והאר נרנו / מ. פרל

והאר נרנו / מ. פרל

והאר נרנו / מ. פרל
“ואור נרות השבת הוא הארה מאותו אור הגנוז… “
(בני יששכר)

היושב בחושך והוציאוהו לפתע החוצה,
אינו יכול להתענג מאור השמש מפני גודל אורה,
ויכול אף להינזק מאורה,
אלא צריך להוציאו מעט מעט עד שיתרגלו עיניו לראות אור השמש.
ואם כן כיצד יוכלו ישראל לעתיד לבוא ליהנות מאור החמה
אשר יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים (ישעיה ל כו)
כאשר הננו יושבים במחשך בעולם הזה?
אלא על ידי שישראל מתענגים בשבת מאור קדושתה
שהיא מעין עולם הבא,
יוכלו להתענג בביאת הגואל.
(חשבה לטובה)

בחוץ היה קר, וחשוך.
היא הידקה את צעיפה. שיניה נקשו.
וחיכתה.
ופתאום הבחינה בה, מגיחה מתוך העלטה.
שתי שלהבות ריצדו בידיה. וסוד.
התקרבה אליה, כמהופנטת.
השתוממה. כמה יפות הן!
ומחממות. מאירות באור יקרות.
התרגשות אפפה אותה. לחצה את ידיה בחזקה.
הרגע המכונן הגיע.
“בתי,” לחשה האם, והשתנקה.
דמעות של אהבה זלגו מעיניה.
“סוד לי אלייך”, לאטו שפתיה.
“שמרי עליו, כבבת.
שמרי על נרותיי
שלא יכבו
לעולם”.
וכך עמדו שתיהן, אם ובת
דומעות ונרגשות
מול נרות של שבת.
נרות של סוד, נרות של הוד
ושלשלת ארוכה של דורות.
ונשמרה גחלת
והועבר איתה סוד
על נר שדולק משבת לשבת.
משבת של “מעֵין”-
ועד ליום – שכולו שבת.

והנה הגיעו ימים, של אור ושל הוד.
נר ראשון בו הודלק.
נר אחד ויחיד.
מי יבחין בי? תהה הנר.
והצטרף אליו נר נוסף. ועוד אחד.
וכמו בסרט נע, הם הודלקו.
עד שהאירו כאבוקה
במספר שהוא מעל לדרך הטבע.
שמונה נרות. מתחברים אחד לקודמו.
מגלמים את הסוד. את החידה.
דור מצטרף לדור
עד שמצטרפים כל הנרות כולם
מצטרפים לכדי אבוקה. אש של אהבה.
אש שעל ידה
הוא עתיד לבנותה.
ויגיע היום, ואתו ההבטחה.

אם אתם משמרים נרות של שבת
אני מראה לכם –
נרות של ציון.


כן. גם את, ואני – מהוות חלק, מהשלשלת המופלאה בתבל.
תארנה לעצמכן, לו היה כזה מעמד, בו היו סבתותינו ואימותינו לוחשות באוזנינו,
בהתרגשות מלאת הוד, את הסוד. שנשמור עליו חזק-חזק.
מעמד כזה, בו יועבר הנר, השלהבת הנצחית, של עם ישראל.
כי את – אינך סתם ‘עוד אחת’.
את חלק משושלת הנצח.
חלק – שבלעדיו אין המשך, ואין קיום.
קיומו של עם ישראל – בידייך! וקיום ההבטחה בת דורות.
אם אתם משמרים נרות של שבת
אני מראה לכם, נרות של ציון.
דור ועוד דור שמרו עליה, על המצווה היקרה והמאירה הזאת.
לפעמים במחתרת, ואף במרתפי האנוסים ריצדו הנרות.
מצווה אחת, שנשמרה בכל מצב.
כי כן, באור הנרות טמון הסוד
סוד קיומו של עם.
ובכל מקום שתמצאוהו, ממשיך הוא לשמור, על הגחלת. על האש.
נר לרגליו ואור לנתיבותיו.
בנרות השבת טמונה ההארה מהאור הגנוז.
גם בנרות חנוכה היא הוצפנה,
אך מאחר שאין העולם הזה יכול לסבול גודל קדושת אורו,
אינו שוהה כי אם חצי שעה בשעת הדלקת הנרות.
אבל בשבת, שהיא עצמה בחינת אור הגנוז,
יכול אור הנרות לשהות בו הרבה. (אמרי פנחס)
מחרוזת האורות, מהבהבת לעברי. היינו הך.

נרות השבת. נרות חנוכה.
הוא הוא האור הגנוז, שעתיד להאיר לצדיקים לעתיד לבוא – – –

וכך, בעומדי ככהן הגדול במקדש, ניגשת בדחילו אל נרותיי
מבט של היסטוריה עולמית בעיניי.
מדליקה עוד נר. ועוד אחד.
נר של זכור. ונר של שמור.
הוי. איזו זכות! אני זוכרת, וגם שומרת, מרצדים הנרות לעומתי.
ואותה השלהבת ממשיכה להדליק עוד ועוד נרות, כמספר ילדיי, כן ירבו.
כמה סימבולי. כמה אמיתי.
השלהבת ממשיכה. ותמשיך להאיר, בעזרתו יתברך.
וכך, מליטה אני את פניי
סוגרת עיניים לחושך של העולם הזה
ופותחת אותן – אל אורם הזך והעמוק של נרותיי.
אורה של השבת.
אור של נצח.
אורה של הגאולה.

וזכני לגדל
בנים ובני בנים
ומאירים את העולם
בתורה ובמעשים טובים
והאר נרנו
שלא יכבה לעולם
והאר פניך, וניוושע
אמן סלה – – –

עוֹמֶדֶת כָּךְ
אֲנִי לְבַד
מוּל נֵרוֹת

תְּפִלָּה בּוֹקַעַת
מִלָּה דּוֹמַעַת
רַחַשׁ לַחַשׁ
הֶמְיָה

וְיוֹדַעַת אֲנִי
שֶׁחֵלֶק הִנְּנִי
מֵעַם יָחִיד
וּמְיֻחָד

דּוֹרוֹת יְקָרִים
מֵאֲחוֹרַי עוֹמְדִים
מִתְנוֹעֲעִים
מִתְפַּלְּלִים
אִתִּי

וּמִלְּפָנַי
דּוֹרוֹת
שֶׁעֲתִידִין לְהִבָּרְאוֹת
לְהָאִיר עוֹלָם
בְּאוֹר יְקָרוֹת

עוֹמֶדֶת כָּךְ
בְּתוֹךְ עַמִּי
מוּל נֵרוֹת

תְּפִלָּה בּוֹקַעַת
מִלָּה דּוֹמַעַת
רַחַשׁ לַחַשׁ
הֶמְיָה

אָנָּא, ד’
שְׁמַע תְּחִנָּתִי
בָּעֵת הַזֹּאת
בִּזְכוּת נֵרוֹת
שַׁלְהָבוֹת מְאִירוֹת
בִּזְכוּת אָבוֹת

וְיָאִירוּ נֵרוֹתַי
וְיִצְטָרְפוּ גַּם דִּמְעוֹתַי
אֶל נֵרוֹת וּדְמָעוֹת
שֶׁל אִמָּהוֹת וְדוֹרוֹת

וְיָאִירוּ נֵרוֹתֶיךָ
יִתְקַיְּמוּ דְבָרֶיךָ
וְהָאֵר פָּנֶיךָ
וְנִוָּשַׁע

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד