאום הוא נשמע כמו האבא של פעם.

"מאוד", אני בולעת את הדמעות.

"אני מבין אותך לגמרי", גם לי קשה מאוד, ועצוב.

אני מעיזה להביט עליו לרגע ונרתעת שוב. מתחרטת על מה שאמרתי, על המילים שעפו באוויר וחרטו לו עוד קמט במצח.

"תהל…" אני לוחשת. והיא עושה לי כל כך הרבה בלב, שאני לא יודעת אם היא רק חותכת אותו לפיסות של כאב או מנתצת אותו לשברים של כעס.

אני מניחה את הראש על הקיר שמאחוריי, מחבקת את עצמי. מרגישה קטנה בעולם גדול.

'היום היום הולדת שלי', אני נזכרת, 'את כבר בת חמש עשרה!' לשנייה אחת אני נותנת להתרגשות לשטוף אותי, אבל היא חולפת מהר מדי, כשאני מבינה שאצטרך לחגוג לעצמי. אף אחד לא זוכר ולא יזכור.

'למה עזבת, תהל?' אני עוצמת את העיניים חזק. 'היית פרח. למה הלכת? תראי מה עשית לאמא. תראי איך אבא נראה! מה עשית לי! לנו!!!'

אלפי הדים צורמניים חוזרים אלי, נזרקים מקדקוד המוח אל הלב השבור.

עכשיו יותר טוב לך? עכשיו את מאושרת?

אני אפילו לא יודעת איפה את!

לאיפה ברחת? ממי?

———————————

יום שני 3:00 בצהרים – לאחר חודש

"די כבר!" אני מעיפה את השמיכה ממני, מגששת בעיניים עצומות אחר הטלפון שלי.

חמש עשרה!! חמש עשרה שיחות שלא נענו! מאותו מספר!

עוד שנייה ואני מתפוצצת. כל כך חשוב היה להעיר אותי.

הטלפון רועד לי בידיים. נודניק. אני לוחצת על המקש הירוק.

"מה". זו המילה היחידה שהמוח הישנוני שלי מנפיק.

"יהודית?" המילה נאמרת בצורה מעוותת כל כך, שאני בקושי מזהה שהכוונה אלי.

"כן". אני מתקרבת למטבח, מתיישבת על הכיסא האדום.

"מההה?" אני מתבלבלת. באיזו שפה הם מדברים שם?

ההוא השתתק לרגע ומיד עבר לאנגלית.

Hospital . זו המילה היחידה שאני מבינה מרצף ההברות שמתקשקשות לי באוזן.

“?What hospital " הלב שלי מגביר קצב.

"אהה… תהל".

"תהל???" אני צורחת והטלפון מחליק לי מהיד, לוקח איתו גם את הלב שלי.

אני מנסה להתכופף להרים אותו, אבל מרגישה שמישהו מילא לי את הראש בעופרת. נטרל את הידיים והגוף שלי מיכולת להגיב, לקח ממני את השליטה על עצמי.

"יהודית!" דמות מעלי מנערת אותי בכוח. "מה קרה? למה צעקת?" זו אמא. אני לא מצליחה לענות. רק פוזלת לטלפון שעל הרצפה.

טראח! הראש שלי מוטח בשולחן. אני נאבקת בעצמי, מנסה להרים אותו, אבל הוא כבד וכואב. והעיניים שורפות לי. ולמה עשו לי חושך??

הכל שחור סביבי. רק נקודה לבנה וזוהרת מתקרבת ומתרחקת עד שנעמדת לידי.

"וואו!" קריאת התפעלות נסחטת ממני. הידיים שלי מחליקות על היהלומים שתפורים בתוך הבד הלבן הרך.

"יפה?" שואל קול מעלי. אני מרימה עיניים בהפתעה.

"תהל!" האישונים שלי מתרחבים.

"מה?" היא מחייכת אלי.

אני מתבלבלת. משהו פה לא מסתדר לי. "מה זה?" אני מביטה שוב בשמלה, אבל היא אינה עונה לי.

"תהל…" משהו דופק לי במוח. "את מתחתנת?"

"כן", הקול שלה רך.

"אז למה אני לא יודעת?" אני מרימה אליה עיניים גדולות-גדולות.

"האא…" הצחוק שלה פעמונים.

"למה לא אמרת לי?" אני בוכה. היא שוב צוחקת והצחוק שלה מתגבר.

"תהל, למה?" אני נאחזת בה.

"האאא…" היא ממשיכה לצחוק.

"תהל!" אני צורחת, אבל היא מנערת אותי ממנה.

נאלמת בתוך החושך העמוק.

המון כוכבים עוטפים אותי. לא נותנים לי לרוץ אחריה. אני נלחמת בהם. אבל הם שוב חוזרים, ממלאים לי את כל האופק. "תההההל! חכככיי!!!" ומיליון הדים חוזרים אחרי.

אחחח… מישהו קורע מעלי את המסך. אני ממצמצת. האור שורף לי בעיניים.

"יהודית". המון דמויות מטושטשות מעלי. "יהודית, תעני לי!" קולו של אבא מתחנן אלי.

אני נאבקת בערפל שאופף אותי. מנסה לפתוח את העיניים. "מה", לבסוף השפתיים משרבטות בלי קול.

מישהו מרטיב לי את השפתיים. אני פותחת את העיניים לחרך צר, לוקחת נשימה עמוקה.

"יהודיתי", אמא מלטפת לי את הלחי. פניה רטובות מבכי. היד שלי מחפשת את ידה.

"תהל…" אני אומרת ובוכה. הדמעות שלי מרטיבות את אצבעותיה. היא מהנהנת בשפתיים חשוקות והמון כאב על הפנים שלה.

"מה קרה לה?" אני שואלת וכל הפחד שלי נלווה לצמד המילים הללו.

"היא נפגעה מרכב ו…"

"ומה?" אני רוצה לאטום את האוזניים.

"והיא עכשיו בבית החולים. מצבה מוגדר קשה אבל יציב".

'יציב' . אני נאחזת במילה המעודדת היחידה.

"מחר אנחנו טסים", אבא מגיע מהמטבח. האוזן שלו צמודה לטלפון.

"טסים???"

"כן, לתהל. היא לא יכולה להיות שם לבד".

"איפה היא?" עד היכן היא הרחיקה נדוד?

"הולנד".

'הולנד?' אני המומה. איך היא הגיעה לשם?

אמא מחייכת אלי חיוך עצוב.

—————————————-

16 שעות מאוחר יותר – הולנד

כאב לי הראש נורא. בקושי ישנתי בלילה לפני הטיסה. הכל טס כמו סרט. רוצה להגיד לזמן שיחכה. שמישהו ימרח לי דבק על העפעפיים, שלא אוכל לפתוח אותם. לא לראות כלום ממה שמחכה לי, ממי שאני מחכה לפגוש.

המונית עוצרת לפני מבנה ענק. אפשר לחשוב שזה איזה ארמון מפואר, אבסורד לדעת מה יש בפנים. גינה ענקית לפנינו. אנחנו נכנסים מבעד לדלתות זכוכית גבוהות והריח פורץ לתוכי, לוקח ממני את מעט ההיגיון שנותר בי. הכל נמרח לפניי: המסדרונות ,הריחות, האנשים, והמון שפות שמתגלגלות סביבי. אני מסתחררת כשאנחנו עומדים מאחורי הווילון שלה, ואמא מלטפת לי את היד.

אני נאבדת בתוך הפחד שלי, כי פתאום היא מולי, נקודה זעירה על מיטה ענקית, שקופה כמעט. אמא מתפרקת מבכי אבא שותק. השפה שלו רועדת. הוא מתכופף אליה ולוחש לה משהו בתוך האוזן.

המראה שלה מפחיד כל כך, שאני לא מעיזה לחשוב מה קרה לה. אחות נכנסת ואחריה רופא, ועוד אחד. וכולם ממלאים את החדר, לוקחים לי את האוויר מהראות. המון צפצופים ודיבורים מרעישים באוזניי. אני מנסה להתקרב אבל נהדפת אחורה.

שוב כולם נמרחים מולי. הראש שלי הופך לעיסה דביקה. אני עוצמת עיניים חזק. נשענת על הקיר שמאחורי.

אני טובעת במים קפואים, הכל שקט סביבי פתאום וזה צורח לי באוזניים.

אני סוקרת את החדר. הוא ריק, רק אני והיא. הרגליים שלי רועדות כשאני מתקרבת למיטה שלה. רואה אותה. את האחות שכל כך התגעגעתי אליה.

"מה קורה אתך, אחותי?" אני מלטפת לה את היד ומרגישה את האצבעות שלה נסגרות סביבי.

"תהל!" אני מתרגשת. "את שומעת אותי?" העפעפיים שלה רועדים מעט, מהנהנים לי בתשובה.

אני לא מצליחה להוציא כלום מהפה. העיניים שלי בולעות כל תו בפניה, את היופי המלאכי שחזק עכשיו יותר מתמיד.

"את חזקה. את גיבורה". כל הכעס שלי עליה נשטף בגל של געגועים ואהבה בלתי פוסקת.

"חיכינו לך, תהל", אני לוחשת לה קרוב לאוזן. "התגעגענו. כל כך רצינו שתחזרי אלינו. לא הפסקנו להתפלל עלייך".

העיניים שלה נפקחות ויש בהן ים כחול של כאב שכמה לשמוע את המילים הללו.

מישהו חוסם את האור. אני מסתובבת. אמא שם. היא מתקרבת למיטה ואור על פניה.

"חיכינו לך, ילדה שלי", הקול שלה שבור בקצוות.

תהל סוגרת את העיניים ואז פותחת אותן, מחייכת אלינו.

"גם אני".